עליה מזורזת לצורך לידה במולדת

אחים במבחן

שרה אוסצקי-לזר

 עליה מזורזת לצורך לידה במולדת

 

 מירי פרייליך, אחים במבחן: המאבק האידאולוגי והארגוני על דמותה של תנועת בית"ר באירופה 1946-1939, יד טבנקין ויד יערי, 2010

 חסד עשתה ד"ר פרייליך עם הסיפור ההרואי של חברי בית"ר בתקופת השואה, שלא רבים עוסקים בו ומעטים יודעים עליו. מחקרה מנסה להקיף את קורות התנועה וחבריה בשנות האימה של מלחמת העולם השנייה ובשנתיים הראשונות שלאחריה, בהן החלו ההתארגנות מחדש ושיקומן של המסגרות התנועתיות על ידי הניצולים. פרייליך עושה שימוש חוזר בעדויות רבות של חברי בית"ר שנותרו בחיים ונמצאות בארכיונים שונים בארץ, ובמיוחד במכון ז'בוטינסקי, ביד ושם ובמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, ובמחקרים וספרי זכרונות שנכתבו במשך השנים. יש בהחלט מקום לשוב ולקרוא עדויות, שחלקן כבר שימשו חוקרים בעבר, ולנתח אותן בפרספקטיבה חדשה, תוך הצלבת המידע שהן אוצרות עם מסמכים, התכתבויות וחומרים נוספים שהצטברו עם הזמן. המחברת אכן עושה זאת ומגישה סקירה מקיפה של ההתרחשויות בקרב אנשי בית"ר, לא בכל אירופה, אלא בכמה מקומות מרכזיים מובחנים כגטאות וילנה, לודז', לאחווה ובמידה מועטה גם בוורשה. התקופה שלאחר המלחמה מתמקדת בפולין, בגרמניה ובאיטליה, אך יש לדעת כי מאמצים דומים נעשו גם בארצות אירופה האחרות בהן נותרו ניצולים חברי בית"ר.

הפרקים הראשונים סוקרים את הקמת בית"ר והתגבשותה בחמש עשרה השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה ובמרכזן דמותו של זאב ז'בוטינסקי שהיה הציר סביבו נסב הכול. כבר בשנים אלה היא מזהה חילוקי דעות פנימיים, בעיקר בא"י, כאשר הוקמו בצד בית"ר ועל ידי חבריה קבוצות אקטיביסטיות כמו ברית הבריונים, ארגון ב' וכמובן האצ"ל. חלק מיוחד בסקירה מוקדש לבית"ר פולין, שהוקמה ב-1926 ושבע שנים לאחר מכן כבר היו בה 40,000 חברים שפעלו ב-651 קנים: "עד מהרה הפך סניף התנועה בפולין למרכז הכוח של התנועה העולמית ושימש מאגר גדול לגיוסם של חברים לתנועה" (עמ' 29). גם התנועה בפולין ובליטא, בדומה לזו שבא"י, היתה בעלת אופי סמי-צבאי הן מבחינה ארגונית והן באופי הפעילות, והדגישה ומימשה את רעיון הצבאיות של ז'בוטינסקי – מה שיבוא אחר כך לידי ביטוי בשנות המלחמה. מנחם בגין מונה לנציב בית"ר בפולין באפריל 1939 ומתחילת דרכו הציב את המטרה הראשית בעיניו – להכשיר חיילים עבריים למאבק בארץ ישראל. כזכור, עזב בגין את פולין ב-1940, נעצר ע"י סוכני הנ.ק.וו.ד והצליח להימלט ולהגיע לארץ ישראל, מה שעורר עליו ביקורת  מאוחרת מצד חלק מפיקודיו שנותרו מאחור.

המלחמה שפרצה שינתה סדרי עולם, הביאה לחורבן הקהילות היהודיות באירופה והשפיעה כמובן גם על בית"ר וחבריה ברחבי היבשת. תקופה זו מהווה את לב ליבו של הספר ומחולקת על ידי המחברת לשני נושאים – מה קרה להנהגה הבית"רית בעקבות המלחמה, וכיצד פעלו אנשי התנועה בגטאות? הפרק האחרון מוקדש, כאמור, לשנים 1945-46 ולחידוש ההתארגנות והפעילות של בית"ר, ראשית בפולין ואחר כך על אדמת גרמניה ואיטליה.

בנסותי להעריך את חשיבותו של המחקר הנוכחי ותרומתו להבנת הנושא עלי לנקוט ראשית בגילוי נאות ולומר כי אינני יכולה להיות ניטראלית בכתיבת רשימה זו כיוון שאבי, חיים לזר-ליטאי ז"ל, הינו מן הגיבורים הראשיים בספר, הן כאישיות מרכזיות בבית"ר בגטו וילנה ובתקופת ההתארגנות המחודשת לאחר המלחמה בפולין ובאיטליה, והן כהסטוריון הראשון שדאג לגבות עדויות, לאסוף מסמכים ולכתוב על הנושא כל שנות חייו. המחברת אכן מצטטת רבות מעבודותיו ומציבה אותו במקום בולט במחקרה. רוב רובם של הנזכרים בספר הם בעבורי לא שמות עלומים, אלא אנשים חיים שהיו מבאי ביתנו עוד שנים רבות לאחר הקמת המדינה, עד שלאט לאט סיימו את חייהם רוויי הסבל, אך גם השמחה, והלכו לעולמם שבעי זכרונות ומעשים. כך שאני יכולה להעיד מיֶדע אישי שגם חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים לא פגמו ביחסים האישיים, בהערכה ההדדית ובעזרה שהושיטו אלה לאלה בשעות משבר ובקשרים ההדוקים שקיימו הן ובני משפחותיהם אחרי שעלו ארצה, כולל עם חברי בית"ר שהיגרו לארצות הברית ולמקומות אחרים בעולם ושמרו על קשר כפי שרק אנשים שעברו את התופת וניצלו יודעים לעשות.

כך למשל, כשפרייליך כותבת שחיים לזר החליט להתפטר מתפקידו כנציג בית"ר באיטליה באוגוסט 1946 על רקע חילוקי הדעות עם אנשי האצ"ל שהגיעו מן הארץ ויצרו למעשה מסגרת נפרדת אליה משכו את צעירי בית"ר ופגעו בעבודתו, היא איננה יודעת שיחסיו האישיים עם אלי תבין שהיה אז השליח ברומא לא נפגמו, כי רב היה המשותף ביניהם על המפריד, וכי היתה גם סיבה אישית להחלטתו לעלות לארץ ישראל בשלב ההוא. אמי, חיה שפירא-לזר ז"ל גילתה שהיא נושאת ולד ברחמה והחלטתה היתה נחרצת לא ללדת אותו על אדמת אירופה הרוויה בדם הוריה ובני משפחתה. לכן, היא החלה לדחוק באבי למצוא כל דרך לעלות לארץ לפני שהתינוק יגיח לאוויר העולם. לזר המשיך בפעילותו בבית"ר עוד חודשים אחדים ואחר כך הם החלו להיטלטל בדרכים ובמרסיי עלו על ספינה שעשתה דרכה במשך שלושה שבועות לנמל חיפה. כשראו את הר הכרמל מרחוק כבר אחזו בה צירי לידה ולמחרת היום נולדתי אני על אדמת ארץ ישראל, שהיתה עדיין בשליטת המנדט הבריטי, אך בכל זאת מחוז חפץ נכסף. המשימה הושלמה. יש דברים שאי אפשר לדעת רק מקריאה של מסמכים יבשים.

אולי זו מעורבותי האישית שגרמה לי לאכזבה מן הספר, אולי צפיותי היו גבוהות מדי בעקבות המשפט הפותח בו נאמר: "קורותיה של תנועת בית"ר בתקופת השואה ובמחנות העקורים באירופה שלאחר המלחמה לא זכו עד כה למחקר ולניתוח מעמיקים, וספר זה בא להשלים את החסר" (עמ' 11). אני, שקראתי את כל ספריו של חיים לזר נרתעתי לרגע מן האמירה הנחרצת הזאת אך אמרתי לעצמי שאולי הסטוריונית בת הדור שלאחר השואה, שרכשה כלים אקדמיים חדשניים ויש לה פרספקטיבה וידע נרחב בנושא תחשוף גילויים שטרם נודעו ותציע תובנות שאיש לא הסיק אותן קודם לכן. אולם קריאה מדוקדקת של המחקר הזה, המבוסס בחלקו הגדול על חומרים שאבי אסף וקיבץ וכתב והותיר בארכיון מכון ז'בוטינסקי, הותירה בי טעם של החמצה. ראשית, אין בו כמעט חידושים, והוא נקרא לעתים כסיכום של הידוע עד כה המפוזר במקורות שונים. שנית, הוא נכתב כמעט ככרוניקה ללא ניתוחים מעמיקים ונעדר כל ממד השוואתי לתנועות אחרות למשל. שלישית, המחברת מרבה להעלות השערות ומחשבות שאין להן תימוכין ורביעית – היא מתארת את תולדות בית"ר בשנים הנוראות הללו כמסכת של ריבים, ויכוחים, ניגודים וסכסוכים, עד שהקורא הנבוך תוהה – האמנם בזאת עסקו האנשים באירופה ובארץ בשנים הרות הגורל ההן? האמנם הניגודים המובנים בין האצ"ל, הצ"ח, התנועה הרביזיוניסטית, בית"ר בארץ ישראל ובית"ר באירופה הם אלה שהיו הכוח המניע לפעילותם? כמעט אין פרק או עמוד בו היא לא מתעדת יריבות אישית או סכסוך ארגוני, מאבקים יצריים, התפטרויות, חילוקי דעות תהומיים ומערכת עכורה של יחסים פנימיים. אינני מבקשת לטעון שהללו לא היו קיימים, היו גם היו, זו דרכו של עולם ודרכם של ארגונים. המתחים העזים של התקופה, חוסר ההבנה של האנשים בארץ את מה שקרה בשואה, המאבק בבריטים שהצריך התגייסות מלאה, הוויכוח האם לקחת פסק זמן מהמלחמה במנדט ולהתרכז במאמץ נגד גרמניה, הבדלי הדגשים בין הזרמים השונים, המשבר בעקבות מותו הפתאומי של ז'בוטינסקי – כל אלה ועוד ידועים ומוכרים. אך לעניות דעתי אין זו הדרך הראויה לכתוב הסטוריה, ובוודאי לא כזו העוסקת  בתקופת השואה בה נטרפו כל המערכות. גם שבעים שנה אחרי האירועים הללו ואולי לעולם, לא נוכל להבין לעומק את מניעיהם והתנהגותם של האנשים שניסו לשרוד בתנאים לא אנושיים ולא רציונליים, ויקשה עלינו לשפוט אותם בכלים האובייקטיביים כביכול העומדים לרשותנו. הסטוריונים מיומנים המצוידים בכלים מדעיים צריכים להתאים את מחקריהם וכתיבתם לתנאי התקופה ולנסות להבין את הדברים הכתובים והנאמרים על רקעה. בסופו של דבר ספר זה, שנועד לתקן עיוות הסטוריוגרפי ארוך שנים, חוטא בעיני למטרה ואינו משיג אותה, למרות הרצון הכן של המחברת וההיכרות הנרחבת שלה עם החומר הכתוב.

אשר להשערות – אביא כאן רק שתי דוגמאות לצורת הכתיבה הבלתי מדעית בעיני: פרייליך משערת כי ז'בוטינסקי  "חשש מדמותו הכאריזמטית של מנחם בגין ומהשפעתו על דרכה הפוליטית והאידיאולוגית של בית"ר בארץ ישראל" (עמ' 59) ולכן התנגד להעניק לו סרטיפיקאט לעלייה לארץ והעדיף שיישאר בווילנה. אין מראי מקום וסימוכין להשערה זו ובעיני היא נשמעת מופרכת. במקום אחר היא משערת כי בגטו וילנה חל פילוג בין שתי קבוצות בבית"ר על רקע מה שמכונה בימינו "רקע רומנטי". לדבריה, יוסף גלאזמן ניתק את קשריו עם חברת מחתרת שהיא נוקבת בשמה ונקשר עם אישה אחרת. האישה הנבגדת הצטרפה לדבריה לקבוצה מתנגדת והיתה בין מייסדות הארגון החדש שנקרא "קבוצת המאבק" (עמ' 79). לטעמי זוהי קביעה הגובלת ברכילות שאין לה מקום כאשר דנים בתקופה כזאת ובאנשים כמו גלאזמן, שנחשב מגיבורי גטו וילנה. שוב – אינני טוענת שלא נוצרו יחסים אישיים ורומנטיים בין אנשים גם בתנאים הבלתי אפשריים בהם היו נתונים אז, אולי ההיפך הוא הנכון – בני אדם חיפשו מפלט ואהבה בקרב הקרובים להם, זוגות נוצרו וניתקו, אפילו תינוקות נולדו אל תוך הבלתי נודע, אולם להשתמש בנימוק כזה כדי לתאר יריבות במחתרת הגטו נראה לי טעם רע.

פגם טכני אך מהותי בספר הוא שאין בו ביבליוגרפיה מפורטת ורשימה של כל החומרים עליהם מסתמך המחקר, והמבקש לדעת זאת צריך לדלות את המקורות מהערות השוליים הנילוות לפרקים. עוד כמה עמודים שירכזו, כמקובל במחקר אקדמי, את רשימת כל הארכיונים, העדויות, המאמרים והספרים שהיוו בסיס למחקר ואת מקורן של התמונות המופיעות בספר, שכולן נלקחו ממכון ז'בוטינסקי, היו מועילים מאד לקוראים.

ובכל זאת – למרות הפגמים שציינתי לעיל, חשוב בעיני כי סיפורה הנשכח של תנועת בית"ר בשואה עולה שוב לדיון אקדמי. גם הסיפור המופלא של ההתאוששות וההתארגנות אחרי המלחמה – קיבוץ השרידים, חיזוקם, הכשרתם לעלייה לארץ וארגון העליה ה"בלתי ליגאלית" כנגד כל הסיכויים ראוי שיישמע בקול רם ויילָמֵד על ידי הדור החדש. כפי שספרו של משה ארנס "דגלים מעל לגטו" הצית מחדש ויכוח אקדמי נוקב בעניינו של הארגון הצבאי היהודי בגטו ורשה, יש לקוות שגם ספרה של פרייליך יעורר שוב את העניין במושאי מחקרה.

המאבק להנצחה ולתיעוד, לפרסום ולהצגה מוזיאלית של מקומה של בית"ר בשואה החל כבר בשנות החמישים על ידי חיים לזר, לעתים גם בתוך תנועתו שלו שלא תמיד ייחסה לכך חשיבות ולא נתנה למאמצים אלה קדימוּת. כפי שמציינת פרייליך בצדק – המורשת ההסטורית של תנועת החרות הדגישה את המאבק בבריטים ואת תרומתו של האצ"ל להקמת מדינת ישראל והתרכזה פחות בתקופת השואה (עמ' 67). לפיכך יש לברך על המשך העיסוק בנושא ולצפות למחקרים נוספים שירחיבו את החקירה וההעמקה בו.

 

פורסם בהאומה 180, חורף 2010

כתיבת תגובה