מרץ 202011
 

שרה אוסצקי-לזר

 נראטיבים

 בראשית 1997 השתתפתי בסדנה של חוקרים ישראלים ופלסטינים בווילה מקסימה על שפת אגם ז'נבה, שנועדה לחשיבה על מחקרים משותפים שיחזקו, כך קיווינו, את תהליך השלום שהיה אז בשלב האופטימי שלו. האווירה הקסומה שהישרה המקום המבודד והיפהפה ההוא בעיצומו של חורף אירופי קר וחבורת האנשים המעולה שהתקבצה שם השאירה חותמה על כל אחד ואחת מאיתנו גם שנים רבות ומפגשים אין ספור אחרי. בין הנוכחים הפעילים היו פרופ' דן בראון המנוח מאוניברסיטת בן גוריון ופרופ' סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם. בצוות שלהם התגבש הרעיון לחבר ספר לימוד שיציג את הסכסוך הישראלי פלסטיני משתי נקודות מבט מקבילות. עברו שנים והשניים שהמשיכו לעבוד יחד בארץ וייסדו ארגון אקדמי משותף שהוציא לאור חוברות נסיוניות ברוח זו. החוברות הכילו סוגיות בתולדות הקונפליקט המציגות את הסיפור הישראלי-ציוני המקובל ואת הנראטיב הפלסטיני בצידו ובאמצע הותירו מקום ריק לתלמידים לכתוב את הרהוריהם ותחושותיהם. הם ערכו השתלמויות למורים שניסו את התכנית על תלמידיהם, וחזרו ושכתבו את החומרים בהתאם לתגובות שהגיעו מן השטח. פרופ' בראון, חבר קיבוץ רביבים במשך שנים ארוכות, פסיכולוג מוערך שחקר לעומק גם את טראומת השואה וגם את השפעות הסכסוך על החברה הישראלית נפטר בעיצומה של עבודתו הברוכה, אך הספיק לתאר את התהליך הכואב והמסובך של כתיבת התכנית בספרו האוטוביוגרפי "ספר את חייך". כצפוי, התכנית החדשנית והנועזת הזאת לא זכתה לברכתו של משרד החינוך, אך מורים ומנהלים ברחבי הארץ השתמשו בה מדי פעם ברצותם להקנות לתלמידיהם פרספקטיבה נוספת על הכתוב בספרי הלימוד הקונבנציונאליים. אולם השבוע פירסם אור קשתי בעיתון הארץ (27.9) שמשרד החיוך הורה לביה"ס שער הנגב להפסיק להשתמש בחומרים אלה בתואנה שלא קיבלו אישור. שמחתי לקרוא את תגובותיהם של ראש המועצה אלון שוסטר ושל כמה תלמידות קיבוצניקיות שהתראיינו לכתבה, אשר הדגישו דווקא את היתרון בדרך הלימוד הבלתי שגרתית הזאת. "הבנתי שאין שחור ולבן ושהמציאות הרבה יותר מורכבת", אמרה  תלמידת י"א ליאל סקלוזוב מקיבוץ ניצנים, ונתנה בכך שיעור בסיסי לד"ר להסטוריה צבי צמרת העומד בראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, אשר זימן את מנהל בית הספר לבירור בעקבות ה"שערוריה". מאז שמונה לתפקידו ע"י השר גדעון סער הספיק צמרת כבר לייצר כמה כותרות על אמירות שנויות במחלוקת, צנזור ספרי לימוד והוראתו להעביר מתקציבי החינוך לאזרחות לטובת תגבור לימודי היהדות. אך צמרת הוא רק קצה הקרחון, הסימפטום המעיד על תהליכי עומק המתחוללים בקרבנו. כמעט כולנו  מעדיפים להתעלם מפרקים מטרידים בהסטוריה, וכמעט כולנו משלימים עם מחיקת הסיפור הפלסטיני מקורותיה של הארץ הזאת הגורם לנו לנוע בחוסר נוחות ולהתעמת עם תחושת הצדק והאמת שלנו.

אולי דווקא עכשיו, כשהתנועה הקיבוצית חוגגת בגאוות מוצדקת 100 שנים להולדתה, אולי דווקא עכשיו יש מקום קטן לאזכור החקלאים האחרים שחיו על אותה אדמה ורובם נעלמו ממנה. לצידו של כל קיבוץ ישנם שרידי קירות אבן, משוכות צבר, עצי תאנה או רימון נטושים, בדרכי העפר המקיפות אותנו אפשר למצוא תחנת קמח ישנה או באר שנסתמה עם השנים. ותיקי הקיבוצים עוד זוכרים – לטוב ולרע – את  שכניהם הערבים שנפוצו לכל רוח, שמות רבים של קיבוצים נשענים על השם הערבי שנשען בתורו על השם התנ"כי ובמקומות אחדים עוד קוראים לצומת או לגבעה, לתל או לוואדי בשמם הערבי המקורי.

האם תיפגם שמחת יום ההולדת אם נזכור ונזכיר? האם יתערערו השורשים אם נלמֵד את ילדינו ונכדינו על קורותיהם של הפלאחים שחרשו את אותה אדמה במחרשת עץ ידנית ובנו טראסות במדרון כדי למנוע את הסחף וגם להם היתה גורן בה נערכו חגיגות הקציר ובית בד בו ייצרו את שמן הזית? והרי כפרים ערבים רבים  נותרו ליד הקיבוצים, חלקם מקיימים עימהם קשרים מצוינים למרות שאדמותיהם הפרטיות הפכו לאדמות "מינהל" והוחכרו לקיבוצים לעיבוד, אותו מינהל שהפך בימינו ליריב משותף. האם הם הוזמנו לחגיגות המאה? האם יקלקלו את המסיבה או שמא הם בכלל חלק ממנה?

אכן, "המציאות מורכבת", כמו שאמרה ליאל, כמה שהיא צודקת, אבל היא לפחות מתעקשת ללמוד אותה על כל צדדיה ולא לטמון את הראש בחול.

 פורסם בדף הירוק ספטמבר 2010

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות