אנה והציידים – ספר חשוב בהוצאת נהר

אנה והציידים

שרה אוסצקי לזר

רשימה קצרה ל"קולטורה"

בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער על גירוש ילדי העובדים הזרים יושב לו סופר בחדרו וחושב, מה יכולה להיות תרומתו למניעת הצעד המביש והנואל אותו מתכננת ממשלת היהודים נגד קבוצת ילדים ישראלים שאינם משתייכים לעם הנבחר. יושב וכותב סיפור מנהמת ליבו, ואינו יכול לתת שם בדוי לילדה העומדת במרכזו. לכן הוא קורא לה אנה, כשברקע מהדהד זכרה של אנה פרנק, למי שלא הבין את הרמז העבה.
ראובן מירן, שלפני שנים אחדות הקים את הוצאת "נהר" המתמחה בפרסום טקסטים על חירות, חופש וזכויות אדם, הסתגר במשך שבועיים בביתו וכתב קטעי יומן של ילדה המסתתרת במרתף מפחד הציידים המאיימים ללכדה ולגרש אותה ואת אימה מן הארץ אותה היא רואה כמולדת. אביה כבר גורש והיא מתגעגעת אליו מאד, אך יודעת שאין להם כל סיכוי לשרוד בארץ ממנה באו הוריה.
נקודת הראות של הילדה איננה מניפולציה ספרותית, כפי שהבאתם של ילדים לישיבת ועדת הפנים של הכנסת לא היתה פרובוקציה אלא המחשה בשר ודם שלא מדובר במספרים אלא בבני אדם. כתיבתו של מירן נובעת מתוך הזדהות רגשית עמוקה. הספר נקרא ביעף, חודר כל עור עבה ודוקר כל מצפון מתיפייף  ונקי.
עד שהוכרחה להסתתר, למדה אנה בבית ספר ביאליק בתל אביב וכדרכם של נרדפים ומהגרים שיננה היטב את קורותיו של העם החדש בתוכו היא יושבת ומסוגלת לצטט פרקים מן ההסטוריה הכאובה לו המזכירים לה את עצמה ואת מצבה. בעזרת ידידה טוני, בו היא קצת מאוהבת היא מקבלת ידיעות על העולם שבחוץ  ומתעדכנת בדיווחי העיתונים. אימה יוצאת עם שחר לעבודת הנקיון וחוזרת עם חשכה. כדי להעסיק את עצמה אנה מתבוננת ברגלי העוברים והשבים ברחוב מתוך החלון הצר ומצפה לראות את נעלי הסניקרס האדומות והקרועות של טוני. היא קוראת קרעי עיתונים ישנים, וכמובן – כותבת יומן. הסיפור מסתיים בסצנה מצמררת, שיש להניח כי היא נחלתם של מהגרים נרדפים בכל מקום וגם כאן אצלנו, בחצר האחורית.
"אנה והציידים" – לא מטאפורה ספרותית אלא פיסת מציאות נוראה וכואבת שיש להיאבק בה בכל דרך, גם דרך המלים.

ראובן מירן/אנה והציידים, נהר ספרים

כתיבת תגובה