ידידות מהסרטים – ספא דבור

שרה אוסצקי לזר

 ידידות מהסרטים

 ספא דבור תמיד אהבה סרטים, אך בעיר הולדתה נצרת לא היה לה היכן לצפות בהם. הקולנוע היחיד שהיה בעיר נסגר לפני שנים רבות ואנשים הסתפקו  בטלביזיה. דווקא לאחר שחוותה משבר אישי קשה – בעלה ואביה נפטרו באותה שנה והיא נותרה לבדה עם שני תינוקות וחֶברה משפחתית לבניין לנהל – החליטה לעשות מעשה ולשלב את אהבתה לקולנוע עם תרומה תרבותית לקהילתה. בימים אלה מציינת ספא עשור להקמת העמותה, שכנגד כל הסיכויים ייסדה סינמטק חי ותוסס בנצרת, בו מוקרנים 3 סרטים ביום והוא מושך קהל של אלפים מדי חודש.

בתחילת הדרך עשיתי הכול כמעט לבדי, סיפרה בכנס שהתקיים בראשית השבוע במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. הייתי הקופאית והמנקה וכמובן זו שבוחרת את הסרטים, וגם – השקעתי מכספי הפרטי לקידום הסינמטק. עד היום היא מקפידה לצפות בכל סרט לפני שהוא יוצא לקהל הרחב, ומפעילה מעין צנזורה פרטית האוסרת הצגת סרטים שיש בהם סצנות 'נועזות'. ספא היא אישה דתית, אשר מתמודדת לא רק עם היותה אישה בתחום גברי, אלא גם עם מעמדה החברתי המיוחד כאלמנה, אשר בדרך כלל מצופה ממנה להתרכז בגידול ילדיה ולא לפעול בספירה הציבורית. היום, בנה בן העשרים וארבע מסייע בידה להפעיל את הסינמטק.

בשלוש השנים הראשונות הקרנו סרטים באולמי חתונות כי לא היה לנו אולם, סיפרה. הקמתי גם קולנוע נודד שעובר בין היישובים הערביים שכרובם הגדול אין אולמות מתאימים. אנחנו מקרינים בבתי ספר ובמקומות מאולתרים. אני מאמינה כי במקום שיש תרבות אין שנאה. הסינמטק בנצרת פתוח לכול והעובדה שהאולמות שלנו מלאים מדי ערב מעידה על הצמא החברתי לצרוך תרבות אמיתית ולא להסתפק רק בדפוסי הבילוי המסורתיים שלנו – חתונות, מסעדות וטלביזיה.

מפגש אקראי של ספא עם במאית ויוצרת יהודיה דתייה הוליד מסע משותף של שתיהן וידידות שללא הקולנוע היתה אולי בלתי אפשרית. נורית יעקבס-ינון, אישה צעירה ואם לארבעה שהקימה את "סרטי אלומה" – חברה להפקה ולבימוי סרטים,  נשבתה בקסמה של ספא והחליטה ליצור סרט עליה ועל סיפור חייה. כבר שלוש שנים שהן ביחד. נורית מלווה את ספא במסעותיה לירדן לרכוש סרטים ערביים ובמאבקיה הפנימיים בתוך ישראל – הן להשגת הכרה ותמיכה מן הממסד והן מול כוחות שעוינים את מפעלה. כך למשל, התכנית להקמת סניף של הסינמטק בטייבה קיבלה מכה זה לא מכבר, כאשר האולם שנרכש ושופץ נשרף בידי אלמונים שהתנגדו לו. אך ספא אינה מוותרת – בסוף ננצח, היא אומרת בדרכה השקטה, ויהיה קולנוע גם בטייבה ואחר כך ביישובים נוספים, הקהל מחכה למקומות כאלה.

ספא היא דמות המראה ההפוכה שלי, אומרת נורית, גם אני פועלת בתוך התחום הזה רווי היצרים ומאבקי הכוח, שנשלט בידי "גברים אשכנזים תל אביבים" שכל אישה – יהודיה או ערביה, חילונית או דתית תתקשה לעמוד מולם. לכל אישה המגדלת ארבעה ילדים ממילא קשה לעשות סרטים, והצורך לחזר אחרי תמיכות או גופים משדרים מסבך עוד יותר את העניין.

הפקת סרט תיעודי היא מסע משותף ולא פשוט, המצריך יצירת יחסים קרובים בין המצלם למצולם. יש בינינו ויכוחים לעתים קרובות, לא כל מה שאני רוצה לצלם ספא מסכימה, ולא כל מה שהיא חושבת שנכון להכניס לסרט אני מסכימה לו. ובכל זאת, כשספא מחזיקה בזרועותיה את אדם, תינוקה בן החצי שנה של נורית, היא מביטה בו באהבה רבה ואומרת – הוא כמו הבן שלי, אני מכירה אותו מאז שהיה בבטן, וכשהיה בן שבועיים נסע איתנו לירדן. הידיות ביניהן חזקה מחילוקי הדעות המקצועיים. קטעים קצרים מן הסרט כבר עלו ל –Youtube אך המסע טרם הסתיים. ספא ונורית מקוות להקרין אותו בקרוב בהקרנת בכורה בסינמטק של נצרת.

 פורסם בדף הירוק 27.5.2010

כתיבת תגובה