אפר 012011
 

בין חזון למציאות: מסמכי החזון של הערבים בישראל 2007-2006

 עורכים: שרה אוסצקי-לזר ומוסטפא כבהא

 בהוצאת הפורום להסכמה אזרחית, ירושלים 2008

 

הקדמת העורכים

 בעיצומו של המו"מ בין ישראל לפלסטין בדרך לוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007, התכנסה מזכירות ועדת המעקב של  האזרחים הערבים בישראל לדיון מיוחד בעקבות דרישת ישראל שהפלסטינים יכירו בה כ"מדינה יהודית". הוועדה החליטה לדחות תנאי זה על הסף. לא זו בלבד, אלא שח"כ אחמד טיבי נפגש עם ראשי צוות המו"מ הפלסטיני והביע בפניהם התנגדות לאפשרות שהרשות תכיר בישראל כמדינה יהודית, שכן הדבר "יסייע להשריש את המדיניות המפלה של ישראל נגד הערבים בשטחה"[i].
השלילה המוחלטת של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא שיאו של תהליך שהחל בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, של בחינה מחדש של מעמד המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל וסוגיית יחסיו עימה. תהליך זה מוּבל על ידי קבוצת אליטה אינטלקטואלית אקדמית ופוליטית, המסרבת לקבל את הנחות היסוד של יחסי הרוב והמיעוט בישראל, מפרקת ומרכיבה אותן מחדש, תוך שהיא מושפעת מן החשיבה ומן הפרקטיקה הבינלאומית בתחום מעמדם של מיעוטים.

האירועים הפוליטיים הדרמטיים של שני העשורים האחרונים – מן האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, דרך תהליך השלום וההכרה ההדדית בין ישראל אש"פ, קריסתו של התהליך, אינתיפאדת אוקטובר 2000, ההתרחשויות בזירה הפלסטינית והשינויים הגלובליים והאזוריים – כל אלה עומדים ברקע הבחינה הפנימית של הקהילה הפלסטינית בישראל והשאלות שהיא שואלת את עצמה על כיווני התפתחותה בעתיד.

 בתקופה של כארבעה חודשים בין סוף 2006 למאי 2007 פורסמו בזה אחר זה ארבעה מסמכים שגובשו ביוזמתם ובחסותם של ארגונים חברתיים ערבים (ולא של מפלגות פוליטיות), העוסקים בעתידה של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, ובהצעות לשינוי אופייה של מדינת ישראל והמשטר הנוהג בה. המסמכים עוררו סערה גדולה בקרב התקשורת והציבור היהודי ותגובות מגוונות וסותרות, אך בהיקף קטן בהרבה, בתוך החברה הערבית עצמה. שניים מהמסמכים הם בעלי אופי משפטי ושניים נושאים אופי חזוני:

  1. "חוקה שוויונית לכל?" מטעם מרכז מוסאוא, לזכויות האזרחים הערבים בישראל
  2. "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", מטעם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל
  3. "החוקה הדמוקרטית", מטעם ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
  4. ו"הצהרת חיפה" שפורסמה בחסות מדה אלכרמל, המרכז הערבי למחקר חברתי- יישומי.

 לבד מן המסמך הראשון שנכתב על ידי המשפטן יוסף ג'בארין, כל אחד משלושת המסמכים הבאים הינו פרי מאמץ משותף של קבוצות שהורכבו מפעילים חברתיים, אנשי אקדמיה וציבור, שעבדו על ניסוחם בתהליכים קבוצתיים נפרדים, לאורך שנתיים בממוצע. המסמכים הם תוצרים מוסכמים של קבוצות אלה, למרות הבדלי השקפות פוליטיות ומחלוקות בין חבריהן בנושאים אחרים. הקבוצות לא הצליחו לאחד את המאמצים סביב ניסוח משותף אחד, אף כי היתה חפיפה מסוימת בין השותפים לגיבוש המסמכים השונים, וכך התפרסמו בתקופה קצרה יחסית ארבעה מסמכים שלכל אחד דגש שונה.

גיבוש המסמכים הללו הינו ציון דרך בהבניית הזהות הקבוצתית והלאומית של האזרחים הפלסטינים בישראל. נסיון דומה שנעשה בשנת 1980 נכשל בעודו באיבו –  מק"י קראה אז לכינוס "ועידת ההמונים הערביים" בנצרת והכינה לכבודו מסמך הפותח במלים דומות לאלה של הצהרת חיפה: "נשארנו במולדתנו על אף כל מעשי הדיכוי והנישול נגדנו"[ii], אולם הוועידה לא כונסה בשל איסור שהוטל על ידי ממשלת בגין, ולא היה המשך ליוזמה.

יש לציין כאן שיוזמות לשינוי על ידי כוחות אליטה במטרה לעצב מחדש את מנגנוני הפעולה בתוך החברה הערבית הפלסטינית אינם חדשים, ואפשר אף למצוא להם שורשים עוד בתקופת המנדט הבריטי, בעת שניסו כוחות ומנהיגים מוניציפאליים (אשר נמנו על המחנה של הנשאשיבים) לקרוא תיגר על מנהיגותו של חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית באותם ימים, במטרה להתוות דרך פעולה חדשה. אולם בגין מכלול של חסמים ואילוצים ניסיון זה  לא  העלה תוצאות מהותיות.

התנאים והנסיבות שהובילו לגיבוש מסמכי החזון דווקא בתקופה זו, והעובדה שנכתבו ניירות נפרדים ולא מסמך אחד מאוחד, עוררו פרשנויות וניתוחים רבים במהלך החודשים שחלפו. עשרות כנסים ודיונים במוסדות אקדמיים ואזרחיים כונסו ומאות מאמרים נכתבו. בצד היהודי ניכרו תגובות של בהלה ומתקפת נגד. עיקר הביקורת הוטחה בהגדרת מדינת ישראל במסמכים כ"תולדה של פעולה קולוניאלית" ובהצעות הקונקרטיות לשינוי הגדרתה ואופי המשטר בה ל"דמוקרטיה הסדרית", רב-תרבותית ודו-לשונית. התארגנויות שונות של קבוצות יהודיות מציעות גיבוש מסמכי תגובה, שיציגו עמדה החלטית יהודית מול החזונות הערביים, אשר נדחו מכל וכל על ידי מרבית קוראיהם היהודים. הביקורת מן הצד הערבי עסקה דווקא בפרוצדורות וביומרה של מחברי המסמכים שהם מייצגים כביכול את כלל הציבור, ופחות נגעה בתכנים. יש לציין בפליאה את האדישות בה קיבל הציבור הערבי את המסמכים בדרך כלל, למרות חשיבותם המהותית להסדרת יחסיו עם המדינה ועם אוכלוסיית הרוב היהודית. 

בהקדמה למסמך החזון העתידי כתב שאוקי ח'טיב יו"ר ועד ראשי הרשויות וועדת המעקב כי מטרתו "להצית את הניצוץ של הדיון הציבורי" והבטיח כי המסמך פתוח לשינויים בהתאם לתוצאותיו של דיון זה. גם כותבי החוקה הדמוקרטית והצהרת חיפה התבטאו בעל פה ברוח זו ואמרו כי יהיו מוכנים להכניס בהם תיקונים ושינויים בעקבות דיאלוג שיתפתח והערות שיתקבלו, הן מערבים והן מיהודים.

באופן טבעי, לאחר תקופה של מספר חודשים בה התקיים דיון ציבורי ער בתוכנם, דעכה ההתעניינות במסמכים ופינתה מקומה לעיסוק בבעיות היומיום הדוחקות. ועד ראשי הרשויות ניסה להקים מספר מסגרות לדיון במסמך החזון העתידי וערך שורה של אירועים פתוחים וסגורים ברחבי הארץ בהם נדון המסמך, אולם בראשית 2008 דומה שהציבור התעייף מן העיסוק התיאורטי בהצעות העולות מן המסמכים ומבקש לראות הישגים ממשיים.

 "הפורום להסכמה אזרחית" מצא לנכון לכנס את הנוסח הרשמי של המסמכים תחת קורת גג אחת ולהזמין חוקרים וכותבים לנתח היבטים שונים שלהם. מטרת הקובץ כפולה – מצד אחד לסכם ולתעד את הדיון סביב המסמכים מזוויות ראיה מגוונות, ומצד שני לעורר מחדש את הדיון בנושא החשוב והקריטי אותו הם מאתגרים.

הקובץ מכיל מאמרים מדיסצפלינות שונות ומחולק לארבעה שערים: היבטים תיאורטיים; מבט מבפנים; תגובות ערביות; ותגובות יהודיות. בנספח כאמור, מובאים שלושת המסמכים הקבוצתיים כלשונם, כדי להקל על הקורא והמתעניין לעיין בהם ולהשוות ביניהם. בחרנו שלא לכלול כאן את המאמר חוקה שוויונית לכל? של מרכז מוסאוא, בשל היותו דעת יחיד. ניתן למצוא אותו במלואו באתר הארגון[iii].

 להלן בקצרה תמציתם של המאמרים המופיעים בקובץ:

 אמל ג'מאל ממקם את המסמכים בקונטקסט הסוציולוגי, ההיסטורי והרעיוני שלהם ובודק את עולם הסמלים והמשמעויות המשותף המשתקף ממרקם הטקסט עצמו. הוא גם בודק את הגורמים והסיבות לצמיחת חזונות עתידיים מדומיינים בשלב היסטורי מסוים, ואת ההשלכות שלהם על מרקם היחסים של הקבוצה המדמיינת על סביבתה הפוליטית. הוא מייחס את הופעת המסמכים לתחושת הדחיפות ולהתהוות המודעות בקרב הנהגת הציבור הערבי שמעמדם האזרחי נמצא בסכנה נוכח ההקצנה ימינה בקרב היהודים, לצורך בהשמעת קול ייחודי וגיבוש אסטרטגיה משלהם, כמו גם לשאיפה ליצירת טוב כללי משותף והשגת פתרון מוסכם של המחלוקות עם המדינה ועם הרוב היהודי. הוא מנתח גם את התופעה של שקיעת המפלגות כמקור לצמיחת הרעיונות הפוליטיים ואת התחזקות תפקידם של הארגונים האזרחיים בעיצוב אופייה של החברה הערבית. חלק אחר של המאמר עומד על הדומה והשונה בין המסמכים ומצביע על השלכותיהם הפוליטיות.

אילנה קופמן מתייחסת לאספקט מובחן במסמך החזון העתידי והוא רעיון  הדמוקרטיה ההסדרית, הידוע במדע המדינה כ"מודל הקונסוציונלי". היא דנה במקורותיו התיאורטיים והאמפיריים  של יישום מודל זה  בחברות שסועות, ביתרונותיו ובחסרונותיו. המאמר עורך השוואה עם חברות אחרות, ובמיוחד עם המצב באירלנד הצפונית ובודק האם קיימים תנאים מתאימים בישראל לאימוץ רעיון הדמוקרטיה ההסדרית.  מסקנת המחברת היא שבטווח הקצר, אימוץ של מרכיבים מהמודל הקונסוציונלי, גם אם לא של המודל במלואו, נראה כצעד מתבקש, אם ברצוננו למנוע את התסריט הצפון–אירלנדי, אך  לטווח הארוך, עדיף היה לדעתה לחתור למודל אחר, רב-תרבותי.

דניס שרביט מרחיב את הדיון ההשוואתי ובודק את המסמכים ואת התביעות המועלות בהם לאור מצבם של מיעוטים אחרים בעולם והסדרים קיימים במדינות שיש בהן קבוצות מיעוט גדולות.

לדבריו, אין זהות שאיננה טוענת להיות ייחודית ואין ייחודיות שאיננה משתקפת בזהות. הנטייה הזאת לצייר את קורות העם ומקומו בעולם כייחודי איננה נחלת הפלסטינים בלבד. אולם הוא מצביע דווקא על נטיית כותבי המסמכים להשוואת מצבם לאחרים וטוען כי ניכרת בניסוחים טביעת האצבע של מרצים למדע המדינה אשר סיגלו היטב את המשנה הדמוקרטית השייכת לאסכולה התובעת פוליטיקה של זהויות ופוליטיקה של הכרה כלפי קבוצות ומיעוטים והמעמידה בספק, עקב כך, את תוקפה של התפיסה הליברלית האוניברסאלית הרואה בפרט, ובפרט בלבד, את הנושא הבלעדי של זכויות. 

לטענתו, מנסחי החזונות מתעלמים לחלוטין מכך שמדינת ישראל בהיותה מדינת העם היהודי ללא יומרה תרבותית-לשונית אינקלוסיבית, לא העמידה מכשול בפני המיעוט הערבי ליהנות מזכויותיו הלשוניות והתרבותיות. לעומת זאת, בנוגע לשוויון אזרחי ופוליטי, סביר להניח כי מדינה דמוקרטית שבה יש לעיקרון האתני משמעות פוליטית דיפרנציאלית, תתקשה יותר לממש את מחויבותה כלפי כלל אזרחיה, והתוצאה היא הדרה והרחקה של קבוצות אתניות בגלל היותן מיעוט שאינו רואה עין בעין את מטרות המדינה.

ראיף זרייק עורך ניתוח טקסטואלי של המסמכים, ובמיוחד של הצהרת חיפה והחוקה הדמוקרטית. הוא מתמקד בטקסטים ובמתחים הפנימיים בתוכם, תוך מאמץ לחשוף את הבעיות הפוליטיות אשר ניסוחי המסמכים מנסים להתגבר עליהן. המאמר חותר לעזור לקורא להתבונן בטקסט מן הזוויות הלא מוארות שלו, ולהתרכז באותם ביטויים סתומים ובעקרונות השונים ולעיתים הסותרים, אשר המסמכים מתבססים עליהם. המחבר מצביע על המכשולים והקשיים העומדים בפני אינטלקטואלים פלסטינים שעה שהם מתכנסים כדי לכתוב טקסט מסוג זה, ועל הבעיות החבויות מתחת לפני השטח של הטקסט החלק. הוא מראה סתירות פנימיות בשני המסמכים ושואל שאלות שלא תמיד יש עליהן תשובה.

ע'ידא רינאוי- זועבי היתה מרכזת ומנחה של קבוצת המחברים של "החזון העתידי" וליוותה את התהליך מתחילתו ועד סיומו. היא מספקת מבט ייחודי מבפנים של "סיפורה של הקבוצה" . בניגוד לתהליכים קלאסיים של קבוצות חברתיות אשר עוברות תהליך של העצמה למען שינוי מעמדן, התהליך שעברה קבוצת החזון היה מלווה בהצבת משימה מובהקת לייצר תוצר מוחשי בסופו, מה שהנחה את הקבוצה להיות ממוקדת ומכוונת תוצאה. המחברת מתארת את המהפך שעברה הקבוצה מ"הססנות לאמונה בכוחה", מחוסר האמון שלהם ביכולת לשינוי והצפיות הנמוכות שהיו להם בתחילת הדרך, למצב של לקיחת אחריות מלאה על שינוי המציאות שלהם. בתאור הכרונולוגי של התהליך משולבות גם התייחסויות לנושאים שעמדו ברקע כמו מגדר, זהות, העדרו של "האחר" והשקפות עולם שונות של המשתתפים. כל אלה לא עמדו בדרכה של הקבוצה לגיבוש הסופי של המסמך המוסכם.

חסן ג'בארין, מראשי היוזמים לחיבור ה"חוקה הדמוקרטית", אשר השתתף גם בניסוח הצהרת חיפה, מנתח את המניעים שהובילו את ארגונו עדאלה לחבר חוקה אלטרנטיבית לאלה שמוצעות בשנים האחרונות בישראל. לדבריו, ניסוחה של חוקה הוא הליך של דִמיוּן עתידה של החברה כולה, התווית עקרונות שאינם מושפעים מן התמורות בפוליטיקה היומיומית. ג'בארין מתעכב על חשיבותו של פרק המבוא לכל חוקה, שהוא הקובע את הטון שלה וכותב שההצעה לפתוח במגילת העצמאות היא אנכרוניסטית בהשוואה להקדמות של חוקות אחרות בעולם. אין במגילה טרמינולוגיה של זכויות אדם, ואפילו המונח "דמוקרטיה" לא מופיע בה. בקביעתה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי היא מוציאה את האוכלוסייה הערבית הפלסטינית מכלל שותפות שוויונית באזרחות. החוקה הדמוקרטית שגובשה מטעם עדאלה נועדה לתקן את המצב הזה. היא דורשת מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה, תוך קביעת גבולותיה, כדי שנדע מי הם האזרחים.

אסעד גאנם, ממובילי מסמך החזון העתידי ומוהנד מוסטפא  בוחנים את מהותם ומשמעויותיהם של המסמכים ואת הרקע להופעתם, ומתארים בקצרה את התגובות בקרב ערבים ויהודים לפרסומם.  לב המאמר עוסק בניתוח שלושה נושאים מרכזיים: הנרטיב ההיסטורי, האתגר הסמלי הטמון בשיח של החזונות, והחלופות הפוליטיות המוצעות ליציאה מהמצב המשברי בו שרויים הפלסטינים בישראל. המחברים רואים במסמכים תופעה חשובה ביותר, ומכנים אותם "מצע רעיוני קולקטיבי" של הפלסטינים בישראל. בה בעת הם מצביעים על חולשת הזירה הפוליטית הערבית ועל חוסר היכולת של המנהיגות הפוליטית להיכנס לדיון רציני ולהגדיר עמדות ברורות בנוגע לעתיד האוכלוסייה אותה היא מייצגת, דבר המעכב לדעתם את התחייה הדרושה של החברה הפלסטינית בישראל.

מוסטפא כבהא בודק את דרך התקבלותם של המסמכים בשיח הציבורי הערבי בישראל ומביע תמיהה על האדישות היחסית בה נתקלו. מניתוח התגובות הערביות עולה כי הביקורת נבעה מכיוונים שונים: היו שטענו כי אין במסמכים כל חדש, אחרים הטילו ספק בנכונותה של ישראל להתדיינות על הכרה בזכויות המיעוט הערבי ומכאן ביטלו את חשיבות המסמכים. מצד התנועה האסלאמית היתה ביקורת על התעלמות המסמכים מערכיה ומעמדותיה כתנועה דתית המייצגת פלח ניכר מן האוכלוסיה, ומצד חוגים פוליטיים אחרים נטען כי כותבי המסמכים אינם מייצגים את כלל הציבור הערבי ויושבים במגדל השן האקדמי מבלי להתנסות במאבקים של ממש.

     מרי תותרי בוחנת את הפן הפנימי של המסמכים והתייחסותם למשבר החברתי הפנימי העמוק המאפיין

     את החברה הערבית. לדעתה, המסמכים לא הציגו פתרונות מפורטים להתמודד עם סוגיות חברתיות

     כמו קידום מעמד הנשים, טיפול בשסע העדתי, הדתי והחמולתי ואחרים. תותרי סבורה, שאין הסכמה  

     רחבה בציבור הערבי על חלק מן הנושאים המטופלים במסמכים ובמיוחד לא על אופי החברה הרצויה

     המוצגת בהם בעלת מאפיינים ליברליים, חברה המבוססת על סולידאריות בין כל פרטיה, שתכבד את

     חירות הפרט ואת זכותו לשונוּת ולייחוד ותתבסס על עקרונות השוויון.  

סמי סמוחה   מתמודד עם ההצעה  להקים משטר של דמוקרטיה דו-לאומית בישראל בתחומי הקו הירוק ותוקף אותה בצורה מדעית-אמפירית על ידי בחינה של שורת סוגיות רלבנטיות: מה מלמד הניסיון ההיסטורי והבינלאומי על משטרים דו-לאומיים? האם המיעוט הערבי יהיה מוכן לצאת במאבק חריף למען דמוקרטיה דו-לאומית והאם הרשות הפלסטינית תתמוך בו? האם הרוב היהודי מקבל משטר כזה? האם הקהילה הבינלאומית תיתן לגיטימציה ותמיכה לרעיון? והאם החלופה של מדינה דו-לאומית אחת בכל פלסטין/ארץ ישראל היא ברת-ביצוע? בפרספקטיבה השוואתית הוא שולל את היתכנות רעיון הדו-לאומיות וסבור כי התנאים לטרנספורמציה של ישראל למדינה דו-לאומית אינם קיימים היום וקשה לצפות את התפתחותם בעתיד הנראה לעין. מנקודת המבט של המיעוט הערבי, זוהי אמנם חלופה לגיטימית ואופטימאלית, אך היא נחשבת ללא-לגיטימית וקטסטרופלית מנקודת מבטו של הרוב היהודי השולט. לדבריו, הרעיון של שתי מדינות לשני עמים עודנו הגמוני עבור שני הצדדים וגם נתמך על-ידי הקהילה הבינלאומית ולכן אין סיכוי למימוש ההצעות המופיעות במסמכי החזון.

יצחק רייטר  מתווכח עם מסמכי החזון של הערבים בישראל מנקודת מבט יהודית-ציונית ועונה אחת לאחת על ההנחות העומדות בבסיסם. לדבריו, ארבעת המסמכים מאתגרים את הבסיס המוסרי של מדינת ישראל ואת קיומה כמדינה יהודית ומציגים חזון שיהודים ציונים אינם יכולים לקבלו. במיוחד הוא מתקומם על הסיפור ההיסטורי המופיע בהם, הרואה במדינת ישראל יציר "קולוניאלי" ומטיל עליה אחריות בלעדית ל"מלחמת 1948", וכן על הדחייה הקטגורית של הגדרת  המדינה כ"יהודית", נוסף על "דמוקרטית". הוא קורא ליהודים לגבש אסטרטגיה בשאלת מעמד הערבים בישראל ולקיים שיח הסדרי מתמשך עם הערבים, שיתבסס על זכויות מיעוטים שהוכרו באמנות בינלאומיות ועל הסדרים נקודתיים מדורגים.  בסיום המאמר הוא מביא טבלה מסכמת של העמדות והתביעות במסמכי החזון הערביים ומעיר האם לדעתו ניתן או לא ניתן להתדיין ולהסכים על כל אחת מהן.

מירון בנבנשתי  טוען כי ישראל הצליחה לרסק את הקהילה הלאומית הפלסטינית לחמש תת-קהילות מבודדות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד לבדה מול השלטון הישראלי: יותר ממיליון ערבים אזרחי ישראל; יותר ממיליון וחצי תושבי עזה המיוצגים על ידי ממשלת חמאס; כשני מיליון תושבי הגדה המיוצגים על ידי מנהיגות פתח; רבע מיליון תושבי מזרח ירושלים שממערב לחומת ההפרדה; ומיליוני פליטים בפזורה הפלסטינית. בהצגת "מסמכי חזון", התובעים שוויון קולקטיבי וזכויות לאומיות על ידי המיעוט הפלסטיני-הישראלי הוא רואה מהפך שחל בקהילה זו, שהפכה מקבוצת שוליים למיעוט מגובש, המכיר בערך עצמו ומאתגר את קהילת הרוב. לדבריו, הם הפכו מקבוצה מבוזה בקרב בני עמה מעבר לגבול לקהילה שמנהיגיה והאינטלקטואלים שלה ניצבים כיום בחזית התנועה הלאומית הפלסטינית.

יהודה שנהב רואה אף הוא את המסמכים כ"מבטאים קול אסרטיבי של ערביי 1948 שדורשים את זכויותיהם הקולקטיביות" וסבור שאין הצדקה מוסרית לדכא תביעה זו. הביקורת שלו על המנסחים היא שהם לא עסקו בשאלה היהודית: איך מבטיחים את הקיום הפיזי, התרבותי והפוליטי של היהודים שהם מיעוט דתי ולאומי במזרח התיכון? הוא אינו מבחין בין ישראל שבתחומי הקו הירוק לבין השטחים שנכבשו ב-1967 וכופר במונח "כיבוש". לדבריו לא יהיה מנוס בסופו של דבר מקיום מדינה אחת על פני כל השטח, "מדינת כל לאומיה" או "כל קהילותיה". ולדעתי זהו גם אינטרס ציוני. פתרון כזה מתחבר גם לעמדתו כי פינוי ההתנחלויות אינו ריאלי, ואולי גם אינו מוסרי. אם תהיה דו-לאומיות לא יהיה טעם לפנות את המתנחלים, יש ליצור פרוגרמת צדק אחרת.

 סביר להניח כי חלק מהדעות והעמדות המוצגות במקבץ המאמרים הזה יעוררו התנגדות וביקורת וחלקן אולי יזכו להסכמות מסוימות, חוצות גבולות לאומיים ואתניים. כאמור, אנו מבקשים לעורר מחדש את הדיון החשוב הזה בעתידה ובאופייה של מדינת ישראל ובמהותם של היחסים הפנימיים בין יהודים לערבים, ומקווים כי ספר זה יהווה תרומה ממשית להבנה מעמיקה יותר של הסוגיות העומדות על הפרק.

 אנו מודים למנכ"ל השותף של הפורום להסכמה אזרחית מר אודי כהן על הרעיון להוצאת הספר ולכל צוות הפורום ולמנכ"ל השותף השני מר אבראהים אבו שינדי על התמיכה והעידוד לאורך הדרך.

 

שרה אוסצקי-לזר

מוסטפא כבהא

אפריל 2008


[i] הארץ, 17.11.07

[ii] קול העם, 17.9.1980

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות