איזה סטריאוטיפ מדאיג יותר?

שרה אוסצקי-לזר

 איזה סטריאוטיפ מדאיג יותר?

 Daniel Bar-Tal and Yona Teichman

STEREOTYPES AND PREJUDICE IN CONFLICT: Representations of Arabs in Israeli Jewish Society, Cambridge University Press. 2005,  עמ'409

 

ילדי בית הספר היסודי התבקשו לצייר ערבי –

האחד צייד איש עם שפם, לבוש גלביה, כפיה ועקאל לראשו, בידו מקל ארוך והוא מוליך עדר צאן, ילד אחר צייר את אותו בדואי משופם עם גלביה, אך שם בפיו בלון כדוגמת הקומיקס, ובתוכו המילה "מלחמה". איזה סטריאוטיפ מדאיג יותר?

במחקר מקיף, שארך עשר שנים, לאורך שנות התשעים, ביקשו המחברים להבין כיצד נרכש דימוי הערבי על ידי ילדי הגן, ואיך משתנה התפיסה עם הגיל, עד תקופת הבגרות. שום ילד לא צייר אישה ערביה, יש הרבה שפמים וכלי נשק, עור כהה, הבעה מאיימת. פרופ' יונה טייכמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב פיתחה את דרך המחקר הבודקת סטריאוטיפים באמצעות ציורי ילדים והממצאים דומים במפתיע לאלו של מחקרים דומים בארה"ב בנושא הגזענות כלפי שחורים: בגיל הרך הסטריאוטיפים חזקים ביותר. עוד לפני שהילד מבין בכלל מהו ערבי (או שחור, במקרה האמריקאי) הוא כבר ספג בעוצמה רבה את האווירה התרבותית השלילית, עד כדי כך שאפילו צליל המילה "ערבי" לעומת "צרפתי" למשל, מעורר בו תגובה שלילית חזקה. כל זאת, ללא הבדל ברקע המשפחתי או הסוציו-אקונומי שלו. ילדים קולטים, שומעים, מפנימים ולומדים את האמונות הללו בגיל צעיר מאד. בהמשך, ככל שהם מתפתחים קוגניטיבית, מקבלים אינפורמציה מגוונת, מפתחים מחשבה מורכבת יותר ורוכשים אמונות נוספות הסטריאוטיפ נסדק, וככל שעולה הגיל התמונה נעשית פחות חד משמעית. אלו החדשות הטובות. אולם החדשות הרעות הן שקשה מאד, עד בלתי אפשרי, למחוק ולשרש את האמונות הראשוניות הללו (עמ' 383), וגם בוגרים ליברליים ובעלי עמדות רכות יותר ממשיכים להחזיק בתוכם את הסטריאוטיפ השלילי, גם אם אינם מודים בכך. הדבר מתגלה במחקר מתוחכם ובמדדים מסוימים הבודקים זאת.

55% מהנבדקים בכל הגילאים דיווחו, וזו תחושתם הסובייקטיבית כמובן, כי הם שואבים את עולם הדימויים שלהם על הערבים מן הטלביזיה! 25% למדו מהוריהם ורק 10% ציינו את בית הספר כמקור למידע (עמ' 295). הנה נקודה לחשוב עליה כשהארגונים האזרחיים שעדיין מתעקשים לשנות את המציאות מתלוננים כי בימי לימור לבנת בוטל כל נושא ה"חינוך לשלום" בבתי הספר. אולי לא שם מקור הבעייה.

פרופ' דניאל ברטל מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב , פסיכולוג חברתי שמחקריו הרבים מתמקדים בתהליכים הפסיכולוגיים העוברים על בני אדם וקבוצות החיים בתוך סכסוך בלתי-פתיר, זיהה וניתח כבר בחיבורים קודמים שלו, והוא מרחיב אותן כאן, מספר "אמונות חברתיות פונקציונאליות" שפיתחה החברה הישראלית, אשר מאפשרות לה להתמודד בהצלחה עם המציאות הקשה של הסכסוך. אמונות אלו משומרות ומטופחות לאורך שנים באמצעות החינוך, התקשורת, התבטאויות מנהיגים, התרבות, הצבא ומנגנונים נוספים. עיקרן של האמונות: בטחון כערך עליון; פטריוטיזם; אמונת האחדות; שלום כשאיפה לעתיד (מטרה מעוררת אופטימיות המעניקה תכלית למאבק, ללא פירוט קונקרטי כיצד אפשר להשיגו); תפיסה עצמית של קורבן; תפיסה עצמית חיובית (הצדקה ואמונה במוסריות ואנושיות שלנו); דה לגיטימציה של היריב (עמ' 118-121).

המחקר הנוכחי עוסק בנקודה האחרונה ומנסה לחבוק אותה מכל הבט אפשרי ותוך מבט הסטורי-חברתי רחב. כיצד מוצגים הערבים בשיח הציבורי, בספרי הלימוד,  בספרות הילדים ובספרות כולה? ומה מקומן של התרבות והאומנות בחיזוק אותם דימויים? כיצד כל זה מתנקז ליצירת רפרטואר פסיכולוגי-חברתי משותף המבוסס על חרדות (הערבים רוצים להשמיד את ישראל ולהרוג את כל היהודים), הכללות (כל הערבים אותו דבר), סטריאוטיפים, דה-הומניזציה והדבקת תוויות שליליות דוגמת "עבודה ערבית", "טעם ערבי" וכד'? (עמ' 209). שינוי התפיסה לגבי היריב הוא תנאי חשוב ליצירת אקלים שיאפשר חתירה לשלום, ולשמירתו וטיפוחו לאחר שהושג. למרות שבעשרים השנים האחרונות חלה דיפרנציאציה והיחס הישראלי כלפי הערבים השתנה, הרי עדיין מורים הממצאים על דעות קדומות עמוקות ותופעות בולטות של דה-הומניזציה.

הספר אינו מסתפק רק בהצגת הנתונים המדאיגים אלא שואל מה עושים? האם המצב דטרמיניסטי ואינו ניתן לשינוי? בפרק המסכם מציעים המחברים קווים מנחים ודרכים  להתערבות ובראשם ממצא לא מפתיע המעיד כי לקונטקסט חשיבות עליונה. אירועים ושינויים פוליטיים גדולים משפיעים ישירות על שינוי עמדות, דיפרנציאציה ותמורות ברפרטואר הפסיכולוגי הקבוצתי. דוגמא בולטת היתה ביקור הנשיא סאדאת בישראל ובעקבותיו חתימת הסכם השלום עם מצרים. אז הופרדו ה"מצרים" מן ה"ערבים" וההכללה טולטלה. כך קרה גם בעקבות הסכמי אוסלו וחתימת ההסכם עם ירדן, לא רק בקרב מבוגרים, אלא גם אצל ילדים (עמ' 379-380). אולם אין בכך די, כמובן, ואי אפשר לסמוך רק על הפוליטיקאים. יש צורך בהתגייסות של אמצעי התקשורת, של מחוללי התרבות, ההורים ומערכת החינוך. ברמה הקוגניטיבית מציעים ברטל וטייכמן יצירת תקווה וקבלת האחר באמצעות האנשה של היריב, הכרה בזכויותיו, ראייתו כפרטנר שווה ודיפרנציאציה (עמ' 391), במקביל יש צורך בטיפול בנראטיבים הקיימים לגבי שורשי הסכסוך והיחסים בעבר עד ליצירת "זכרון קולקטיבי חדש". צריך ללמוד לסלוח על עוולות העבר, להתחיל בתהליך של פיוס. תפיסת העבר, כך מתברר, חשובה לא פחות מן ההווה והעתיד. אשר לעתיד –  צריך ללמוד לדמיין שוני, איך יהיה לחיות ללא פחד וללא סכסוך? תפקיד מכריע יש כאן למנהיגים, הם צריכים להוות דוגמה ולהוביל. סוכני שינוי אחרים הם גם מנהיגים מקומיים וקהילתיים, ראשי עדות, דת, אנשי כלכלה ואקדמיה, מובילים בחברה האזרחית, ואפילו אנשי רפואה. התהליך צריך להיות דו-כיווני –  מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, בצורה חופשית. אין חובה להכתיב מדיניות של חינוך מחדש דוגמת המדינות הטוטליטריות, בחברה דמוקרטית תהליך השכנוע הוא בעל חשיבות עליונה (עמ' 399).

המחברים סוקרים בקצרה את השיטות בהן ניתן להנחיל את השינוי, רובן ככולן כבר נוסו, לא תמיד בהצלחה, ועדיין  קיימות בשטח: מפגשים בין שני הצדדים, פרוייקטים משותפים, חילופי תרבות, תיירות, כתיבה של הסטוריה משותפת. ושוב – שימוש במערכת החינוך, בתקשורת ובארגונים הבלתי ממשלתיים לצורך ביצוע ההצעות הללו.

מנסיוני ארוך השנים בארגוני החברה האזרחית העוסקים בחינוך לשלום אני מסכימה עם ההבחנה כי לעבודה זו היתה וישנה השפעה על דעת הקהל, על שכנוע חלקים מן הציבור כי הסכסוך אינו נצחי וכי ניתן להגיע להסדר עם הצד השני תוך כדי פשרות (עמ' 404). יחד עם זאת, עשרות הארגונים גם יחד מגיעים רק לאחוז קטן ושולי בחברה, וללא פעולה ממשית דרך התקשורת והמערכות הכלליות לא נוכל להשיג שינוי אמיתי. אני גם סבורה שאין להתמקד רק בילדים ולהטיל על כתפיהם הצעירות את האחריות לשינוי האמונות החברתיות ולמציאת פתרונות לסכסוך. זה אפילו בלתי מוסרי. קהל היעד לחינוך לשלום ולשינוי הוא בראש ובראשונה המבוגרים, אלה שספגו מאז ילדותם את הסטריאוטיפים והעמדות השליליות כלפי הערבים, אלו שחוו על בשרם מלחמות, פיגועים ואובדן. דווקא הם בשלים יותר לאמץ ראייה מורכבת של הסכסוך, להכרה כי אין רק צד אחד שאשם בכל העוולות, הם אלה שיכולים ואף חייבים להביט באומץ במראה ולרצות להשתנות. הם אלה שבכוחם גם לבצע, הילדים כבר יבואו בעקבותיהם.

זהו ספר חשוב לכל מחנך, לכל פולטיקאי ולמעשה לכל אחד. חבל שהופיע רק באנגלית ובמתכונת של מחקר מדעי מקיף הנוקט לעתים בלשון אקדמית כבדה ומסורבלת. תרומה חשובה יוכלו המחברים לתת לחברה הישראלית אם ידאגו לפרסום מקוצר ופופולרי יותר של המחקר בשפה העברית ולהפצתו בקרב מגזרי האוכלוסיה הרלבנטיים.

 פורסם בהארץ ספרים  22.6.2005  

כתיבת תגובה