עוד לא פתרנו את השאלה "מיהו יהודי" וכבר יש אחרת, "מיהו ישראלי?"

 עוד לא פתרנו את השאלה "מיהו יהודי" וכבר יש אחרת, "מיהו ישראלי?"

 יואב פלד וגרשון שפיר, מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת, מאנגלית: מיכל אלפון, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 477 עמ', 79 ₪

עוד טרם מצאנו תשובה לשאלה מיהו יהודי והנה ניצבת לפתחנו שאלה נוספת, קשה ומטרידה לא פחות – מיהו ישראלי? יואב פלד מן החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב וגרשון שפיר, סוציולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, מצטרפים לשורה של חוקרים המנסים להתמודד בשנים האחרונות עם השינויים המפליגים שחלו במבנה החברה הישראלית ולנתח אותם באיזמלים תיאורטיים חדים ומשוייפים. כמו סוציולוגים ביקורתיים לפניהם, הם מצביעים על קיצה של ההגמוניה האשכנזית החילונית החלוצית ועל חדירתן ועלייתן של קבוצות חברתיות סקטוריאליות אחרות  מן השוליים אל מרכז הבמה.

מזרחיים ונשים, דתיים ציוניים וחרדים, ערבים-פלסטינים, עולי אתיופיה וברית המועצות לשעבר ומהגרי העבודה, הם רק חלק מן הקבוצות הללו, שיש הרואים בהיווצרותן איום ליציבות החברה ומתכון להתפוררות הלכידות הישראלית. אחרים תופסים אותן כקהילות תרבותיות שבאבחת קליידוסקופ משנות את המבנה החברתי המסורתי ויוצרות בישראל חברה פלורליסטית מגוונת מרובת קולות ובעלת סיכוי להיות צודקת יותר, אם תדע להתמודד עם ייחוד ושילוב ועם השינויים המפליגים בכללי המשחק.

ייחודו של הספר מיהו ישראלי הוא במסגרת התיאורטית המובנית שהוא מציע לניתוח ההסטורי והחברתי של ישראל וכן בהחלטה האמיצה לכלול במסגרת ניתוח האזרחות גם את הלא-אזרחים השקופים – הפלסטינים בשטחים והעובדים הזרים.

עלעול מקרי בעיתונים היומיים מלמד על הבעייתיות המצמררת של חוקי האזרחות הישראליים – אם לחמישה המנועה מלחיות עם ילדיה כי היא פלסטינית שנישאה לערבי ישראלי; אישה מאוקראינה שנתפסה ברחוב, הושלכה לכלא וממנו למטוס עם כרטיס בכיוון אחד, כי התגרשה מבעלה היהודי, אבי ילדיה שהובאו לארץ במסגרת תכנית של הסוכנות היהודית והפכו לאזרחי מדינה שאוסרת עליהם לחיות עם אימם; בת לעובדים מקולומביה שגדלה ולמדה בארץ, מדברת עברית שוטפת ורוצה להינשא, אך בן זוגה מאויים בגירוש; משפחה קרועה מאתיופיה שללא הסבר הגיוני חלק מבניה הובאו לישראל ואחרים מסורבים ותקועים במחנות באדיס אבבה – ועוד כהנה וכהנה סיפורים אנושיים  שבעבר היו מזעזעים כל נפש יהודי הומיה וכיום נתקלים באטימות הרגשית הקולקטיבית שלנו כי יש התנתקות, וסכנה דמוגרפית, ובעיות בטחון וחם ובכלל, הרי זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, המדינה היהודית היחידה בעולם, אז מה רוצים מאיתנו?

אחד הטיעונים המרכזיים ב"מיהו ישראלי" הוא שהתנועה הציונית הונעה במאה השנים האחרונות על ידי שלושה כוחות: קולוניאליזם – הקמת  מדינה בטריטוריה שאיננה בשליטתה ושהרוב המכריע של בני האומה אינו מתגורר בה (עמ' 34), לאומיות אתנית (יהודית)  ודמוקרטיה. "כיצד עמד צירוף משולש זה במשימת שילובן של שלל קבוצות חברתיות מתנגשות בתוך מוסדותיה של חברה מתהווה?" שואלים פלד ושפיר (עמ' 11) ומנסים  לענות בעזרת הכלי  המכונה "שיח אזרחות", המחולק כאן לשיח ליברלי בו הזכויות מגיעות לאזרחים מעצם היותם אזרחים, שיח רפובליקני, הקושר בין זכויות לבין תרומה לכלל ושיח האזרחות אתנו-לאומי לפיו לכלל היהודים בעולם מגיעות זכויות אזרח בעת הגיעם לארץ, רק בשל השתייכותם לקבוצה הלאומית היהודית. כל שלושת ה"שיחים" שרויים בכפיפה אחת בישראל ורק יחסי הכוח ביניהם משתנים תדיר.

במבוא רחב ההיקף מובאת סקירה של התפתחות המחשבה, המחקר והפרקטיקה בתחום זה ונדונים ההבדלים בין זכויות אזרח, זכויות פוליטיות וזכויות חברתיות בהקשר הישראלי והשתנות שיחי האזרחות במהלך ארבעה שלבים הסטוריים: חלוציות, בתקופת ההתיישבות הציונית, ממלכתיות, בשני העשורים הראשונים למדינה, פתיחתו מחדש של הספר {לעורך – נא לנקד בשווא וקמץ] בעקבות מלחמת 1967 ושקיעת השיח הרפובליקני החל מאמצע שנות השמונים. 

כלי ניתוח נוסף המסייע להבנה טובה יותר של התהליכים החברתיים בישראל הוא מה שמכונה כאן 'משטר שילוב' –  "משטר של מוסדות חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים המרבד את האזרחות… באמצעות הקצאה מובחנת של זכויות, זכויות יתר וחובות לקבוצות נבדלות בתוכה" (עמ' 390). כך, האשליה שבישראל קיים לכאורה שוויון זכויות אזרחי מלא בין יהודים לערבים או בין אשכנזים למזרחיים מתפוגגת, כשמבינים כיצד האליטה של תנועת העבודה הציונית שאבה מקסימום משאבים לצורך בינוי האומה מן הקבוצות שלא נכללו בתוכה, ובמקביל העניקה להן תגמולים מינימליים כדי להבטיח שיתוף פעולה מצידן. כך גם נהגה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות כשהגדירה את הקהילה על בסיס אתני-יהודי והנהיגה משטר שילוב רב-שכבתי בו הוקצתה אזרחות אתנו-לאומית מדרגה שניה למזרחים ולנשים ואזרחות מוגבלת מדרגה שלישית, כפרטים בלבד ולא כקבוצה לאומית,  לערבים הפלסטינים (עמ' 98). כך נשמרה ההגמוניה של קבוצת העלית האשכנזית-חילונית-חלוצית במשך כיובל שנים.

בחלק השלישי של הספר מנתחים המחברים את השינויים המפליגים שחלו בחברה בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומפלתה של מפלגת העבודה. "הקורה התומכת במבנה האזרחות בישראל – שיח החלוציות הרפובליקני – החלה נתפסת יותר ויותר כשריד מן העבר וכנטל, והמוסדות אשר קיימו אותה החלו מאבדים בהדרגה משימות, תקציבים ויוקרה. כתוצאה מכך, יכלתם לפעול כמשטר לכיד … נפגעה קשות" (עמ' 254). אחת התוצאות של מצב זה, שכלל גם משבר כלכלי חריף, היתה אווירה קודרת ופסימית לא רק בין האזרחים אלא גם בחוגי האקדמיה, שכמה מבכיריה השמיעו בסוף שנות השמונים הערכות קשות ביותר לגבי עתידן של המדינה והחברה (עמ' 255-257).  אולם מתחת לפני השטח התפתחו אפשרויות חדשות ונפתחו דלתות לקבוצות שהיו קודם לכן בשוליים. מוסדות אלטרנטיביים לאלו ההגמונים קמו ועלו – ארגוני חברה אזרחית, גורמים בקהילה העסקית, מערכת משפט עצמאית ומוסדות דת שונים. השיח הליברלי התחדש והתבטא הן בליברליזציה כלכלית והן בחתירה למציאת פתרון של שלום לסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי.

הגל הגדול של כמליון עולים שהגיעו לארץ בראשית שנות התשעים מברית המועצות המתמוטטת התאפיין בתכונות מובהקות וחריגות לעומת קודמיו: גודלו המספרי, המוטיבציה הלא-אידיאולוגית של מרבית העולים, ההון האנושי העצום שהביאו עימם והאחוז הגבוה של לא-יהודים בקרבם (עמ' 461). כדי לעמוד בקצב הבנייה הדרוש, וכתוצאה מירידה דרמטית בכוח העבודה הפלסטיני בשל האינתיפאדה הראשונה "התגברו מנהיגי ישראל על חששותיהם מפני הכנסתה של אוכלוסיה לא-יהודית גדולה של מהגרי עבודה לתוך חברה המתאפיינת בגבולות משפטיים אתנו-לאומיים מדירים, והתעלמו מהאזהרה, שכפי שקרה באירופה המערבית "העובדים האורחים" הללו יתיישבו בארץ לצמיתות" (עמ' 378).

בהמשך – כשלון תהליך אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 גם בתוך הקו הירוק החריפו עוד יותר את  השסע בין האזרחים הפלסטינים למדינה והעלו דרישות חדשות מצידם כמו הפיכת המדינה ל"מדינת כל אזרחיה", הכרה בם כמיעוט לאומי הזכאי לזכויות קבוצתיות.

לקבוצות שונות בחברה הישראלית יש אינטרס לשמר שיחי אזרחות המתאימים להן ומיטיבים עימן. כך למשל אימץ גוש אמונים בזמנו את השיח הרפובליקני החלוצי של תנועת העבודה בתוספת הנמקה דתית לקולוניאליזם המחודש בשטחים הכבושים, והשתמש אפילו בסממנים חיצוניים דומים לאלה של הקיבוצניקים, כדי לזכות בהגמוניה חברתית (עמ' 202), תומכי ש"ס נהנים מן השיח האתנו-לאומי המקנה להם עדיפות על פני הפלסטינים בשל היותם יהודים, העולים מברית המועצות לשעבר נעים בין עמדות ליברליות בנושא הפרדת דת ומדינה לבין עמדות אתנו-לאומיות ברורות בנושאים פוליטיים (עמ' 371), מפלגות כמו ד"ש, שינוי ומרץ וחוגים מסוימים ב"עבודה" ביקשו לקדם ולחזק את השיח הליברלי, אולם לא זנחו את מחויבותם לאתניות וללאומיות היהודית, ואילו האזרחים הפלסטינים נהנים אמנם מן השיח הליברלי, המקנה להם זכויות אזרחיות ופוליטיות מסוימות, אך בתנאי שלא יתנגשו במטרות הלאומיות של הרוב היהודי.  בכך, הם מודרים מאזרחות פוליטית במובן הרפובליקני, שפירושה השתתפות בפעילות לטובת הכלל ושירות צבאי למשל (עמ' 156). מהגרי העבודה שבכל מקום בעולם מבקשים זכויות מכוח "אנושיות אוניברסלית", עומדים בישראל בפני דלתות נעולות  בכל הנוגע לאזרחות ואינם יכולים להשתלב בה, למרות היותה מדינת הגירה קלאסית

(עמ' 360).

המאבק הנוכחי על ההתנתקות מרצועת עזה מותח אף הוא את גבולות הדיון על מהות האזרחות, גבולות הדמוקרטיה והציות לחוק ומעמיק את השסע בין המתנחלים ליסודות הליברליים בחברה ובין דתיים וחילוניים.

באחרית הדבר ל"מיהו ישראלי" מנסים המחברים לשדר מעט מעשיות אופטימית: הם מציעים שיח אזרחות רביעי, לא-הגמוני, ומשטר שילוב של חלוקה מחדש, שיכיר ב"ריבוי תחומים ציבוריים". "רב-תרבותיות דמוקרטית מסוג זה תכיל בתוכה אזרחות חברתית ותבטיח לא רק את זכותן של קבוצות המיעוט לפעול למען שימור תרבויותיהן, אלא את כל זכויות האזרחות  ואת כל היבטי שילובם של פרטים וקבוצות בחברה" (עמ' 400). אין הם רואים סתירה בין זכויות פרט אוניברסליות לבין זכותן של קבוצות לניהול אוטונומי של ענייניהן הקהילתיים, וממליצים למוסדות המדינה ולקבוצות הדומיננטיות "לקבל את העובדה שישראל ממוקמת במזרח התיכון ולהתנער מגישתם האוריינטליסטית לאזור ולתרבויותיו" (עמ' 405). אם כך יקרה, ייהנו גם המזרחיים וגם הפלסטינים מן השינוי. עוד הם מציעים לפצות את אלו שהיו בעבר אזרחים מדרגה שניה ושלישית, על ידי מימון בנית רשת של זכויות אזרחיות חברתיות וזכויות תרבותיות קיבוציות ועל ידי כך "להבטיח שהמשטר הרב-תרבותי הדמוקרטי והפלורליסטי לא ישוב לדרכי הפעולה ההיררכיות של קודמיו" (עמ' 406).

תמונת האזרחות הישראלית העולה מן הספר הזה הינה רב-ממדית, מורכבת ומסובכת והניתוח התיאורטי המעמיק קשה לעתים למעקב ולהבנה. בתוך הרעש הגדול בו אנו חיים עכשיו כמעט אין מקום לדיון ציבורי רציני ומעמיק בסוגיות העולות כאן, והוא נשאר בעיקר נחלתם של חוגי אקדמיה בארץ ובחו"ל, ומעט בתוך ארגונים רלבנטיים בחברה האזרחית. יש לשער כי פלד ושפיר, כמו גם מדעני חברה אחרים ימשיכו ויכתבו פרקים נוספים בסיפור המרתק הזה, ראוי ורצוי כי הדי הדיון יגיעו לשכבות רחבות יותר בחברה וישמשו מצע להידברות בין הקבוצות השונות לבין עצמן ולדיאלוג בינן לבין השלטון.

 פרוסם בהארץ ספרים 28.9.2005

כתיבת תגובה