לנין של חצי האי ערב

שרה אוסצקי-לזר

 לנין של חצי האי ערב

 אבנר בן זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי, הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי 1948-1919, פטיש, סדרת מקור לביקורת התרבות, רסלינג 285 עמ'.

 ב"מכתב מפלסטינה" שהתפרסם בברית המועצות ב-1924 בעיתון היידישאי "דער עמעס", מסופר בהתפעלות על הופעתו הראשונה של ציר ערבי בוועידת המפלגה הקומוניסטית, שהוקמה בארץ ארבע שנים קודם לכן: "בניחותא, בקולו הגרוני העמוק דיבר הערבי על זה מה שחושב הפלאח, וכיצד אנו יכולים לרכוש את אמונם של ההמונים הערביים. היתה זו הפתעה גדולה, אפילו החברים הוותיקים לא פיללו לראות בוועידתם נציג הפועלים הערבים. פרא אדם זה, הפועל הערבי המוזנח, מבין את הקומוניזם ביתר עמקות, מבין אותו יותר יפה מאשר האברכים היהודים המטומטמים יוצאי חלציהם של אבא ואמא המשכילים"… כך, בקטע קצר זה ניתן לחוש את עומק הפער התרבותי בין היהודים שהיגרו אל ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית, כשהם נושאים את בשורת האינטרנציונליזם הקומוניסטי, לבין בני הארץ הערבים, אותם ביקשו להדביק באמונת השוויון והשחרור מן השעבוד – החיצוני והפנימי כאחד.

שוליותה הפוליטית וההסטורית של המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, שנודעה בראשי התיבות של שמה ביידיש פ.ק.פ., לא מנעה מחוקרים יהודים וערבים מלעסוק בה רבות ומלנסות להבין אותה. הראשון שבהם, זאב לקר (תחת הפסיבדונים ג.ז. ישראלי), שמספרו החלוצי שהופיע ב-1953 נלקח הציטוט לעיל, תאר היטב את הדיאלקטיקה המסובכת שהנחתה את היהודים שבאו ממזרח אירופה אל מציאות בלתי מוכרת להם, ופירשו את האירועים שקרו בארץ על רקע לאומי מובהק, כמאבק מעמדי משחרר. מאורעות 1929 היו בעיניהם התקוממות של פלאחים, פועלים ובדואים; הפוגרום ביהודים היה "מרד אנטי אימפריאליסטי"; והעתיד בעיניהם היה טמון רק באחדות העמלים היהודים והערבים כנגד האימפריאליזם הבריטי, הבורגנות הערבית והציונות.

בשנת 1930 נכפה על המפלגה הקטנה והנרדפת תהליך של "ערביזציה", בפקודת הקומינטרן בברית המועצות. גוף זה, שאיגד את כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם ופיקח עליהן, ניתח את המאורעות בארץ על פי התיאוריה של סטאלין בדבר "התקופה השלישית" של ההתפתחות הקפיטליסטית העולמית, תקופת ה"דפיטיזם המהפכני" (ככל שיהיה רע – יהיה טוב), בה יוחרפו הניגודים, ההתקוממויות והמלחמות ומתוכם תתחדש המהפכה. הקומוניסטים היהודים המסורים וההמומים נאלצו לפנות את מקומם בהנהגת הפ.ק.פ. לערבים שזה מקרוב באו אל חיק הקומוניזם, אחדים מהם היו כבר בוגרי ה"אוניברסיטה לעמלי המזרח" במוסקבה.   

כאמור, התפרסמו במשך השנים מספר עבודות חשובות על המפלגה, שהתבססו על חומר מקומי ובריטי ועל ספרי זכרונות ועדויות בעל פה של חבריה. לפני כשנתיים  פורסם בעברית אוסף נדיר של מסמכים, שצולמו בארכיון הקומינטרן לאחר נפילת ברית המועצות, העוסקים בהקמת המפלגה הארץ, בתפקיד חבריה בהפצת הרעיון הקומוניסטי בכל רחבי העולם הערבי, בהקמת מפלגות קומוניסטיות בארצות השכנות ומקומם המרכזי של יהודים בהן, וכמובן ביחסים המורכבים בין בני שני העמים תחת המטריה העל-לאומית שהקומוניזם ניסה לפרוש מעליהם בתקופה של מאבק דמים לאומי חריף.

ספרו החדש של אבנר בן זקן עושה לראשונה שימוש מחקרי נרחב במסמכי הקומינטרן, אותם חשף, תרגם, עיבד, פירש והוציא לאור לאון זהבי (לחוד או ביחד, יהודים וערבים במסמכי הקומינטרן 1943-1919, כתר 2005). כצפוי, המסמכים הללו שופכים אור חדש על הסערות שפקדו את הפ.ק.פ. באותן שנים הרות תהפוכות ותעתועי גורל. בן זקן מציג תיזה מעניינת המזדקרת לעין כבר מכותרת הספר הנקראת כאוקסימורון: קומוניזם כאימפריאליזם.

בן זקן, הסטוריון של המדע ועמית באוניברסיטת הרווארד, אינו מסתפק בהשענות על המובן מאליו – הפער התרבותי העצום בין יהודים קומוניסטים שהגיעו לארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים ממזרח אירופה למרות שהיו אנטי ציוניים במוצהר, לבין הערבים בני המקום שלא ידעו אפילו שהם פרולטריון, ולא היה להם דבר וחצי דבר עם האידיאולוגיה שסחפה המונים במערב וביקשה להתפשט כדת מסיונרית גם באסיה ובמזרח. הוא גם לא נופל לבור הפעור של הסכסוך הלאומי שהפריד בין שני הצדדים. נקודת המוצא שלו היא, שהמרכסיזם צמח מתוך התנאים הייחודיים של אירופה והתנועה הקומוניסטית שהציגה עצמה כאוניברסלית, "סירבה באמת להכיר בזכות קיומם של תנאים ייחודים בתרבויות שונות" (עמ' 16). ומכאן מסקנתו, אותה הוא מגלה לנו רק בסיכום, כי "המחלוקת בתוך הפ.ק.פ. לא היתה לאומית בין יהודים לערבים, אלא מחלוקת תרבותית בין יהודים וערבים מקומיים ליהודים אירופים שהגיעו לארץ במסגרת אחת מהעליות הציוניות" (עמ' 216).  לפיכך, הסיפור שהוא מציג בספר זה מבקש "להתמקד במרחב התרבותי החופף שבו פעלו יהודים וערבים, וכך, להפוך את שני הצדדים לגיבורים טראגיים של סיפור מתמשך של דו-שיח תרבותי עילג" (עמ' 17).

המחבר מציג שורה של שאלות כבדות משקל בהקדמה לספר, שלא על כולן הוא מצליח לענות בהמשכו, והאחרונה שבהן גם אקטואלית: "האם הניסוי הראשון לדו-קיום פוליטי יכול ללמדנו דבר על האפשרות ליצירת מסגרת פוליטית יהודית-ערבית עתידית?" (עמ' 15) הניתוח שלו מעלה כמה תובנות חשובות, שלא בטוח שהקומוניסטים הערבים של היום יאהבו לשמוע. דוגמה בולטת לכך היא פרשת התמיכה הסובייטית בחלוקת הארץ ועמדותיהם של הקומוניסטים היהודים והערבים כלפי המלחמה ב-1948, המתוארות בהרחבה בפרק החמישי של הספר. זהו נושא לוהט עד היום, העולה מדי פעם בעיתונות הערבית המקומית כחומר נפיץ בזירה הפוליטית הפנים-ערבית בישראל. נראה כי ספרו של בן זקן אכן יכול להוסיף דלק לטיעוני ה"מחנה הלאומי" כנגד הקומוניסטים. העמדה המסורתית של הפ.ק.פ. כי יש להקים בפלסטין מדינה עצמאית דמוקרטית שתבטיח את זכויותיהם של כל תושביה טולטלה כבר בוועידת לונדון שכונסה בפברואר 1947, בה השתתפו המפלגות הקומוניסטיות במדינות שהיו עדיין תחת שליטה בריטית. הוועידה עמדה בצל השואה והצורך למצוא מענה לבעיית הפליטים היהודים, ובמהלכה דחפו נקיפות המצפון האירופיות גם את המפלגות הקומוניסטיות הערביות להסכים לאחד מעקרונות הציונות – הגירת יהודים לארץ ישראל (עמ' 150), אף כי הן המשיכו להתנגד לחלוקה. נאום גרומיקו באו"ם במאי אותה שנה בו תמך בחלוקת הארץ הביא לעימות גלוי בין הקומוניסטים הערבים ב"ליגה לשחרור לאומי" לבין ברית המועצות. אמיל תומא, ממנהיגי המפלגה האשים את התנועה הקומוניסטית באופי אימפריאליסטי ובחוסר בקיאות בנעשה בארץ: "הרוסים אינם מכירים את הערבים ומפריזים בהערכת כוחם של היהודים", אמר (עמ' 160).  אולם התנגדות זו לא האריכה ימים, המפלגה נקלעה למערבולת קשה שהביאה כמעט לפילוג, המתנגדים לחלוקה כונו "סוטים מהאידיאולוגיה המארכסיסטית"  ונאלצו ליישר קו עם העמדה הסובייטית והאירופית. לא זו בלבד, אלא שהקומוניסטים הערבים הביעו התנגדות נמרצת למלחמה ובמהלכה אף הפיצו כרוזים בקרב חיילי צבאות ערב בהם קראו להם לשוב לארצותיהם ולא להיות כלי שרת בידי הממשלות הריאקציוניות ששלחו אותם למלחמה שאין בה תועלת (עמ' 178). בן זקן אף מציע פרשנות נועזת להשפעת כרוזים אלה, ומעלה את הסברה כי ההפיכות שביצעו גמאל עבד אל-נאצר במצרים ב-1952 ועבד אל-כרים קאסם בעיראק ב-1958, שניהם קצינים שלחמו בארץ, הושפעו מהם: "ייתכן שהרטוריקה הקומוניסטית של המלחמה, שכאמור עוצבה מתוך האימפריאליזם התרבותי של הקומוניזם, הרחיקה לכת בהשפעתה והטביעה את חותמה על עיצוב הפוליטיקה הערבית, בעיקר על המשטרים המהפכניים, שנים לאחר המלחמה" (עמ' 258), הוא כותב.

הספר אינו מתמקד רק בקומוניזם הארץ-ישראלי אלא שולח זרקור לעבר מפלגות קומוניסטיות שהוקמו באותן שנים במדינות ערב, בהן היה ליהודים תפקיד מרכזי.   שמות מוכרים הם אנרי קוריאל, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית במצרים, ויוסף ברגר-ברזילי שנשלח להקים את המפלגה בסוריה ובלבנון, אך ישנן דמויות פחות ידועות כמו מאיר קופרמן ממקימי המפלגה בסודאן והלל שוורץ, שעמד בראש הסניף הסודאני באופן זמני (עמ' 234).  מנהיגה הראשון של הפ.ק.פ. וולף אברבוך, כינה עצמו בשם הערבי אבו סיאם וחלם להיות "לנין של חצי האי ערב" (עמ' 53)  ויעקב הרצנשטיין  שהוקסם מן הבדואים בערב הסעודית ובעבר הירדן, כינה אותם "קוזקים" ולעצמו בחר לקרוא "בדואי".

כמוהם כאימפריאליסטים הבריטים ואוריינטליסטים אירופאים אחרים, נשבו גם חלק מהיהודים הקומוניסטים הללו בקסם המזרח ושאפו לגאול אותו מפגמיו באמצעות האידיאולוגיה בה האמינו בלהט.

"השאיפה ליצור תרבות פרולטרית משותפת … הציגה חלופה לזהות המקומית שהלכה והפכה מעות'מאנית-אימפריאלית ללאומית-מדינתית בגבולות שכפה המערב על הגיאוגרפיה של המזרח התיכון", מסכם בן זקן את ספרו המרתק, "השליחות המשיחית של הזרים הארצישראלים בייסוד המפלגות, כמו גם השמות של העיתונים הקומוניסטים הראשונים… היו ביטויים לשאיפה לממש את הערכים האינטרנציונליים בכל ארץ, בלא התחשבות יתרה בתנאים התרבותיים המיוחדים למקום. אולם ביטויים אלה נכשלו בבניית מפלגות, כמו גם בגיוס קהל תמיכה קומוניסטי" (עמ' 215).

ההמשך הטראגי ידוע – המזרח התיכון נסחף במערבולת הדמים של הלאומיות שיובאה לכאן בידי האימפריאליזם המערבי, מבלי לבחון ברצינות את האלטרנטיבה שניסה להציג הקומוניזם.

 פורסם בהארץ, תרבות וספרות, 11.5.2007

כתיבת תגובה