מחבלת עם לק על הידיים

אישה פצצה

שרה אוסצקי-לזר

 מחבלת עם לק על הידיים

 

 ענת ברקו, אישה פצצה, מחבלים מתאבדים: נשים וילדים בשירות הטרור, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 239 עמ'

 לאורך שנים בילתה ענת ברקו שעות ארוכות בבתי כלא בשיחות עם אסירים ואסירות פלסטינים שהיו קשורים לפיגועי התאבדות. לכל הדעות זהו מעשה לא קל – להיחשף לאנשים שיכולת להיות הקורבן שלהם, לשמוע סיפורים מצמררים ולפתח יחסים אישיים עם האויב. יש כאן נסיון חשוב ומרתק להתחקות אחר תופעת טרור המתאבדים באמצעות הבנת הסיפור האישי של היחיד, המאמץ הזה ראוי להערכה, אולם תוצאתו מאכזבת.

לכל אורך הספר מתעלמת ברקו לחלוטין מן הקונטקסט. היא איננה מתייחסת למרואייניה ובמיוחד לנשים שבהם כאל אנשים פוליטיים ומתעקשת להוכיח כי המניעים של כל המעורבוֹת בפיגועים, כולל אלו שהתפוצצו ונמנע ממנה לפגשן, היו מניעים אישיים בלבד. בכך, היא מותירה את הנשים הללו בספירה הפרטית ומונעת מהן השתייכות לספירה הציבורית, בדיוק כפי שלטענתה עושה החברה הפלסטינית לנשותיה. ברקו שוללת מהן כל חשיבה עצמאית, מוטיבציה לאומית-אידיאולוגית או יכולת החלטה אישית. שוב ושוב היא מדגישה כי לנשים הללו יש איזשהו פגם – קלון בעברן, יחסים בעייתיים במשפחה, אב חסר סמכות, או שסתם התאהבו בגבר הלא נכון, ששילח אותן למשימת ההתאבדות, לאחר שגם ניצל אותן מינית. בבלי דעת מציבה ברקו גם את עצמה במרחב דומה: לאורך כל הספר היא מציגה את עצמה בעיקר כאישה וכאם ומספרת על בנותיה. לקריירה שלה כסגן אלוף בצה"ל, כקרימינולוגית, חוקרת ואקדמאית אין כל אזכור – כאילו כל מהות המפגש בינה לבין המרואיינות היושבות בבתי סוהר הוא מפגש נשי-אישי. לפי עדותה, שאין סיבה לפקפק בה, הן ציפו בכליון עיניים לשיחות עימה ותמיד קיבלו אותה במאור פנים, בחיבוק או בנשיקה, כיבדו אותה בקפה ופתחו בפניה את סגור ליבן. חלקן אף ציירו לה ציורים, העניקו מתנות קטנות מעשה ידיהן או כתבו לה פתקים אישים נרגשים. אפילו הישראליוּת שלה זוכה לנגיעות קלות בלבד  – היא טורחת להזכיר חזור והזכר את העובדה שהמרואיינות ראו בה חברה ולא אויב ועל רגשותיה שלה בעת שישבה מולן כמעט ואיננה מדברת.

כך מתברר מדוע השיחות הללו לא התרוממו למשהו שמעבר לאישי ונותרו שטוחות וצפויות, למרות היותן לעתים גלויות מאד.

אחד הדברים שברקו מבליטה במיוחד, עשרות פעמים לאורך הספר, לעתים עד זרא, הוא היותה בת להורים יוצאי עיראק, כאילו זה מה שמקנה לה את הכישורים המקצועיים לביצוע המחקר. היא עצמה מודה שאיננה שולטת בשפה הערבית אך מדי פעם נזכרת בדוגמאות מחיי משפחתה כמו מעורבות של דוד בענייניה של אחייניתו (עמ' 37) או טעם הקפה שהזכיר לה את בית הוריה (עמ' 60) ומתעקשת להציג בפני המרואיינות את מוצאה המזרחי ככרטיס ביקור המפגיש אותן על בסיס תרבותי דומה.

אין כמובן להפחית בחשיבות הממד הרגשי, האישי והפסיכולוגי בניתוח תופעת המתאבדים, אלא שדומני כי ברקו איננה מצוידת בכלים מקצועיים לאנליזה פסיכולוגית ולכן ההבחנות שלה גם במישור זה נותרות על פני השטח.

כבר בספרה הראשון, שהיה מבוסס על עבודת הדוקטוראט שהגישה לאוניברסיטת בר אילן – בדרך לגן עדן (ידיעות אחרונות 2004)  בלטה גישתה, אשר בספר הנוכחי, המתרכז בנשים, מגיעה לידי שכלול. בספר הקודם עוד אפשר היה למצוא משפט חתרני כמו: "פיגוע ההתאבדות הוא הנשק האסטרטגי של הפלסטינים" (עמ' 26 שם), אולם ב'אישה פצצה' אין זכר לכך. אליבא דברקו, האישה ה'שהידה' הרי נועדה בראש ובראשונה למלא את חובה לחברה על ידי נישואין ולידה ולכן, באקט ההתאבדות היא חורגת מהנורמות החברתיות הבסיסיות ולעולם לא תוכל עוד לנצל את רחמה כפצצה דמוגרפית (עמ' 224). כך, בניגוד לגברים המתאבדים היא איננה זוכה להילה של גבורה למרות מעשה ההקרבה שלה. לא זו בלבד אלא שהנשים המשתחררות מבתי הכלא מתקשות למצוא את מקומן בחברה, להינשא ולחזור לחיי שיגרה ונחשבות פגומות.

חלקים ניכרים מן השיחות והניתוחים עוסקים בייצוגי הגוף הנשי בהקשר של פיגוע התאבדות, בו נחשף הגוף המרוטש המתפרק לחלקיו האינטימיים והופך לרגע לנחלת הכלל. כמה גברים פלסטינים שראיינה, כולל אנשי חמאס בכירים, הביעו התנגדות נחרצת לשימוש בנשים לפיגועי התאבדות בדיוק בגלל הסיבה הזאת, אך אין כל הסבר מניח את הדעת בספר לעובדה שהתופעה דווקא מתרחבת, לא רק בקרב פלסטינים אלא גם בעיראק, אפגניסטאן ובצ'צ'ניה ולכך שאותם אנשים בכירים לא השמיעו את קולם בפומבי כנגדה.

כמעט כל ריאיון מתחיל אצל ברקו בתיאור חיצוני של האסירה, ובמיוחד תיאור מפורט של בגדיה, תסרוקתה, מבנה גופה – כאילו אלה הדברים החשובים בה: "סביחה, אישה נאה וחייכנית, לבשה ג'ילבאב שחור ואת פניה עטף חג'אב לבן, שהיה סגור על צווארה בסיכה תואמת. פניה חייכו אלי, חושפות שתי גומות חן…" (עמ' 66) לעומת פדווה אשר "לרגליה האזוקות היו נעלי פלטפורמה, שכוסו בחלקן במכנסי ג'ינס הדוקים. את חזה כיסה מעיל רוח ירקרק מניילון, שערה המתולתל היה אסוף…היא תופפה קלות על הספסל בצפורניה הארוכות הנקיות מלַק…" (עמ' 119). ייתכן שהמחברת רוצה להכניס את קוראיה לאווירה ולצייר בפניהם תמונה פלסטית של האסירות, אבל לטעמי, התיאורים החיצוניים הללו רק מחזקים את הסטריאוטיפיזציה שהיא עושה להן וגורמים לרדוקציה במעמדן ובאישיותן.

צרה נוספת של הספר היא היותה של החוקרת שבויה בתיזה שכל הנשים הערביות מדוכאות, מוגבלות ונתונות לשלטונם המוחלט של אביהן ואחֵיהן, עד כדי כך ש"הן חוות יותר חופש בכלא מאשר בביתן" (עמ' 46 – ההדגשה במקור).  זוהי ראייה אוריינטליסטית, מתנשאת ובלתי מדעית בעליל, של אדם שמימיו לא ישב בכלא, אף כי הוא מרבה לבקר בו. כהנחת מחקר בסיסית של ברקו מכתיבה תפיסה זו גם את מסקנותיה. היא אינה עושה שום נסיון להיעזר בתיאורית ביקורתיות או פמיניסטית להבנת המורכבות של הסיטואציה בה חיות הנשים הללו. אין כל נסיון להבין את החברה הפלסטינית הנתונה תחת כיבוש ישראלי מתמשך ומה זה גורם למבנים החברתיים שלה. ברקו גם לא בודקת את עצמה – האם כל מה שמספרות לה הנשים הוא באמת מה שהן מייצגות ומה שהן חושבות?

פרק שלם מתאר את הדרכים בהן קנתה ברקו לדבריה את אמונם של המרואיינים, והיא קוראת לו "איך לדבר עם טרוריסטים". זהו פרק מאלף, בו היא חושפת את שיטתה: "יצירת הקשר על בסיס אנושי אוניברסלי, דרך מציאת המשותף לבני האדם… כך נסללת הדרך לתקשורת אמיתית, שמבחינתם היא מזככת ומעניקה תובנות עמוקות" (עמ' 161). סוד העניין, כותבת ברקו  "הוא לא לאפשר להם למקד את השיחה בדת ובפוליטיקה ובדעתם על הקונפליקט, אלא לגרום להם להרגיש שאני באמת מתעניינת בהם כבני אדם" (עמ' 163). האמנם היא סבורה באמת ובתמים כי בני אדם היושבים בבית סוהר בגלל פעילות אלימה אותה ביצעו מתוך אידיאולוגיה נגד מי שהם רואים בו אויב וכובש יכולים לדבר על חייהם מבלי לדבר על האקט שביצעו ועל מה שהוביל אותם לקראתו? האין היא מעקרת את השיחה מן הנושאים המרכזיים שהכתיבו את חייהם ושלחו אותם אל מאחורי הסורגים? ברקו כותבת כי הקפידה לתת למרואיינות תחושה שהיא איננה שיפוטית כלפיהן (עמ' 166) ולקוראיה היא מסבירה שוב ושוב כי אפילו חשה אמפתיה אליהן, אך ממהרת להסתייג, שמא נחשוד בכשרים: "בהקשר זה אין משמעותה של אמפתיה לאהוב או להסכים לנאמר, אלא לנסות להבין את הרגש, אך לא בהכרח להזדהות עמו". החוקרת כותבת כי בדרך זו היא מגיעה לתובנות עמוקות ושונות מאלו שיש בידי חוקרי מערכת הבטחון באשר לעולמם הפנימי של טרוריסטים: "אלו הן תובנות שיש להן השלכות דרמטיות מבחינת המחקר המדעי, כמו גם מבחינת ההתמודדות האופרטיבית והלחימה בטרור, הלוחמה הפסיכולוגית, הבנת דרכי החשיבה של טרוריסטים, ניהול משא ומתן עם טרוריסטים, דרכי חקירה ועוד" (עמ' 170).

האם המחקר הזה, האוניברסלי, האמפתי והאנושי כעדותה של ברקו, נועד בסופו של דבר כדי לסייע בידי מערכת הבטחון? והנה בפיסקה האחרונה בספר מזהירה המחברת את ה'עולם המערבי' מפני שימוש ציני שייעשו הפונדמנטליסטים בעתיד בהחדרת מטעני נפץ וגינלים או טמפוני נפץ למחבלות מתאבדות, אשר לא יתגלו בשיקוף! 

 פורסם בהארץ ספרים, 14.7.2010