כמה שאנחנו יפים

שרה אוסצקי-לזר

 כמה שאנחנו יפים

 מגדי עלאם, תחי ישראל, סיפור חיי: מאידיאולוגיית המוות לתרבות החיים, מאיטלקית: לאה סגמן, מטר, 164 עמ'.

 באחת הסצנות ההזויות בספר נכנס המחבר, עיתונאי איטלקי-מצרי-מוסלמי, למסעדה בירושלים כשבידו תיק עור גדול ומרגיש שכל המבטים מופנים אליו בפחד: "האמינו לי, זו חוויה מזעזעת להסתובב ברחוב ולדעת שהאנשים מסביבך רואים בך מחבל בגלל תווי הפנים שלך, ובו בזמן, להזדהות עימם ולרצות להיות לצידם ולהלחם באותו מחבל בשר ודם שממנו הם חוששים בדיוק כפי שאתה חושש מפניו" (עמ' 103). וההזדהות שלו אכן מובעת בקול גדול בספר "ויוה ישראל", שהסעיר לפני כשנתיים את איטליה והפך מייד לרב מכר, אך גם משך אליו אש ואיומים מצד פונדמנטליסטים מוסלמים, מה שאילץ את עלאם להקיף עצמו בשומרי ראש.

לתרגום העברי מצורפת הקדמה מאת אפרים הלוי הכותב כי "יש חשיבות רבה לדרך הארוכה והייחודית שעשה המחבר עד שהגיע לכלל התגייסות ללא תנאי ולא פקפוק למען ישראל ועתידה" (עמ' 11). הדרך הפתלתלה הזאת – מן הילדות בקאהיר והתמיכה הבלתי מסויגת במאבק הפלסטיני, ההגירה לאיטליה והטיפוס אל צמרת העיתונות בה, ועד למהפך המחשבתי שהוביל אותו לכתיבת שיר הלל לישראל שהיא בעיניו "מגדלור של דמוקרטיה וחירות במזרח התיכון" (עמ' 27) מתוארת בכשרון ובהתלהבות. אך אפילו הקורא הישראלי הצמא למעט לגיטימציה והכרה בצדקתו, במיוחד מערבים, חש נבוך למקרא השבחים המופלגים שמרעיף עלאם על ארצנו הקטנטונת "שהעניקה לי את האמונה בקדושת החיים". אין פלא איפוא, שהוא זכה בפרס התקשורת מטעם הוועד היהודי האמריקאי ובפרס יוקרתי מאוניברסיטת תל אביב. ציון דרך נוסף בחייו,  שבא לאחר פרסום הספר, הוא התנצרותו המתוקשרת בחג הפסחא של 2008 והטבלתו בכנסית סן פטרוס בוותיקן בידי לא אחר מאשר האפיפיור בנדיקטוס ה-16. בכך, נתן עלאם גט כריתות רשמי ומוחלט לדת בתוכה נולד וגדל.

כסגן עורך העיתון החשוב קוריירה דלה סרה, מגדי עלאם הוא פרשן אירופאי יוצא דופן לענייני המזרח התיכון. הוא מרבה לתקוף בחריפות רבה את "אידיאולוגית המוות" של ארגונים מוסלמים ואת שטיפת המוח ואינדוקטרינצית השנאה במסגדים ובמדרסות, שהיא בעיניו "מסע מטורף" המחנך ילדים לשנאה ולאלימות, חינוך חשוך המקדש את העבר, "גורם לתלמידים לאבד צלם אנוש ומחדיר בהם אלימות ושנאת נשים"(113), והופך מוסלמים צעירים לרובוטים מרצחים. לעומת זאת, ישראל מסמלת בעיניו את האמונה והחתירה לשלום והיא משמשת "מוצב קדמי במלחמה בקיצוניות ובטרור הפלסטיני" (עמ' 153). הוא מסביר טוב יותר מכל דובר ממשלתי את פעולותיה הצבאיות של ישראל בשטחים (תגובה לגיטימית לטרור) או את בניית גדר ההפרדה (מצילה חיי אדם ומסמנת גבולות). הוא ממליץ לערבים ולמוסלמים לבקר ביד ושם "כדי לרפא אותם משטיפת המוח… שנוטעת בהם דעות קדומות ושנאה כלפי ישראלים ויהודים", ואף מציע לישראל ללכוד את אחמדינג'אד "ההיטלר הנאצי-איסלאמי החדש", ולהעניש אותו במעצר בית במוזיאון השואה (עמ' 142).

רבים [מדי] בעולם רואים כיום בישראל ובסכסוך שלה עם הפלסטינים ועם העולם הערבי שורש כל רע המספק דלק למדורת הטרור העולמי ומכשול לכל הסדר שלום. אפילו ידידים מאשימים כי סרבנותה מעודדת גורמים קיצוניים לפעול נגד המערב וכי מעשי הכיבוש הישראלי בשטחים משפיעים לרעה גם על קהילות המוסלמים באירופה ועל עוינות העולם המוסלמי כולו. והנה בא מגדי עלאם והופך את התמונה, מצהיר כי מדינות ערב הן הן המכשילות כל נסיון להקמת מדינה פלסטינית, ערפאת הוא זה שהשריש את אידיאולוגית המוות בקרב בני עמו ובחר בעימות הצבאי, הפלסטינים הם אלה שאינם מגיבים ליד הישראלית המושטת לשלום והמערב, במקום לתומך בישראל נכנע מוסרית לאסלאם הקיצוני ובכך משתף איתו פעולה ומחזק אותו. לדבריו, הוא מרבה לקבל בסתר תמיכה לעמדותיו ממוסלמים מתונים, המפחדים להזדהות בגלוי.

הקטעים היפים בספר הם תיאורי קאהיר בימי נעוריו, ובמיוחד העמודים הארוכים המתארים את "ה-5 ביוני 1967 בביתה של הדודה אדריה באחת מסימטאות אימבבה", [שכונת עוני מוכרת בבירה המצרית]. הצבעים והקולות, תפיסת הזמן שאיש המערב לא יוכל להבינה "המוּנעת מכוח המחזור האיטי, המדויק והסדיר של תנועת השמש" (עמ' 34), אופה הפיתות, החלבן ומוכרת המים המפליאה בצעדיה המהירים כשהכד על ראשה – כל אלה ועוד משמשים תפאורה מרהיבה וחושנית לרגע המפחיד בו החל הרדיו להשמיע שירי לכת צבאיים ומסביב נשמעו קולות נפץ עזים: "לאט לאט החלו אנשי החארה [שכונה]  לפתוח את חלונותיהם לרווחה וגילו עובדה לא שגרתית. השאון הרגיל שיצרו מקלטי הרדיו שכוונו אל תחנות שונות בעוצמה מרבית, דבר שיצר קקפוניה שהיתה לפס הקול של השכונות העממיות, פינה את מקומו להרמוניה אקוסטית בלתי רגילה, שכן מכל התחנות בקעו אותם הצלילים" (עמ' 42). בהמשך מתוארות באריכות העליות והירידות במצב הרוח הלאומי בימי המלחמה, שהגיעו לשיאן בהתפטרותו הדרמטית של גמאל עבד אלנאצר ובהפגנת ההמונים שדרשו ממנו לחזור בו. גם הנער מגדי השתתף באותה הפגנה ונשבה בקסמו של המנהיג, נמשך "כמו מגנט אל קולו החם וההחלטי, שבמידת הצורך היה סרקסטי וחד, אך תמיד נמרץ ומשכנע" (עמ' 57). הנער שנולד בשנת המהפכה, משוטט בסימטאות עירו ומתאר באהבה גדולה שיש בה שמץ געגוע את חנויות התבלינים, הממתקים והפיצוחים, את הגזמאוי – מצחצח הנעליים שגם עניים מרודים לא ויתרו על שירותיו,  את בתי הקפה הרוויים ב"בליל אקוסטי וחזותי של שיחות שהתנהלו בכוונה בקולי קולות" ואת האווירה החופשית ששררה אז – נשים בשמלות מיני וזוגות אוהבים מהלכים חבוקים ברחוב. הוא מתגעגע גם אל הסולידריות החברתית של אנשים קשי יום שהקימו קופה קהילתית מיוחדת ותרמו לה בקביעות, לסיוע לבת השכונה שעמדה להינשא או למי שחלה פתאום. זו היתה "מעין הלוואה בניהול עצמי שלא נשאה ריבית, שהתאפשרה בזכות האמון ההדדי ששרר בין המשפחות, תוצאה של תפיסה זהה וסולידרית של חיים שאישרה את עליונותם של הערכים המסורתיים על פני ערכו של הכסף" (עמ' 63). קאהיר הקוסמופוליטית, הסובלנית והפתוחה שאהב נעלמה ואיננה עוד, "מרגע שהאסלאם חצה את גבולות הדת וכמו האידיאולוגיה הפך למכשיר שנתן תוקף, גם ברמה הדתית למסר השנאה, האלימות והמוות כלפי ישראל, הלכו המצרים ואיבדו את כוחם ואת חירותם… ככל שגברה השנאה כלפי ישראל, כך פחתה החירות האישית ועמה היכולת לבחור איש-איש את גורלו, להשתחרר מהרודנות ואף רק לחשוב" (72).

 וזו בתמצית התיזה שמציג עלאם בספר – קיים קשר הדוק בין השנאה וההסתה נגד ישראל לבין השעבוד בו נתונים העמים הערבים, בין אובדן קדושת ערך חיי הישראלים בעיני המוסלמים לבין הפיכת בניהם ל"פצצות אנושיות בעלות מנגנון השהייה".  הוא מפנה מבט גם אל היריבויות האלימות בתוך העולם המוסלמי עצמו ומזהיר כי "זהו נחש שסופו להכיש את עצמו למוות", היינו – מי שנוקט בדרך הטרור כלפי אחרים – סופו שייפגע ממנו בעצמו.

בסוף הספר מובא הנוסח המלא של הנאום שנשא מגדי עלאם בעת קבלת פרס דן דוד באוניברסיטת תל אביב, במאי 2006. הוא פנה בהתרגשות אל נשיא המדינה דאז משה קצב ורעייתו ואמר כי ישראל הינה "הבחנה בין תרבות לברבריות", סיים בהצהרה כי: "אנו אוהבים את ישראל… כולנו ישראלים… עם ישראל חי… תחי ישראל!" וישב לכתוב ספר בשם זה.

 פורסם בהארץ ספרים, 12.8.2009

כתיבת תגובה