מרץ 192011
 

לזכרו של יורם מירון,

 דברים באזכרה בגבעת חביבה, 6 ביוני 2007

 אין  מקום מתאים יותר מלערוך ערב לזכרו של יורם מירון מאשר המרחב הזה בו שוכנת גבעת חביבה, מקום בו בילה שנים ארוכות, משמעותיות ופוריות מחייו הקצרים מדי.

יורם היה בוגר המחזור השני של ה"כיתה המזרחנית" בגבעת חביבה בשנת 1964, ומאז דבק בו החיידק ולא עזבו עד יומו האחרון. עשרים שנה מאוחר יותר, כשמאחוריו כבר מאות תלמידים וספרי לימוד שחיבר, הוא חזר ל"מכון ללימודים ערביים" בגבעה כמנהלו. חלק מן היושבים כאן מכיר את הסיפור המיתולוגי איך לקח אותי בהפתעה גמורה מאחורי הסירים במטבח רמות מנשה בדיוק לפני 21 שנים, ביוני 1986  ומאז לא נפרדו דרכינו. המכון שכן אז בבניינו המקורי בו שכנו יחד כיתות הלימוד, 3 משרדים קטנטנים ומרכז המידע. מייד עם היכנסו לתפקיד הציב לעצמו יורם מטרה להגדילו, להרחיב את הפעילות, לגייס עוד ועוד תלמידים ולחפש רעיונות יצירתיים למשיכת הציבור הרחב להתעניין בנושאי עיסוקנו ולפעול לקידום היחסים בין שני העמים. ואכן, השנים הראשונות שלו כמנהל, כשריאד ואני, ואחר כך גם איציק ויותר מאוחר יוחנן, עובדים לצידו, עמדו בסימן קפיצת ענק של המכון – בניית מבנה המשרדים וחדר האורחים המפואר, הכפלת מספר לומדי הערבית, הכנסת תכניות חדשות לנוער ולמבוגרים, הקמת המכון לחקר השלום שהרחיב את הפעילות המחקרית ועוד ועוד. בדרכו השקטה והנינוחה, בלי ניצוצות וגיצים אבל עם הרבה אש פנימית ואמונה עזה בצדקת דרכו, הפך יורם את המכון, תחת ניהולו, למרכז ארצי אליו עלו לרגל מורים ותלמידים מכל הארץ. החלפנו את השם מה"מכון ללימודים ערביים" ל"מרכז היהודי-ערבי לשלום" כדי לבטא את מכלול הפעולות החדשות שצמחו פה. כבר ב-1987, עוד לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, קשרנו קשרים אמיצים עם ארגונים ואישים ברצועת עזה ובגדה המערבית, והיינו בכך לחלוצי העבודה המשותפת הישראלית-פלסטינית ברמה האזרחית. גם בשנים הקשות והאלימות ביותר היו מגיעים לגבעת חביבה עשרות רבות של פלסטינים להשתלמויות בכל תחום ולדיאלוג בונה ופתוח עם ישראלים. קשה למנות כאן את המיגוון העצום של נושאים, מבצעים ויוזמות שקיים המכון תחת הנהגתו של יורם. אזכיר למשל את נטיעת עצי הזית בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 בגשם שוטף, כשמסכות האב"כ משלשלות על כתפי היהודים בלבד, כי לפלסטינים לא חילקו. או את הביקור הראשון שלנו בעזה בספטמבר 1993 אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ישבנו עם ידידינו הפלסטינים במסעדת השלום על חוף הים ואכלנו דגים על הגריל וחלמנו על השלום שאוטוטו מגיע. אחד החברים הללו, עומר, איתו נשארנו בקשר הדוק כל השנים מאד רצה לבוא ללוויה ולאזכרה, אבל אתם הרי יודעים שאין כמעט אפשרות לצאת מן הכלא הגדול הזה ששמו רצועת עזה.

עיקר פעילותו הישירה של יורם היתה בתחום הוראת השפה הערבית, ותקצר היריעה מלפרט את החשיבה היצירתית שהשקיע בשאלה הנצחית – איך לגרום לתלמידים יהודים לאהוב שפה נפלאה זו ולהתקרב אל תרבותה העשירה? אחת מגולות הכותרת היתה הכנסים הארציים למורים לערבית שיזם וארגן מדי שנה, שמשכו יותר מאלף מורים בכל פעם, והיוו בימה לכל שרי החינוך ללא הבדל בין ימין ושמאל, שכל אחד מהם הבטיח למורים כי בתקופת כהונתו/ה יהפוך המקצוע לחובה בכל בתי הספר… יורם, שלא היה לו תואר אקדמי פורמאלי הפך לסמכות מקצועית ברמה הארצית, היה לחבר פעיל במרבית הוועדות שהקים משרד החינוך לקידום הוראת הערבית. הוא יזם ללא לאות כתיבת ספרי לימוד, תכניות העשרה, השתלמויות, הפקת סידרת לימוד בטלביזיה החינוכית ועוד ועוד.

 כחניך נאמן של ה"שומר הצעיר", שגם כאשר היה לסב לא איבד את תום הנעורים, האמין יורם בכל מאודו באפשרות של שותפות אמיתית בין יהודים לערבים במולדתנו האחת, הארץ המעונה והאהובה הזאת. בטעות הוא חשב שהשפה והתרבות הן הגשר האיתן ביותר להשגת הבנה וידידות ביניהם, ולא הטריד את עצמו יותר מדי בסוגיות הפוליטיות הבוערות, כאילו השקיף עליהן מלמעלה, אם כי תמיד היה מעודכן ומצוי בהן. הוא ראה בדאגה רבה מגמות של התרחקות והקצנה בשני הצדדים וניסה לפעול נגדם בכל כוחו. אני זוכרת ויכוחים אין ספור עם חברינו הערבים, ואי הסכמות בסיסיות, אבל תמיד בחיוך ובנועם, בהקשבה, באמפטיה גדולה, מעולם לא בהתלהמות.

אני יודעת שאחרי מות נהוג להלל ולשבח כל אחד, אבל במקרה של יורם זה אפילו נכון. לא היתה בו טיפה אחד של רוע, ולא גרם אחד של צביעות. פיו וליבו היו שווים. הוא לא הרעים בקולו, כמעט אך פעם לא ראיתי אותו זועם ממש, אולי כי אצר כעסים בליבו, אולי זה מה שהכריע אותו. אני זוכרת שכאשר ליבו שלח איתותי אזהרה בפעם הראשונה, לפני יותר מעשר שנים, אף אחד מאיתנו לא האמין. יורם? האדם האחרון עלי אדמות שמועמד להתקף לב, שום סימנים מקדימים, שום סיבה גלויה לעין. וגם מותו הפתאומי השאיר את כולנו פעורי פה ונדהמים. יורם הגלוי והצפוי כל כך, היכה את כולם בהפתעה קשה אחרונה.

בשבילי היה יורם היה חבר טוב, מישהו לסמוך עליו, להאמין בו, מישהו לרוץ איתו. אדם שסימל יושר, אינטגריטי, אנושיות חמה וטוהר, ההופכים להיות כה נדירים בחברתנו. אני יודעת שכאב את השינויים המפליגים (ולא לטובה) בארץ, בחברה היהודית והערבית, במערכות הציבוריות וגם בגבעת חביבה עצמה. הוא מצא מפלט ונחת אין קץ בביתו, במשפחתו האהובה והאוהבת, באורנה שלו, שהיתה לו לא רק רעיה ואם לילדיו אלא ידידת נפש תאומה שחלק עימה הכל. כדרך הטבע, כל אחד מאיתנו ימשיך בשירת חייו, למרות הידיעה המרה כי העולם הפך להיות מקום פחות טוב בלי יורם. למשפחה הוא הותיר חלל עצום שאיש לא יוכל למלאו.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות