פרטיזנית מספרת – לא הסכמתי למות בידי אייכמן

ביום בו שמעה על תפיסתו של אייכמן כתבה אמי חיה לזר:

  פרטיזנית מספרת – לא הסכמתי למות בידי אייכמן

חיה לזר

  בחודש ספטמבר שנת 1943 קיבל ודאי אחד הממונים על חיסול גטו וילנה נזיפה מהמפקדה הראשית של המשרד "לפתרון בעיית היהודים" במזרח אירופה. כי מתוך שיירה של כ-5000 יהודים נעלם מספר אחד בדרך למחנה המיון, שבאחד מפרברי העיר. והם הרי ספרו וקבעו שמספר כזה וכזה של נידונים עומד להגיע – והנה למספר המדויק חסר אחד. אין זה חשוב אם היה זה תינוק בן יומו שנשמט מזרועות אמו, ואולי גם במתכוון זרקה אותו האם האומללה ביאושה, כי מי יודע, אולי ינצל באורח פלא פרי בטנה, ואולי זקנה תשושה שמעדו רגליה, ונרמסה בדרך על ידי ההמון הרב. אולם מספר זה היתה דוקא נערה צעירה, שזה עתה מלאו לה י"ח אביבים – והיא החליטה לבחור בכל צורת מוות אחרת – רק לא זו שתיכנן עבורה אדולף אייכמן.

כשחמקתי מן השורה חיכיתי לכדור הגואל שאחד המלווים את השיירה ישלח בי, כמתנת חסד. ואולי מכת כידון מיד מרצחים. אולם נתאכזבתי. מצאתי עצמי בעיר מולדתי, בה נולדתי וגדלתי, יחידה ברחוב. ברחוב מלא רוצחים אוקראינים וגרמנים ואוכלוסיה פולנית עויינת. איש מהם לא היה מוכן לפתוח דלתו לי, להגיש פת לחם, לחבוש פצעי ברגלי היחפות והשרוטות מרוב טלטולים.

נזכרתי בנהר רחב הידים והפזיז החוצה את העיר. במימיו הצוננים שכה אהבתי לטבול בהם בימי הקיץ החמים, ושעל גדותיו טיילנו בימי נעורינו. הוא ודאי יקבלני גם כעת בימי הסתיו הסגרירי. מימיו יגאלוני ממיתותיו של אייכמן. אך על מנת להגיע לנהר עלי לעבור את טבורה של העיר, השורצת חיילים ושוטרי גיסטפו. בגדי מעוכים ומרופשים בבוץ, ורגלי יחפות. מראה זה יבגוד בי וודאי. ואז צפוי לי משהו מיוחד במינו שהכין רב הטבחים עבור נערות בנות גילי, נתחלחלתי.

לעובי היער

רגלי נשאוני אל מחוץ לעיר, ליערות. כל עייפותי פגה, רגלי נעשו קלות כשל אילה נרדפת. והנני כבר בכפר, כאן פחות מסוכן. אפשר להיכנס לעבי היער ולפגוש שם בחיה טורפת, המהלכת על ארבע. המות אינו נורא כל כך.

אני עוברת על פני כפרים. מהלכת בצדי היער גשם סתווי דולף בלי הרף זה כמה ימים. הבוץ נדבק לרגלי. אולם מראי אינו מעורר שום תשומת לב מצד הכפריים. הרבה זמן לא ראיתי דיוקני במראה – אבל נזכרתי, הרי לי משום מה אף סלבי המזדקר כלפי מעלה, ובזמן האחרון הרי גם אני חליתי באותה מחלה שרוב בני הנוער סבלו ממנה בסמטאות הגטו. חומי ודאי גבוה וסומק עולה בלחיי – והרי בפניכם טיפוס של "שיקסה" כפרית. ובנוגע לרגלי היחפות – איזה בת כפר נועלת שם נעליים? – ידעתי שאוכל לעבור מרחקים די ניכרים בלי לעורר שום תשומת לב.

מה יפה עולמו של הקב"ה

היער נגלה בכל הדרו, עציו העבותים, עשביו הגבוהים כמה זמן כבר לא ראיתי צמח? זה עידן ועידנים. מה יפה הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא. אפילו ביום סתיו סגרירי זה. למה אין לי זכות להמשיך לחיות בו? אין איש על ידי, אין איש בעולם כולו שאוכל להפנות אליו שאלתי זו. אולי חיות היער. בסביבות ההן יורד הערב באיטיות ומוקדם. בשעות הצהריים מאפירים השמים. כמה פסיעות לתוך עמקי היער – ועלטה שוררת בכל.

אני ממשיכה בדרכי. חושך מסביב. קולות שונים ומשונים נשמעים מעמקי היער. והנה אף נדלקים אורות קטנים ירקרקים, פנסים קטנים אלה הלא הם עיניהם של זאבים, היוצאים לטרפם בשעות הלילה. כן הם יקבלוני – מוטב מיתה משיניהם – מאשר המות המתוכנן של חיית הטרף המהלכת על שתיים. אולם, ראה איזה פלא – חיות טרף אלו מוסר להן משלהן – הן עוברות על פני, משמיעות נביחה חדה וקצרה – וממשיכות בריצתן. הזאבים הרגישו שעל ידם יצור נרדף יותר מהם, יצור רעב הרבה יותר מהם – ואולי קיימים אצלם חוקי טרף – שאין הם נוגעים בטרף מסוג זה.

המשכתי לחיות

ובכן עלי להמשיך לחיות. המשכתי. למחרת העירוני קרני שמש סתוויות שחדרו אל בין צמרות העצים. חיממו את גופי החולה. פקחתי עיני וראיתי שהנה אני על גדות נחל קטן. וכאן על ידי גרגירי סתיו אדמדמים וחמצמצים בטעמם. מלאתי פי בפרי טעים ומרענן זה. אכלתי אולי שעות על גבי שעות. שכבתי ונרדמתי שוב. השמש מייבשת את בגדי הרטובים, ומביאה מרפא לעצמותי ולגופי העיף.

לא עברו שבועות מעטים ומצאתי עצמי בין גדודי פרטיזנים עם נשק ביד. האם הרגשתי באמת רגש נקם בצאתי לפעולות נגד הגרמנים? לא, לא היתה זו הרגשה מושלמת. הרי את משימתם כמעט והשיגו. אנחנו פה רק קומץ קטן מכל אלה שהושמדו.

גם כשחזרתי לעיר מולדתי המשוחררת לא היתה הרגשת הנקם מלאה. רחוק מזה. בסמטאות וילנה היהודית ששבקה חיים – הם השיגו את מטרתם. עשבים כאלה גדלים רק על בתי קברות.

 ***

 אתמול, בשמעי את החדשה שאייכמן נתפס ונמצא במעצר בישראל, זו הפעם הראשונה שהרגשתי ברגש נקם מושלם. חית טרף זו תישפט לפי חוקי ישראל!

משכר הוא רגש הנקמה – לא תמיד מותר לנו להשתכר – הפעם כן!

 פורסם בעיתון חרות, 25.5.1961