מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 שוויון בתרומה

 ימי הוויכוח על שרות צבאי/לאומי/אזרחי של הערבים בישראל, כימי המדינה. כבר בשנותיה הראשונות עלה העניין לכותרות ונדון בחוגי הצבא, בכנסת ובקרב החברה הערבית עצמה. באותן שנים טענו חלק מן המנהיגים הערבים, כי אם לא יגויסו צעיריהם לצה"ל – לעולם לא יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות בה. ההיסוס בא דווקא מן הצד היהודי. כזכור, באמצע שנות החמישים החליט בן גוריון לגייס את בני העדה הדרוזית לשרות חובה, כמו גם את הגברים הצ'רקסים, אולם בתוקף סמכותו כשר בטחון פטר משרות את כלל האוכלוסיה הערבית, נוהג שאומץ בידי כל שרי הבטחון מאז ועד היום. בן גוריון הסביר כי אי אפשר להעמיד את הערבים במצב הבלתי אפשרי בו יצטרכו להילחם בבני עמם, אולם סיבה נוספת שלא נאמרה בפומבי היתה, שמדינת ישראל לא רצתה לאמן ולצייד צעירים ערבים בנשק, כי פשוט לא סמכה עליהם. ההסדר היה ועודנו נוח לשני הצדדים.

בשנת 1954, כשפנחס לבון היה שר בטחון, נשלחו צווי גיוס לאלפי ערבים ברחבי הארץ, דבר שעורר אי שקט וחששות בקרבם. אולם לפי דיווחי הצבא רוב מכריע של הנקראים אכן התייצב בלשכות הגיוס. יש להניח, על רקע הימים ההם, שלא הרצון להיות חיילים, אלא הפחד מפני השלטונות הוא שגרם לציוּת. אין צורך לומר כי היתה זו אפיזודה שלא חזרה על עצמה והצעירים לא גויסו.

מאז, ניצת הוויכוח על שרות חלופי אחת לכמה שנים, לעתים מתוך כוונה טובה של המדינה, לעתים כמניפולציה פוליטית של מפלגות מן הימין, ופעמים אחרות על ידי עמותות וגופים וולונטריים המבקשים למצוא דרך לשלב ערבים בחיי המדינה ורואים בשרות אזרחי, אמצעי למוביליות חברתית ואף כלכלית. בשקט וללא פרסום ישנה תופעה של צעירים ערבים, המתנדבים לשרות צבאי באופן אישי ממניעים שונים, ואחרים, כולל נשים, הבוחרים בשרות אזרחי דרך עמותות. אולם מעולם לא התקבלה החלטה רשמית מפורשת להחיל את חוק גיוס החובה על כלל האוכלוסיה והמדינה לא הציעה מסגרות מסודרות של שרות לאומי בדומה לזה הקיים לבנות דתיות.

לאחרונה עלה הנושא שוב לכותרות בשל המלצות שניתנו ע"י ועדה שמונתה מטעם הממשלה להנהיג חובת שירות אזרחי ובשל החלטת כנסת שעברה בקריאה ראשונה. ההתנגדות הקולנית לשרות מקיפה היום כמעט את כל הקשת בקרב הערבים. המפלגות הערביות משתמשות בכך ככלי לניגוח פוליטי כלפי המדינה ולגיוס פוליטי של תומכים ואוהדים. הן מתריסות כלפי הרשויות כי כוונתן אינן טהורות. החשדנות העמוקה שנוצרה והניכור כלפי כל מה שמריח ממנו כפייה הביאו לכינוס של אספות ועצרות מחאה ביישובים הערבים. אחד הטיעונים הנשמעים תדיר הוא – ראו מה קורה לדרוזים, הם משרתים, ממלאים את חובותיהם ובכל זאת אינם נהנים משוויון זכויות. יישוביהם סובלים מהזנחה, אין מקומות עבודה לחיילים המשוחררים והיחס כלפיהם אינו טוב יותר מן היחס לשאר הערבים. בימים אלה קיבלה טענה זו חיזוק טראגי באירועים שהתרחשו בפקיעין. מי שהקשיב למוסיקה שבין המלים ומסך העשן שמע כי בין הצעירים הדרוזים שעוררו את המהומות  היו גם חיילים לשעבר, שהזעם והתסכול על מצבם דחף אותם למעשים אלה. כניסת המשטרה לכפר בכוחות מוגברים "כמו בשטחים" ו"כאילו אנחנו מחבלים" עוד הגבירה את הכעס.

אולי בשנים עברו ניתן היה להגיע להסכמות להנהיג שרות אזרחי בקהילה תמורת השוואת זכויות ליוצאי צבא, אולם כיום אין אפשרות לכפות זאת ללא דיאלוג אמיתי ומשתף עם המנהיגות והציבור וכחלק מהסדרה כוללת של היחסים בין המדינה למיעוט הערבי. הנחתה מלמעלה, ואפילו חקיקה של הכנסת שתכפה שרות כזה, תשיג תוצאות הפוכות ותעורר אנטגוניזם ומחאה שעלולה להיגרר לאלימות. אישית אני תומכת בהנהגת שרות אזרחי, אך כאמור הוא לא יכול לבוא כאקט חד-צדדי כפוי מטעם השלטון וחייב להיות חלק ממסכת רחבה של שינוי בשני הצדדים.

 פורסם בדף הירוק, 8.11.2007

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות