מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר 

 על עוני

 בתוך הריטואל הקבוע של הפרסום השנתי של דו"ח העוני וצקצוקי הלשון הקצרים הבאים בעקבותיו, (עד שהסקנדל הבא דוחק אותו לשוליים), טמון ריטואל נוסף והוא ציון חלקם העצום של הערבים, ובמיוחד הילדים שביניהם, בעשירונים התחתונים. 45% ממשקי הבית הערבים מוגדרים עניים (לעומת 14.7% מהיהודים) והם כוללים בתוכם את למעלה ממחצית הילדים העניים בישראל. הסיבות לכך רבות ומגוונות ונוגעות הן לגורמים פנימיים כגודל המשפחות ומיעוט נשים העובדות מחוץ לבית (17% מהנשים הערביות לעומת 65% מהיהודיות), והן לגורמים תלויי מדיניות כמו: מחסור משווע במקומות עבודה ביישובים הערבים, המעבר המהיר מחקלאות לענפי שירותים, אי הקצאת אמצעי ייצור כקרקע ומים, חולשתן של הרשויות המקומיות, אי השקעות בפיתוח, תפיסת מקומות עבודה של "הצווארון הכחול" בידי עובדים זרים, העברת מפעלים עתירי עבודה אל מחוץ לגבולות המדינה וחסמי אפלייה המונעים כניסת ערבים לכמה ממקומות העבודה הגדולים במשק. אמנם יש כמה יוצאים מן הכלל ש"עשו את זה", ורק לאחרונה התפרסמה כתבה ב"דה מארקר" על העשירים [המעטים] בחברה הערבית שהצליחו כנגד כל הסיכויים, אך עיקר הבעיה נעוץ בכך, שמגמת העוני הערבי נמצאת בעלייה מתמדת, לעומת הירידה בקרב היהודים.

מקובל לומר כי ההשכלה היא מפתח למוביליות חברתית וכלכלית, אולם גם כאן המצב מורכב. דווקא אקדמאים ערבים מתקשים למצוא תעסוקה אשר שכרה בצידה, ואשר תהלום את כישוריהם ואת השכלתם. רבים מהם פונים בלית ברירה להוראה, תחום בו כידוע המשכורת רחוקה מלפרנס בכבוד את בעליה. להשלמת התמונה יש להוסיף את תהליכי ההפרטה המואצים שעברו על המשק הישראלי כולו, תהליכים שתפסו את הערבים בלתי מצויידים במשאבים שיאפשרו להם השקעות ותחרות בשוק החופשי, ואת העובדה שמרבית האוכלוסיה הערבית חיה בפריפריה, שממילא נמצאת בשוליים של הפעילות הכלכלית.

כלכלנים בכירים מזהירים כי העוני הערבי הפך למשבר של ממש וכי השפעתו חורגת הרבה מעבר לחברה הערבית. רק לאחרונה התבטא נגיד בנק ישראל בסוגיה זו, הודה באפליה הקיימת ואמר, כמה צפוי, כי החינוך הוא המפתח לפתרון. ומה יקרה עד אז? עד שיגיעו למשק בוגרי מערכת החינוך ה"משופרת"? הוא הציע לפתוח את משרדי הממשלה לאקדמאים ערבים, והבטיח כי גם בנק ישראל, בו אין כלל עובדים ערבים, יעשה זאת. מעניין יהיה לבדוק עוד שנה כמה בוגרי כלכלה ערבים אכן התקבלו למוסד זה, הידוע במשכורות הגבוהות שהוא מעניק לעובדיו.

ובינתיים בשטח מתחוללים שינויים קטנים הנובעים מן המצוקה ומכורח המציאות. עסקים זעירים נפתחים ביישובים הערבים, רבים מהם מנוהלים בידי נשים. עסק עצמאי הממוקם בדרך כלל סמוך לבית, או אפילו בבית עצמו, נותן מענה לקשיי הניידות של האישה, מאפשר גמישות בשעות העבודה ולעתים יש בצידו הכנסה יפה המסייעת למשפחה. התמונה לא תמיד ורודה, אך זהו כיוון נכון. כיוון ותיק נוסף הוא  רכישת מקצועות עצמאיים כמו עו"ד, רואה חשבון או סוכן ביטוח, המאפשרים קרירה עצמאית ובלתי תלויה במעסיקים יהודים.

אסמאא אגבריה, פעילה חברתית ופוליטית העומדת בראש מפלגה קיקיונית שמעולם לא עברה את אחוז החסימה "מפלגת הפועלים – דע"ם", ניתחה לא מזמן את סיבות העוני הערבי ואת תוצאותיו: "מצב זה מוביל להתמרמרות ולניכור. חלומות ההשתלבות בחברה הישראלית הוחלפו בסיוט של דחייה ועוני. זה מתבטא באלימות גוברת במשפחה, פשיעה, היעדר ביטחון אישי, התפוררות חברתית. הביטויים הפוליטיים חריפים לא פחות: ביטויי הסתגרות והתבדלות מחד, מול אדישות וחוסר אמון במערכות הפוליטיות. הביטוי המובהק והקיצוני ביותר לתופעה היה אינתיפאדת אוקטובר 2000, וכן הירידה משמעותית באחוז ההצבעה לכנסת". הקשר בין עוני וניכור לבין אי יציבות פוליטית אינו חדש ומוכר גם במגזרים אחרים בישראל, וגם בארצות אחרות. קצבאות ילדים ותקציבי רווחה, חשובים ככל שיהיו, אינם פתרון יעיל למאבק בעוני. יש צורך בתכנית לאומית כוללת להתמודדות עם הבעיה – בכל שדרות החברה, ובקרב הערבים במיוחד.

 פורסם בדף הירוק, 23.12.2007

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות