מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

שתי אבידות גדולות

בסמיכות מקרים מוזרה הלכו לעולמם באותו יום שני אישים ערבים בולטים, עוד בטרם הגיעו לגיל שישים. ג'לאל אבו טועמה מבאקה אלגרביה ולוטפי משעור מנצרת נולדו מעט לפני המדינה וחיו באינטנסיביות גדולה את הסתירה המהותית של היותם ערבים במדינה יהודית. באופן טבעי ואמיץ היו גם ישראלים גמורים וגם ערבים גאים, אנשי עסקים ואנשי עט, פעילים ציבוריים ומקדמי ה"דו-קיום" לפני שהפך למילה גסה, מבקרים חריפים של שתי החברות בתוכן חיו ובו בזמן חלק אינטגרלי משתיהן גם יחד. שניהם ראו ב"מרץ" את הביטוי הפוליטי לעמדותיהם ודרכם, אף כי לא היו פעילים וחברים במפלגה.

לוטפי משעור, המייסד והעורך של "אל-סנארה", העיתון המסחרי הערבי הבלתי תלוי הראשון שקם בארץ ושינה את פני התקשורת הערבית, היה בעל עט מושחזת ולשון חריפה, מה שהקים עליו יריבים רבים.  עד שעתו האחרונה לא חדל לכתוב את ה"קצרים" שלו מדי שבוע, ולא היסס להצליף לכל עבר. מאמר המערכת האחרון שלו, שבעת כתיבתו נפל והתמוטט, ביקר באירוניה את מעצר תושבי שפרעם החשודים בהשתתפות בלינץ'. משעור הוביל מאבק עז בצנזורה והחזיק במשרדו תיקים עבי כרס של מאמרים וידיעות שרצה לפרסם ונפסלו על ידה. הוא לחם בחורמה נגד רשות שדות התעופה ויחסה לערבים, ובאותה נשימה תקף את צביעותם של חוגים פוליטיים ערבים מסוימים על הפער בין הצהרותיהם הלאומיות המתלהמות לבין התנהלותם היומיומית.

במשרדו היה תלוי תבליט ענק של עץ זית עמוק שורשים. פעם לימד אותי איך מקלפים רימון בכפר הולדתו הגלילי ראמה: לוקחים סכין חדה ולאט לאט ובזהירות מסירים את הקליפה בתנועה מעגלית מבלי לפצוע אף גרגר, אחר כך פורקים את אשכולות גרגרי הרימון אל תוך קערה מבלי לשפוך אף טיפה מעסיסם האדום, "לא כמוכם, היהודים, שחותכים את הרימון באכזריות בסכין ומגירים את דמו מסביב". מעשן כפייתי, זה מה שהרג אותו בסוף, היה משעור גבר גבה קומה, תוסס וסוער, לא נח לרגע, דעתן וחריף, לא עושה חשבון וסוגר חשבונות הרבה. נוצרי חילוני, איש העולם שלא רק דיבר אלא גם הגשים את השוויון המלא בין גברים לנשים. רעייתו וידה שותפה מלאה בעריכת העיתון ובניהול חברת הפרסום הגדולה שהקימו יחד, ושתי בנותיו למדו לתארים מתקדמים בלונדון ועובדות כתף אל כתף בעסקים המשפחתיים, אחת מהן עורכת את חלוץ עיתוני הנשים בערבית "לילכ".

ג'לאל אבו טועמה היה ראש המועצה הצעיר ביותר בארץ עת שנבחר לעמוד בראש כפרו באקה אלגרביה והוא בן 23 בלבד. כל ימיו חבר מרכזי ומוביל בארגונים שפועלים לדו שיח בין ערבים ליהודים, תוך אמונה עמוקה בדרך זו, לא רק  מן השפה ולחוץ. הציניות וההומור שלו שלחו חיצים עדינים אך חדים לעבר עמיתיו הערבים וחבריו היהודים, למימסד של שתי הקהילות ול"מצב" בכללו. הוא הירבה בשותפויות עסקיות עם קיבוצי הסביבה והיה בן בית ברבים מהם. אחת הפעמים האחרונות שפגשתי אותו היתה בבית הקפה שבבעלותו בתחנת הדלק שבצומת קיבוץ מצר. פינטזנו יחד עם ידידיו הקרובים וג'יה כיוף וריאד כבהא על הקמת מיזם נועז בין שני חלקי הכפר החצוי ברטעה שבוואדי עארה – טיילת חנויות, בתי קפה ומועדונים שתשבור את החומות ותפגיש ללא מחיצות את שלוש הקהילות החיות באזור ותהום פעורה ביניהן – יהודים, פלסטינים, ופלסטינים ישראלים.

משעור ואבו טועמה – שני אנשים שונים ודומים, שתי אבדות גדולות לרעיון השותפות האמיתית ולתרגומו המעשי למציאות יומיומית נורמאלית. לא יכולתי למצוא שתי דמויות מתאימות יותר לכותרת המדור הזה: אחוות עמים ללא מרכאות.

 פורסם בדף הירוק, 29.6.2006

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות