מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

חמישים שנה ל"כפר קאסם"

הפרשנות השונה של הערבים בישראל למלחמת לבנון, לא צריכה להפתיע את מי שלומד מן ההסטוריה. חמישים שנה בדיוק חלפו מאז יצאה ישראל ל"מבצע סיני" בשיתוף המעצמות דאז בריטניה וצרפת. זו היתה המלחמה הראשונה אחרי קום המדינה בעת שאזרחיה הערבים, עדיין נתונים תחת ממשל צבאי מתחילים להתאושש מתוצאות הנכבה של 48 ולבנות מחדש את חייהם כיחידים וכקהילה. העיתונות הערבית טענה אז כי המבצע נועד להפיל את משטרו של נאצר ולפגוע בתנועת השחרור האלג'ירית שנאבקה באותה עת נגד הכיבוש הצרפתי, מה שנראה מופרך בעיני הציבור היהודי והוכחש נמרצות על ידי הממשלה, והוכח כנכון עם פתיחת הארכיונים. "התוקפנות המשולשת", כפי שכונתה בערבית, נתפסה כהמשכה של מלחמת התרבות המערבית, שישראל היא חלק ממנה, נגד המזרח. היא הסתיימה אמנם בנצחון צבאי ישראלי אולם בכשלון מדיני מהדהד – ישראל הוכרחה כזכור לסגת מסיני ללא תנאי, נאצר נשאר על כסאו, תעלת סואץ נותרה בשליטתו והוא הפך למנהיג נערץ בעולם הערבי והשלישי.

אולם האירוע החשוב באמת בעיני הערבים בישראל, אשר יצויין השנה בשורה של טקסי זכרון, חל ערב מבצע סיני, אור ליום ה-29 באוקטובר 1956.

כחלק מן ההכנות למבצע הוטל עוצר על אזור הגבול בין ישראל לירדן. בתשובה לשאלה מה לעשות במפרי העוצר ענה מפקד הגיזרה בשתי מלים, שפקודיו פרשו איש איש כרצונו: "אללה ירחמו". עשרות חקלאים ופועלים, בתוכם נשים וילדים, חזרו מן השדות לבתיהם בכפר קאסם מבלי ששמעו על דבר העוצר. הם נורו בידי יחידת משמר הגבול ללא היסוס. 49 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. קשה להאמין בכך כיום, אבל במשך כחודש וחצי הצליחה הצנזורה הצבאית להסתיר את דבר הרצח מן הציבור. רק כאשר גברו השמועות וכמה פוליטיקאים ערבים ופעילים פוליטיים, שביניהם בלט לטיף דורי ממפ"ם, פירסמו את דבר המעשה מפה לאוזן, התייצב בן גוריון בכנסת והביע צער על מה שקרה. במשפטים שהתקיימו בדלתיים סגורות הוטלו עונשים קלים יחסית על הנאשמים, ובמהלך השנתיים שלאחר מכן קיבלו כולם חנינה ושוחררו מן הכלא. רוסתום בסתוני, ח"כ מטעם מפ"ם כתב כי הפרשה היא תוצאה של מדיניות בת עשור של ראיית הערבים דרך כוונת הרובה. גם היורים הינם קורבנות של מדיניות זו, האומרת כי אם לא תהרוג את הערבי הוא ישכים להורגך.

בישראל שראתה את הפרשה כמקרה יוצא דופן, היא זכורה בעיקר בשל הדיון המשפטי בסוגיית הציות לפקודות, שהותיר אחריו את הביטוי הידוע "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה". מרבית הערבים לעומת זאת, מאמינים עד היום כי הטבח היה מתוכנן כחלק מתכנית רחבה יותר להשלים את מה שישראל לא הספיקה לעשות ב-48 ולגרש מכפריהם את תושבי המשולש. הם מותחים קו ישיר בין כפר קאסם לדיר יאסין ומאוחר יותר ממשיכים אותו גם למקרי התנגשות אחרים בין כוחות הבטחון לאזרחים ערבים, שהסתיימו ברצח ולדבריהם נועדו לזרוע פחד ולגרום להם לעזוב את המדינה. גירסה ערבית נוספת טוענת כי הפעולה בכפר קאסם נועדה להסחה, ערב הפלישה לסיני, ואחרים מגדילים לעשות וטוענים כי היתה תכנית מגירה לכבוש את הגדה המערבית כבר אז, במקרה שצבא ירדן יגיב על התוקפנות בסיני. כזכור זה אכן קרה ב-67.

למרות ההתנצלויות והסולחות שנערכו במשך השנים, מתן פיצוי למשפחות והשתתפות של גורמים רשמיים, ביניהם הנשיא קצב, בטקסי הזכרון, נשאר הרצח בכפר קאסם ככתם שחור בעיני האזרחים הערבים, והוא צרוב בכאב גדול בזכרונם הקולקטיבי, גם חמישים שנה אחרי.

 פורסם בדף הירוק, 26.10.2006

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות