מרץ 192011
 

שרה אוסצקי-לזר

 חברה מרובת פנים

"נכנסנו לבונקר" אמר לי ידיד ערבי בין יום השואה ליום העצמאות. "מעולם לא היו התקפות כל כך מרוכזות וחריפות עלינו כמו בימים אלה". נראה שפרסום מסמכי העמדה, בהם מוצגת לראשונה מישנה סדורה וקולקטיבית של האזרחים הערבים בישראל, בצרוף "פרשת בשארה", שעדיין רב בה הסתום על הנגלה, המתח הרגשי של ימי הזכרון ומועדי ישראל, על רקע אי-השקט הפוליטי שלפני הסערה – כל אלה מעוררים את מיצי הפטריוטיות הלאומית/לאומנית, המופנית כלפי אלה שאינם חלק מהקונצנזוס הישראלי המדומה.

המתקפה הקולקטיבית נגד הערבים מגובה גם במאמרים מלומדים לכאורה (ראה גלעד שרון ב"הארץ) ובתכניות חילופי אוכלוסין וקרקע מ"רצון" (ראה עתניאל שנלר), כמו גם בגילויי גזענות קטנים במסווה של שמירה על הבטחון בשדה התעופה, בתחנות רכבת, במועדונים ובמוסדות ציבוריים. הצטברות הסימנים הללו והלגיטימציה שכבר נוצרה בתקשורת ובציבור לחשוד בכל הערבים, להרחיק אותם, להשמיץ אותם,להמליץ על שלילת אזרחותם, לראות בהם קבוצה אחידה ומאיימת, פצצה דמוגראפית, גייס חמישי, אויב מבית – עלולה לחזור כבומרנג אל כולנו.

מי כמו היהודים זוכר טעמה של איבה המופנית כלפי מיעוטים בימי צרה ומבוכה?

מי כמו היהודים יודע כי חברה מתפוררת מחפשת שעירים לעזאזל וסופה שהיא שוקעת יחד איתם?

אין דרך למחוק ולדחוק חמישית מתושבי המדינה ולשגות באשליה שרק הם ייפגעו והרוב יצא נשכר ושלם. אין דרך להמשיך ולדחוף את כלל הציבור הערבי אל השוליים ולצפות כי יזחל בחזרה אל המרכז, אי אפשר לקרוא חדשות לבקרים לשלוח אותם למדינת פלסטין ולצפות שיניפו בגאווה את דגל ישראל.

"אנחנו מלח הארץ", אמר שאוקי ח'טיב, ראש ועדת המעקב, בהפגנת תמיכה בעזמי בשארה. בימים כתיקונם פעורה ביניהם תהום פוליטית, אך כשהאחד מותקף – יעמוד השני לצידו בכל כוחו ויניח למחלוקות.

הערבים במדינת ישראל רואים עצמם, ובצדק, כבני הארץ הזאת. צווי פינוי לבתיהם ביפו, ריסוס היבולים של הבדואים בנגב וחסימת ההתפתחות של כפרים בגליל משיגים תוצאות הפוכות מאלו להן התכוונו העומדים מאחורי תכניות אלה. הרי על עם ישראל כבר אמר הכתוב: "וכאשר ייענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". האם טחו עינינו מראות את המדרון החלקלק אליו נדחפים כולנו – היהודים כבעלי הכוח כביכול, והערבים כסרח עודף שמפריע ל"טהרתה" של המדינה היהודית? כאילו שאם תהיה כאן מדינה יהודית שהיא "ערב-ריין" יסתיימו כל הצרות ושקט והרמוניה ישררו בכל. במקום להחליף דיסקט ולחזק את החשיבה האזרחית הכוללת, הרואה בכל אזרח מרכיב חשוב, תורם, חיוני והכרחי בפסיפס הגדול, אנו נדחקים יותר ויותר לאתנוצנטריות, לראייה הלאומנית הצרה והאינטרסנטית שמעוורת את עיני הציבור הרחב מראות את הסכנה הגדולה הטמונה במסלול אימים זה.

זוהי בדיוק השעה להשמיע קול גדול נגד מגמה מסוכנת זו, ולא רק מצד שמאל. זו צריכה להיות שעתם היפה של אנשי הרוח מרחיקי הראות, של מנהיגים כלכליים המבינים כי גם הבועה הכלכלית תתפוצץ בפניהם אם המדינה הזאת תיגרר לפאשיזם, של ראשי החברה האזרחית המתרוצצים בשטח ורואים את אותן בעיות המשותפות ליהודים ולערבים בפריפריה, ויודעים כי רק בכוחות מלוכדים ניתן לפתור אותן. זוהי גם אחריות התקשורת – לא להיגרר אחר קול ההמון, אלא להוביל אותו. להציג את החברה הערבית כמות שהיא – מרובת פנים וקולות, לראיין רופאים ואומנים ערביים דרך קבע, לשתף קריינים וכתבים ערבים, לדווח על אירועי תרבות, חינוך וספורט (ולא רק על בני סח'נין, שהפכו לסמל חיובי שהלוואי שיוכפל וישולש).

זו האחריות של  כולנו, גם של התנועה הקיבוצית שרבים שחבריה מתגוררים בשכנות ליישובים ערבים, מעורבים בנעשה ויודעים להבחין בין טוב לרע.

זו כמובן אחריות משותפת גם למנהיגות הערבית לקיים שיח מתמיד עם הציבור היהודי מתוך עמדה שווה, ללא איומים ומתוך רצון כן לפתור את הבעיות ולא רק לנפנף בדגל הקיפוח והאפליה.

זוהי קריאה לכולם להטות את הזרם העכור הזה, חזק ושוטף ככל שיהיה, בחזרה למסלול רציונאלי וחיובי.

 פורסם בדף הירוק, 10.5.2007

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות