מרץ 192011
 

 שרה אוסצקי-לזר

 במושבת העונשין של קפקא ו"צריבת התודעה"

קריאה חוזרת בסיפור המצמרר של קפקא "במושבת העונשין" מעלה אסוציאציה אקטואלית קודרת לא פחות. במרכז הסיפור מכונת הוצאה להורג, החורטת על גופם של נאשמים את עונשם במחטים דקות ורוטטות, כשנוזל צורב מנקה את הדם ומחטא את העור, כדי לאפשר למכונה להמשיך לכתוב על הגוף. התהליך נמשך 12 שעות ללא הפרעה עד מותו של הנאשם והשלכתו אל הבור. העונש אחיד לכל עבירה, קלה כחמורה. הנדונים אינם יודעים מראש מה ייכתב על גופם. המושלים מקווים כי תהליך הצריבה של העונש על הבשר יביא להארה ולהבנה של הנאשם מה חמור היה מעשהו ויובילו לגאולה רגעים לפני המוות.

הסיפור שנכתב ב-1914 פורש את קורותיו של נוסע, מבקר מארצות המערב, המוזמן אל מושבת עונשין המצויה על אי טרופי רחוק, כדי לחוות דעה על שיטת ענישה שנויה במחלוקת זו. בבואו מוצגת בפניו המכונה לפרטי פרטיה על ידי קצין צייתני ומסור, שנותר נאמן למפקדו הקודם ומבקש לשמֵר את מסורת העבר בה טקסי ההוצאה להורג היו אירוע פומבי וקהילתי מכונן, בו השתתפו כל התושבים, כולל ילדים ונשים. הקצין, מנסה לשכנע את המבקר בייחודיותה ובנחיצותה של השיטה  ומדגים לו את גאוניותה על ידי הוצאה להורג של חייל מקומי שעבר עבירת משמעת שולית. הוא מתכנת את המכונה לצרוב על גופו של הנדון את המשפט: "כבד את הממונים עליך" ומתחיל להפעילה. אולם, לאחר שמתברר לקצין כי הנוסע כי אינו מתכוון לתמוך בו בפני המושל החדש, הוא מחליט באקט ספונטני לשחרר את הנדון, נשכב עירום על המכונה ומכוון אותה לשרטט על גופו שלו את המלים "צדק תרדוף". המכונה יוצאת מכלל שליטה, מתחילה להשתולל ולטלטל את הקצין והמחטים דוקרות אותו בכל חלקי גופו המדמם עד מוות, כך הוא מעלה עצמו כקורבן על מזבח אמונתו ונאמנותו לשליט הקודם. הנוסע עוזב את האי מבלי לפגוש את המפקד החדש, ומבלי להביע את התנגדותו למסורת הענישה הברברית רבת השנים.

תילי תילים של פרשנויות ומשמעויות נכרכו סביב הסיפור. ניתנה לו משמעות תיאולוגית והוא קוּשר לצליבתו של ישו; היו שראו בו קריאת תגר של קפקא על ראשית המהפכה הטכנולוגית ושליטת המכונות באדם – ה"דאוס אקס מאכינה" הופך כאן לשליט המגלם את כוחו במכונה. אחרים מצאו כאן נבואה שהגשימה עצמה בשואה ותחת המשטרים הטוטליטריים; ניתן אף למצוא בסיפור זה, כמו ביצירות אחרות של קפקא, אזהרה מפני שרירות מערכת המשפט, התרעה נגד אלימות המתבצעת בשירות החוק, וחרדה מפני שמירה קפדנית על סדר ומשמעת וגעגוע למנהיג חזק.

זהו סיפור מזעזע ואכזרי, שלכאורה אינו מתקבל על הדעת, כתוב בלשון יבשה ועניינית כמעט ללא רגש. אך בקריאות חוזרות ונשנות הוא משקף את מה שמכונה "העולם הקפקאי", את המציאות המקיפה אותנו במאה השנים חסר חמש מאז נכתב: חוסר האונים של האזרח הקטן מול מערכות אדירות השולטות בחייו; ציות עיוור לפקודות; אכזריות השלטון; שליטת הטכנולוגיה בחיינו; והעיוות הנורא שמכונות, שנבנו בידי האדם כדי לשרתו ולהקל על חייו, גורמות לעתים לגופו. חישבו על תאונות דרכים ומטוסים, תאונות עבודה ובעיקר על ריסוק הגוף בתוך מכונת המלחמה. האסוציאציות המיידיות שולחות את הקורא אל מרחבי מקום וזמן מוכּרים בהם מנוצלת הטכנולוגיה לשירות תעשיית המוות.

גדולתה של יצירה ספרותית טמונה ביכולתה להתחבר למציאות גם אחרי עשרות שנים מאז נולדה ובשמירתה על רלבנטיות ועל מסרים אוניברסאליים בנסיבות משתנות. תוך כדי הכנת הרצאה על הסיפור בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה בזמן המלחמה בעזה (בקורס הנפלא של פרופ' גבי צורן 'שפה ועולם ביצירתו של קפקא'), שב ונחרט בתוכי ובגופי כעופרת יצוקה הביטוי הצה"לי הנפוץ "צריבת התודעה". הוא לא חדל לצרוב את תודעתי, רטט וטלטל כמו מחטיה של מכונת העונשין. ככל שניסיתי לדחוק אותו למעמקים, לגרש אותו ולהתעלם ממנו הוא שב וניצב בפני במלוא אבסורדיותו הקפקאית. ואף כי גדולי חוקרי קפקא אמרו כי אין  לפרש את כתביו כאלגוריות וכמשלים, בכל זאת נחרדתי מן הרמזים האלגוריים הפזורים בעמק החשוף לשמש העזה במושבת העונשין הרחוקה-קרובה, ממתינים שמישהו יאסוף ויגלה אותם. "גם הטיפש הכי גדול מקבל שכל", אומר הקצין בהתפעלות כשהוא מתאר מה קורה לנדונים בשעה השישית לעינוי על המכונה, "בעצם לא קורה שום דבר חדש, האיש רק מתחיל לפענח את הכתוב, הוא מחדד את פיו כאילו הוא מקשיב. הרי ראיתָ, לא קל לפענח את הכתוב בעיניים; אבל האיש שלנו מפענח אותו בפצעיו…"(עמ' 181).

לא מתקיים שום קשר בין חטא לעונש, כולם נדונים למוות ללא כל הליך משפטי, שהרי "האשמה וודאית תמיד", ואין גם טעם להודיע לנדונים מה עונשם, שכן הם חוזים אותו מבשרם.

בניתוח פילוסופי של "במושבת העונשין" בכתב העת עיון (נ"ה, 2005) כותב צחי זמיר כי הרגע המפחיד בסיפור הוא זה בו אנחנו מזהים את תפיסת הצדק של הקצין כחלק מן התפיסה הקיימת בעולמנו. די בחפיפה חלקית זו כדי להפוך את הסיפור למאיים. "מצד אחד יש לנו תחושה ברורה שהסיפור מתאר תפיסת צדק בלתי מוסרית ומעוותת. מצד שני אנו מזהים משהו מוכר מדי בתוך עולם מסויט זה… התמונה הסיפורית שמאייר קפקא לוכדת ממדים אנטי הומניסטיים בתפיסת המשפט והענישה העכשוויים" (עמ' 393).

כיוון שהסצנה מתרחשת על אי, במושבה רחוקה מאירופה שנשלטת כנראה בידי צרפת, ניתן לפרשו גם כטקסט פוסט-קולוניאלי המציג את הצד האפל של הנאורות. כך עושה גלילי שחר בספרו הפנינתי "הפצע של קפקא" (כרמל, 2008). ההוצאות להורג מתרחשות באקס טריטוריה של הציביליזציה המערבית, במושבות, הוא כותב. המערב הנאור כביכול, מפגין שם את העומק הברברי הטמון בתרבותו, "את הסאדיזם ואת צורותיה האגרסיביות האחרות של התשוקה, הנאסרות במערב, אך משתחררות… בשטחי הכיבוש" (עמ' 129). המכונה המחדירה בִּינה בנאשמים הילידים והמלמדת אותם את החוק והצדק המערביים דרך סבלו של הגוף – מייצגת את ה"דיאלקטיקה של הנאורות".

הנוסע, שדעתו אמנם אינו נוחה כלל מן התהליך המודגם לפניו "היה אנוס להזכיר לעצמו שהמקום הוא מושבת עונשין, שנחוצים כאן אמצעים מיוחדים ויש לנקוט שיטות צבאיות חמורות ביותר", ואולי זו הסיבה שהוא מחליט להסב את מבטו, לברוח, לעזוב את האי ולשוב אל חייו הנינוחים באירופה התרבותית והנאורה מבלי להרים קול ולזעוק נגד מה שנעשה בשמו במושבת העונשין.

זה קרה ב-1914, זה קרה שוב ושוב לאורך המאה העשרים.

זה קורה גם היום.

 נכתב בפברואר 2008 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות