ניצוץ הדיון הציבורי

שרה אוסצקי-לזר

 "אחוות עמים": ניצוץ הדיון הציבורי

 בימים אלה הונח לפתחו של הציבור היהודי בישראל מסמך ראשון מסוגו, שגובש ונכתב על ידי קבוצה של אינטלקטואלים ומנהיגים ערבים מכל הזרמים הפוליטיים, וכולל בתוכו את חזונם העתידי לגבי קיומם האישי והקולקטיבי במדינת ישראל.

בהקדמה כותב שאוקי ח'טיב, ראש ועד ראשי הרשויות הערביות, שנתן חסותו לתהליך החשיבה והכתיבה, כי "מטרתנו, הערבים הפלסטינים בישראל, הינה יצירת הגדרת זהות עצמית הכוללת את כל תחומי הקיום – הפוליטי, התרבותי, הכלכלי, החינוכי, המרחבי והחברתי". המסמך אכן דן בשורה מגוונת של נושאים:  שייכות וזהות, אזרחות, מעמד משפטי, קרקעות, תכנון ובנייה, פיתוח כלכלי וחברתי, החזון החינוכי, טיפוח התרבות והעשייה הפוליטית והציבורית.

המטרה העיקרית אותה מציגים מחברי המסמך היא "להצית את הניצוץ של הדיון הציבורי בכל הנוגע לעתידם של הערבים הפלסטינים בישראל", ויש בו פנייה ברורה לדיאלוג אמיץ ופתוח עם רשויות המדינה ועם הציבור היהודי בשאלת היחסים ההדדיים  והמעמד של הערבים במדינה.

היו שקראו רק את הכותרות ונחפזו להגדיר את המסמך כקיצוני ומערער על קיום המדינה היהודית. מי שממילא איננו רוצה להקשיב, דחה על הסף את התביעות הערביות ועשה דה-לגיטימציה לעצם מהותו של המסמך, לכותביו ולכלל הקהילה הערבית בישראל.

אולם לדעתי נוצרה כאן הזדמנות הסטורית של ממש לדיון אמיתי ומעמיק, החורג מעבר לגבולות הסוגיה הישירה של מעמד האזרחים הערבים, ונוגע לאופיין של המדינה והחברה בישראל, ליחסים עם הפלסטינים, לעתידנו כאן ולמעמד של ישראל באזור בו היא שוכנת.

החזון מציג עמדת פתיחה אמיצה, המתמצתת בבהירות רבה את מכלול הרעיונות וההצעות שהועלו בעשור האחרון בשאלות הסבוכות של יחסי יהודים-ערבים בישראל. ניתן לראות בו שיא של מה שמכונה בפי הסטוריונים "הבשלת תהליכים":  התנקזות של אי נחת גובר ומודעות קולקטיבית צומחת של הערבים בישראל, ששורשיה באמצע שנות השבעים, ואשר התעצמה בעקבות הסכמי אוסלו וטולטלה אחרי אירועי אוקטובר  2000, אל עבר פעולה מעשית. 

גופים נוספים בקרב הערבים עוסקים בדיונים פנימיים ובפרסום ניירות עמדה ורעיונות חדשניים להסדרת מעמדם. רק לפני כחודש פרסם ארגון "מוסאוא" מסמך המציג עמדה מול החוקה המתגבשת, שכותרתו "חוקה שוויונית לכל?", בו מנתח המשפטן יוסוף ג'בארין את מושג השוויון לא רק כמונח משפטי-דמוקרטי, אלא בעיקר כערך חברתי ומוסרי. ארגונים אחרים נמצאים בשלבים מתקדמים של עבודה על אמנות או מסמכים עקרוניים נוספים. יש גם כמה ארגונים אזרחיים יהודיים או משותפים, שעיסוקם היומיומי הוא בקידום יוזמות מעשיות לתיקון עוולות מתמשכות כלפי הערבים. דוגמה עכשווית לכמה הישגים היא ההצבעה מקיר לקיר בוועדת החינוך של הכנסת להקמת אקדמיה ללשון הערבית, והקמת ועדה קבועה ברשות שדות התעופה לטיפול בתלונות נוסעים ערבים שסובלים השפלות בצאתם ובבואם – שתי יוזמות ברוכות שנולדו בפורום להסכמה אזרחית.

תהיה זו טעות פטאלית מצד היהודים והמדינה לדחות ולהתעלם מן הקריאות הללו לדיון ולהידברות, בטענה שהן קיצוניות או מערערות על קיום המדינה. מי שקורא את המסמכים שפורסמו, בעיון ובאמפטיה, ימצא בהם דווקא קריאה נואשת כמעט להתקבלות, רצון להשתלבות של ממש, שאיפה להכרה בהם כאזרחים שווים בכל תחום ועניין, רצון לשיפור אופייה של החברה ולתיקון עיוותיה, ובקשה מפורשת לשיחה ודיאלוג.

אפשר לבחון את מסמך החזון העתידי גם בהיבט השוואתי למה שקורה בקרב מיעוטים לאומיים ילידיים בעולם. מאמר מעניין ברוח זו פרסם פרופ' אורן יפתחאל  ב"הארץ" (21.12.06), ובו הוא מעלה את הטיעון כי מדינות שהשכילו להעניק זכויות קולקטיביות למיעוטים שבתוכן תוך כדי הדברות יצרו מודלים מוצלחים של חיים משותפים תחת "דמוקרטיה הסדרית" – נוסחה שמחברי המסמך מעלים כאופציה חיובית. לעומתן, מדינות שנקטו בעמדות כוחניות  – דחקו את המיעוטים לעמדות של קיטוב ובידול שהביאו להתפרצויות אלימות.

הייתי שמחה לראות את התנועה הקיבוצית מרימה את הכפפה ויוצרת הדברות עם ההנהגה הערבית בכלל הנושאים, אך במיוחד בכאלה הנוגעים לצדק החלוקתי לתכנון ולקרקעות. גם לנו יש כאן הזדמנות לשוב לקידמת הדיון החברתי המוסרי והפוליטי בישראל.

 פורסם ב"דף הירוק",  28 דצמבר 2006

כתיבת תגובה