יום אל-ארד

שרה אוסצקי-לזר

 "אחוות עמים": יום אל-ארד

 בשעה שעם ישראל היה עסוק בהכנות האחרונות לליל הסדר ציינו האזרחים הערבים את יום האדמה ה-31 בעצרות, תהלוכות ובהענקת אותות הוקרה לאותם ראשי מועצות אשר העזו ללכת אז כנגד הזרם, וחרף לחצים ממסדיים חזקים הכריזו על שביתה כללית במחאה על סבב חדש של הפקעת אדמות בגליל. יום האדמה (יַום אל-ארד) הוא אחד האירועים המכוננים של הערבים בישראל. גם השנה הם אומרים כי המאבק על האדמה לא תם וכי עדיין מצויים אלפי ערבים תחת איום של הריסת בתיהם או הצרת מרחב המחייה של יישוביהם.

ההפגנות הסוערות בגליל  ב-30 במרץ 76 התפתחו לטרגדיה, כאשר במספר מקומות ירו כוחות הבטחון אש חיה אל עבר המפגינים, ובסופו של יום נמנו שישה הרוגים מקרב האזרחים הערבים. מאז ועד היום מצוין יום האדמה באותו תאריך, כמועד זכרון קולקטיבי של כל חלקי העם הפלסטיני. יום האדמה נחשב לתרומה העיקרית של הערבים בישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית, ובפרספקטיבה הסטורית ניתן לראות בו תחילה של תהליך קבלתם מחדש אל חיק האומה, לאחר כשלושים שנה בהן נחשבו למשתפי פעולה ואפילו לבוגדים, בגלל קבלתם את האזרחות הישראלית.

מן הכיוון השני יש הרואים באירועי יום האדמה שלב חדש בהשתתפותם של הערבים בפוליטיקה הישראלית. תגובות התסכול והמחאה שהתפרצו אז שברו את המחסום הפסיכולוגי של התנגדות גלויה למדינה. דור חדש של מנהיגים אסרטיביים התייצב בראש המחנה, מושפע הן מהמאבק שהתרחש באותה עת בשטחים הכבושים, והן מתהליך הפוליטיזציה הכללי שעבר על חברה הישראלית, והוליד תנועות מחאה אזרחיות כמו הפנתרים השחורים, גוש אמונים ושלום עכשיו. למרות שהערבים לא הצליחו למנוע את המשך הפקעת הקרקעות לשם "ייהוד הגליל", יום האדמה נתן להם תחושת כוח והחליף את הדימוי העצמי של מיעוט קטן וחלש לדימוי של קבוצה גדולה ובעלת עוצמה מול המדינה.

חודשים ספורים לאחר שוך הסערה, הודלף לעיתונות דו"ח פנימי שחיבר הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, ישראל קניג. הדו"ח הכיל ניתוח מצב דימוגרפי וטריטוריאלי של הגליל, שעל פי נקודת ראותו של הכותב סיכן את השליטה היהודית באזור ואיים על האינטרסים הלאומיים היהודיים לטווח ארוך. הוא לווה בהמלצות מפורטות להצרת צעדיה של האוכלוסיה הערבית בתעסוקה, בהשכלה ובפיתוח, לנקיטת צעדים פוליטיים נגד רק"ח, עידוד הגירה של הערבים לחו"ל ומניעת שובם לארץ, הנהגת מדיניות של שכר ועונש כלפי מנהיגיהם ועוד. הדו"ח השתמש בשפה בוטה, שכללה ביטויים גזעניים כלפי התושבים הערבים והכללות קשות לגבי אופיים ואורחות חייהם, והאשים אותם בנטייה לאלימות, להסתה ולהקצנה במאבקם נגד המדינה. קניג גם קרא להחליף את בעלי התפקידים היהודים העוסקים בענייני ערבים בכל המנגנונים הממשלתיים, במשטרה ואף בדרגים קובעי המדיניות וטען, כי ליברליות יתר כלפי הערבים לא תביא למטרה לה מתכוונים יוצריה, אלא להיפוכה. הדו"ח הסודי שפורסם במלואו בעיתון "על המשמר", שפך שמן על מדורת היחסים הרותחת ממילא ועורר תגובות נזעמות.

ועד ראשי הרשויות שקם שנתיים קודם לכן בברכת הממסד, שיגר מכתב לראש הממשלה יצחק רבין, בו הביע חרדה מן המחשבה שקיימת מדיניות מתוכננת להגבלת חירויותיהם ולדיכוי התקדמותם החברתית והתרבותית של הערבים והוצאתם מחיי המדינה. כל מי שקורא את הדו"ח, נאמר במכתב "יזכור את הסבל שעבר על העם היהודי כתוצאה מהאפליה והדיכוי השפלים תחת עול הנאציזם והפאשיזם". אנשי הוועד הדגישו במכתבם את אמונתם בדו-קיום בשלום בין יהודים לערבים, את הצורך בשיתוף פעולה וב"הגשמת השוויון לתושבים הערבים בכל שטחי החיים, בהתאם למגילת העצמאות". הם קראו לרבין להנהיג מיד מדיניות של שוויון הלכה למעשה בין הערבים והיהודים במולדת המשותפת. לקח לרבין שש עשרה שנים נוספות כדי לנסות ליישם מדיניות כזאת שנגדעה באיבה, ולהוותנו אין לו כיום ממשיכים.

 פורסם ב"דף הירוק" 12.4.2007

כתיבת תגובה