מרץ 182011
 

 שרה אוסצקי-לזר

 "שכרו המפוקפק יוצא בהפסדו הוודאי"[i]:

הוויכוח על נחיצות הממשל הצבאי 1955-1959 וההכרעה להמשיך בו

 ממשל צבאי הוטל על מרבית האזורים בהם התגוררו ערבים עוד במהלך מלחמת העצמאות והוא המשיך להתקיים עד 1 בדצמבר 1966, עת בוטל על ידי ראש הממשלה דאז לוי אשכול. מנגנון הממשל הצבאי פעל בתוקף תקנות ההגנה לשעת חרום (1945), שפרסמו שלטונות המנדט הבריטי בזמנן. התקנות הללו אּפשרו לצבא לפעול נגד אוכלוסיה אזרחית בדרכים נוגדות חוק ודמוקרטיה וללא פיקוח משפטי, כל עוד נתפסו כהכרחיים למען שמירה על הבטחון. תקנות אלה נמצאות עדיין בתוקף עד ימינו אלה ונסיונות חוזרים ונשנים לבטלן על ידי הכנסת נידחו בשל הנימוק הבטחוני. התנגדות ומחאה לממשל הצבאי החלו כבר מן השנה הראשונה לקיום המדינה ונעשו בו כמה שינויים קטנים והקלות. אולם ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון סרב לכל ההצעות לבטלו כליל וראה בו כלי חשוב בשימור תפיסת הבטחון הכוללת שלו, הן במה שכונה אז ה"בטחון השוטף" והן ב"בטחון המצטבר". מנגנון הפיקוח של הממשל הצבאי נוצל גם לצרכים פוליטיים – במקומות מסוימים בנסיון לבלום את השפעת המפלגה הקומוניסטית, ובאחרים כדי לעודד הצבעה למפלגת השלטון מפא"י ול"רשימות הנילוות" שיצרה לקראת כל מערכת בחירות והעמידה בראשן את מקורביה בקרב הערבים[ii]. על המניעים הפוליטיים-מפלגתיים של הממשל הצבאי העיד בן גוריון מפורשות ביומנו עוד ב- 1948: "מרגובסקי התמנה לנציג הממשל הצבאי בגליל… נתתי לו שתי הוראות: למנוע הסתננות ערבים לגליל ולמנוע השתלטות הקומוניסטים על הערבים".[iii] אפילו איסר הראל, ראש שירותי הבטחון באותה תקופה, כתב שנים מאוחר יותר, כי למרות המלצות של גורמי הבטחון, כולל שלו עצמו לבטל את המנגנון ולהעביר את סמכויותיו לזרועות הבטחון האזרחיות, אחת הסיבות שהממשל הצבאי לא בוטל היתה, כי הוא נוצל למטרות פוליטיות.[iv]

בין השנים 1955-1959 גברה ההתנגדות הציבורית לממשל הצבאי והקיפה חוגים פוליטיים וחברתיים מכל קצות הקשת. בלחץ דעת הקהל מינה בן גוריון שתי ועדות לבדיקת הנושא, ועדת רטנר בסוף 1955 וועדת שרים בראשות פנחס רוזן ב-1959. דיונים סוערים נערכו בכנסת סביב ביטול הממשל במהלך אותן שנים. ועדת רטנר המליצה על המשך השלטון הצבאי על אזרחיה הערבים של המדינה, כשהיא נשענת על טיעונים בטחוניים נוקשים, ואילו ועדת רוזן  ברוב של שלושה מול שניים סברה, שלוש שנים לאחר מכן, כי אפשר ורצוי לבטלו, אך הממשלה לא קיבלה את המלצותיה. למרות עמדת מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נגד הממשל, הן לא הצליחו להעביר בכנסת את ההחלטה לבטלו. מנגנון הממשל הצבאי המשיך להתקיים עד דצמבר 1966 ובוטל רק אחרי שבן גוריון הוחלף בידי לוי אשכול.

במאמר להלן נבחן את השאלה מדוע נמנעו ממשלות ישראל בתקופה הנדונה לבטל את הממשל הצבאי למרות התנגדויות אליו מקיר לקיר, כולל בתוך מפלגת השלטון עצמה, ולמרות חוות דעת של אנשי בטחון בכירים כי הממשל אינו נחוץ עוד, ואולי אף מזיק? כמו כן ננסה לבדוק האם התמשכות הממשל הצבאי גרמה נזק בלתי הפיך ליחסם של האזרחים הערבים אל המדינה ואל הרוב היהודי. האם הממשל הצבאי העמיק את הניכור ומנע מהם השתלבות והזדהות עם מדינת ישראל – תהליך שתוצאותיו ניכרות עד היום?

האמנם היה הממשל הצבאי באמת חיוני לשמירה על בטחון המדינה בשמונה עשרה הנשים הראשונות לקיומה או שהסיבות לשימורו נבעו מצרכים אחרים? האם אפשר היה אחרת? האם ביטול הממשל הצבאי ב-1956 היה מביא לתפנית חיובית ביחסי יהודים-ערבים בישראל ובמעמד הקהילה הערבית בתוך המדינה?  האם אמנם יכלו האזרחים הערבים להוות "גשר לשלום" למדינות ערב, אילו היו נהנים מזכויות אזרח מלאות ונגישות לקבלת ההחלטות?

קשה כמובן לענות על כך בנחרצות בדיעבד, אך ננסה לבחון את השאלות הללו להלן על רקע התקופה, ההכרעות שהתקבלו בה ותוצאותיהן ארוכות הטווח.

אופיו של הממשל הצבאי

 

מנגנון הממשל הצבאי הוקם עוד במהלך המלחמה, בספטמבר 1948 וכלל את תחומי הגליל, המשולש, הנגב והערים רמלה, לוד, יפו ואשקלון. הממשל חולק לשלושה אזורים, שכולם גבלו עם מדינות ערב השכנות:

* אזור צפון, שגבל עם לבנון, כלל את כל שטח הגליל, מגבול לבנון עד עמק יזרעאל, שטח שגודלו כמליון דונם ורוב תושביו, למעלה ממאה אלף נפש באותה תקופה, היו ערבים.

* אזור ממשל צבאי תיכון (המשולש), שנמשך לאורך גבול שביתת הנשק עם ירדן, רצועה צרה מצומת מגידו בצפון, דרך ואדי ערה עד כפר קאסם, שאורכה כ- 55-60 ק"מ. האזור כלל כשלושים ישובים ערביים ובהם כ-35 אלף תושבים, שהתפרסו על פני שטח של כ- 320 אלף דונם.

* אזור ממשל צבאי נגב, שהשתרע על פני הנגב כולו בין הגבולות עם מצרים וירדן, אך הופעל למעשה רק בשטח של כמליון דונם, עליו ישבו 19 שבטים בדואים ובהם כ-13 אלף נפש[v].

חמש תקנות עיקריות, מתוך 162 תקנות ההגנה לשעת חרום (1945) שתוקנו בידי המנדט הבריטי, הופעלו בשטחי הממשל הצבאי בישראל:

תקנה  109  – איסור על אדם להימצא בשטחים מסוימים.

תקנה  110 – העמדת אדם לפיקוח משטרתי, תוך הגלייתו ממקום מגוריו הקבוע.

תקנה 111 – מעצר אדמיניסטרטיבי (מנהלי).

תקנה  124 – הטלת עוצר.

תקנה  125 – הכרזה על שטחים סגורים והגבלות התנועה אליהם ומתוכם.[vi]

הפעלת התקנות הנ"ל היתה כפופה לאישור המטכ"ל, באמצעות אלופי הפיקוד. ניתן היה לאזרחים לפנות אל ועדות ערר ציבוריות בנושא המעצרים המנהליים, ולוועדות מייעצות פנימיות ליד הרמטכ"ל, גם לגבי הפעלת התקנות האחרות.[vii]  המושל הצבאי היה מחויב להביא לידיעת התושבים הערבים את התקנות, ההוראות וההודעות של הממשל ומה נחשב כעבירה עליהן.[viii] אולם למעט מאד תושבים ערבים היתה נגישות לצבא ולמוסדותיו ולרובם המכריע לא היתה כלל מודעות לזכויות המועטות שהחוק אּפשר להם לנצל.

למרות ההגבלות המסוימות שהוטלו עליו, היה הממשל הצבאי למעשה כל יכול באזורים בהם שלט והוא ניצב מעל כל זרועות השלטון האזרחיות שפעלו בקרב הערבים כמו משרד המיעוטים בזמנו, משרד הפנים, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, ההסתדרות וגם המשטרה והשב"כ. למושל הצבאי של כל אזור היו סמכויות נרחבות וכמעט ולא היתה ביקורת מנהלית על פעולותיו. גם הביקורת השיפוטית היתה מצומצמת לפנייה אל בית המשפט העליון. אך גם פנייה לבג"ץ הוכחה במשך הזמן כחסרת תועלת ממשית ברוב מכריע של המקרים, כיוון שהוא עצמו קבע, שאין באפשרותו להתערב בשיקול דעתו המוחלט של הממשל הצבאי, כאשר זה פועל "מטעמי בטחון", ואמר כי אין לחקור את המושלים הצבאיים בבית המשפט על מהותם של "טעמי בטחון" אלה, כיוון שחקירה כזאת עלולה לפגוע בבטחון המדינה.[ix] בתי דין צבאיים שמונו על ידי הרמט"כל הוסמכו לדון בעבירות על התקנות לשעת חרום, השופטים בבתי דין אלה היו אנשי צבא, שלא היו בהכרח בעלי השכלה משפטית והובאו בפניהם לשיפוט גם נושאים אזרחיים רבים.

למושלים הצבאיים ניתנו הוראות ברורות להשתדל שלא לפגוע באופן שרירותי במהלך החיים האזרחיים של התושבים הנתונים למרותם. למרות האיסורים הגורפים על תנועה מאזור לאזור המושלים קיבלו הנחיות להתחשב במצב האבטלה, בייחוד בריכוזים כמו נצרת ואום אל-פחם, אשר חלק ניכר מאוכלוסייתם נשען על מקומות עבודה בחיפה, ולקחת בחשבון מקרים הומניטריים כמו אשפוז רפואי, תנועת חולים, מקרים סוציאלים וביקורים משפחתיים.

כלפי חוץ, ובמיוחד כלפי האזרחים הערביים, ביקשה הממשלה להציג את הממשל דווקא כמי שמגן על בטחונם. כפי שעולה ממכתבו של יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, יהושע פלמון, אל המושלים הצבאיים, בו ביקש מהם להסביר לאוכלוסיה הערבית את הסיבות להטלת הממשל הצבאי בנימוק שהוא לטובתם הם:

עליהם להבין את מעמדם במדינה בתקופת חרום בכלל ובשטחים המוחזקים בפרט, ואת הזכויות והחובות, היתרונות והחסרונות הנובעים מעובדות אלה לגביהם… יש להסביר ולומר, כי נכבדים ערבים רבים מתחום שלטונו של הממשל הצבאי הביעו את משאלתם כי הממשל יימשך, לתועלת התושבים, בתקופה זו.[x]

אנשי משרד המיעוטים שפעל במסגרת הממשלה הזמנית ונסגר ביולי 1949 ניסו להקהות את עולו של הממשל הצבאי ולהקל על התושבים באמצעות מגעים ישירים איתם ונסיונות לפתור בעיות נקודתיות שהתעוררו בעקבות ההגבלות החמורות שהוטלו עליהם. הוא שימש במשך השנה הראשונה כמליץ יושר לערבים ומקשר בינם לבין השלטונות, ואולי זו אחת הסיבות שנסגר[xi].

גם גורמים אזרחיים אחרים כמו מחלקת המיעוטים במשרד הפנים וגם המשטרה והשב"כ נאלצו בסופו של דבר ליישר קו עם הממשל הצבאי והוא הפך לגורם הדומיננטי לא רק בשטח אלא גם בקביעת מדיניות הממשלה כלפי הערבים. ועדות ואישים מונו לבדיקת הממשל הצבאי כמעט מיום היווסדו והיו אף טענות על שחיתות וחוסר יעילות בתפקודו,[xii] אולם כל זה, וגם המחאה הציבורית הגוברת לא הניעו את הממשלה בראשות בו גוריון לערוך בו שינויים או לבטלו.

 

זהו קטע בלבד מתוך המאמר; ניתן לקרוא את המאמר כולו בספר:

דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב,  2010, ע"ע 334-365.

 


[i] הציטוט הוא מתוך מאמר של משה ארם, למרחב 11.6.1959.

[ii] העדויות על כך רבות, הן במקורות רשמיים כולל יומני בן גוריון והן במקורות ערביים. ראו ביתר פרוט:  שרה אוסצקי-לזר, "הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים  העשור הראשון, 1958-1948", המזרח החדש, כרך מ"ג, תשס"ב ע"ע 103-132.

 [iii] יומני ב"ג, 20.12.48.

[iv] איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה, עידנים, ידיעות אחרונות, תל אביב  1989, ע"ע 440-41.

 [v]  דו"ח רטנר עמ' 4-6.

[vi] דו"ח רטנר, עמ'  3. פרוט רחב יותר של התקנות ראה ב- צברי ג'ריס, הערבים בישראל, הוצאת המחבר, חיפה, 1966, ע"ע 17-21; על מהותן של התקנות מבחינה משפטית ראה:

מנחם הופנונג, ישראל – בטחון המדינה מול שלטון החוק 1948-1991, נבו ירושלים, 1991, ע"ע 78-106.

 [vii] דו"ח רטנר, עמ' 4.

[viii] ארכיון צה"ל,  55/55 תיק  11. (להלן: א"צ)

[ix] ג'ריס מצטט מבג"צים שהופנו נגד רשויות הבטחון, למשל: בג"צ  111/53 ,126/59 ,46/50 ,197/53

ו- 53/188, בכולם מגביל בית המשפט את יכולתו לבקר ולערער על החלטת גורמי הבטחון להחליט מהם "שיקולי בטחון" או "טעמי בטחון". ג'ריס,  ע"ע  24-21. ראה גם: פנינה להב, "העוז והמשרה: השנים הפורמטיביות של בית המשפט העליון", הציונות, מאסף י"ד, תשמ"ט, ע"ע 202-183.

[x] מכתב פלמון אל המושלים הצבאיים, 12.6.1949, ארכיון המדינה (א"מ), משרד הפנים, מח' המיעוטים, ג/2214-אדמ/ 211.

[xi] על פעילות משרד המיעוטים ראו: שרה אוסצקי-לזר, התגבשות יחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל, העשור הראשון, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, החוג למזה"ת אוניברסיטת חיפה,  1996 ע"ע 57 – 69.

[xii] שם, ע"ע 80-84.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות