מרץ 172011
 

שרה אוסצקי-לזר

 משמעותה האישית של הציונות

 עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וכתר, תשס"ז, 2007,  510 עמ'.

 דומה שאין צורך להציג לקוראים את עמיה ליבליך ואת הז'אנר הספרותי המיוחד שפיתחה במשך השנים, של מסע פסיכולוגי-תרבותי-רעיוני אל תוך קבוצת אנשים מובחנת, במהלכו היא משמשת כמאזינה, משתתפת, מתעדת, מנתחת ומפרשת גם יחד. היא עשתה זאת בספריה הקודמים, שחשפו רגשות וסיפורים אישיים של חיילים שלחמו ביום הכיפורים, של שבויים ישראלים במצרים, נשים ב"משפחה החדשה" בישראל, קיבוצניקים, מתיישבים בבקעת הירדן ואחרים. כל זאת, תוך אמפתיה עצומה לאנשים שפתחו בפניה את סגור ליבם, הקשבה מדוקדקת ושאלות מנחות, שהובילו את המרואיינים אל נתיבים, שלעתים הם עצמם לא היו מודעים לקיומם, בעדינות ובאחריות, אך גם בלי לתת הנחות.

הפעם חוזרת אלינו עמיה ליבליך ממסע ארוך אל תוך קבוצה מיוחדת במינה, שאמנם סיפורה ידוע לקהל הישראלי בקווים כלליים, אך כאן היא נחשפת לעומק, על מיגוון קולותיה ורגשותיה. "ילדי כפר עציון" הם כיום בשנות השישים לחייהם, אך עדיין מכונים "ילדים". מדובר בבניהם ובנותיהם של לוחמי קיבוץ כפר עציון, שעשרות מהם נפלו בקרב  ונטבחו במלחמת העצמאות, יום אחד לפני הכרזת המדינה. הנשים והילדים פונו בעוד מועד למנזר "רטיסבון" בירושלים, ובבת אחת הפכו רובם ליתומים ולאלמנות. רק משפחות ספורות נותרו בשלמותן, והיה גם מקרה אחד בו שני הוריו של התינוק יוסי, נהרגו יחדיו. מסע הזכרון הקולקטיבי של ילדי כפר עציון הוא מסע כאוב ועצוב, אך גם שמח ומפתיע. למרות הטראומה הקשה שעברו – כולם בגרו והפכו לאנשים פעילים, בעלי משפחות ובריאים בנפשם, הנושאים את לפיד הזכרון בליבם בתחושה של גאווה ואחדות.

בחלקו הראשון של הספר הנקרא "נפילה", מובאים זכרונות הילדות של עשרות הילדים הללו כקבוצה שהתגבשה בייחודה בשנים הראשונות, כשעוד חיו יחד והועברו ממקום למקום. ההתמודדות עם היתמות והחיים בצל המוות, האימהות שניסו לשקם את עצמן ואחר כך התפזרות המשפחות ברחבי הארץ, הריטואל של ימי הזכרון והתצפיות אל עבר האלון הבודד שהפך לסמלו של הגוש – כל אלה אפיינו את שני העשורים הראשונים. כיבוש גוש עציון מחדש במלחמת ששת הימים וההתיישבות בו, וחיי ה"ילדים", שהפכו להורים ולסבים בעצמם, כמו גם עיצוב הזכרון עד ימינו אלה, מתוארים בחלק השני: "תקומה".

הסיפור, כדרכה של ליבליך, מורכב מפסיפס של מונולוגים, המחולקים לתקופות ולנושאים, וכוללים גם את התערבותה של המחברת הן כמאזינה, הן כפסיכולוגית והן כישראלית שחוותה את האירועים הללו בדרכה שלה. התוצאה איננה מחקר הסטורי ממוסמך ו"אובייקטיבי", אלא תעודה ייחודית, הנותנת מקום נרחב לסובייקט, לרגשותיו ולזכרונותיו. אף כי רוב רובם של הילדים אינם זוכרים דבר מן הימים ההם, ובוודאי לא את יום הקרב, ולמרות שלרובם רק תמונה מטושטשת של האב הנעדר, הרי בניית הזכרון באמצעות הקהילה עזרה להם "לשחזר" את ילדותם ואת האירועים שחרצו את גורלם, ונושא זה שזור לכל אורכו של הספר.

היוזמה לכתיבה לא באה מן המחברת, אלא דווקא מכמה מחברי הקבוצה, שבעקבות טיול שורשים  משותף שערכו לפולין, ממנה הגיעו הוריהם, שחלקם היו ניצולי שואה בעצמם, הגיעו למסקנה שסיפורם האמיתי טרם סופר (עמ' 12). ליבליך הרימה את הכפפה וראיינה באריכות חמישים ואחד גברים ונשים בני הדור השני לכפר עציון שנענו לאתגר, מתוך שישים אליהם פנתה. מטבע הדברים היו כאלה שבחרו שלא לספר, אולם הם היו המיעוט.

בספר מופיעים המספרים רק בשמותיהם הפרטיים, אולם בעמוד האחרון ישנה רשימה מלאה של שמותיהם ומקומות מגוריהם הנוכחיים, כך שאינם נשארים באלמוניותם וכמה מהם מוכרים היטב לציבור.

אחד הפרקים המעצבים בחיי הקבוצה היה מגוריהם המשותפים בגבעת עליה בין השנים 1949 ועד ל-1965. אנשי כפר עציון שנותרו בחיים שוכנו במתחם על גבול יפו תל אביב, שהיה בית ערבי נטוש ובו חצר מרכזית גדולה שהפכה למרכז חייהם. הילדים המשיכו ללון יחד, כמו בקיבוץ, והאמהות חולקו לדירות מגורים סביב החצר, כשבכל מקבץ דירות התגוררה גם משפחה "שלמה" שהגבר שבה דאג לצרכי כולם. הילדים  מצאו נוחם בחברת בני גילם וגיבשו חיים עצמאיים, כיוון שרוב המבוגרים עבדו לפרנסתם ושהו רוב היום מחוץ לבית. היתה זו גם דרך של אחדים מהם להתמודד עם הדכאון והקושי של האמהות, כפי שמספרת אביבה: "אמא היתה מרת נפש וקשת יום. במיוחד מאז שאבא נהרג… החיים איתה בבית היו קשים ביותר. למזלי עבדו איתנו אנשים טובים. היו לי גננת ומטפלת שאהבו אותי, וחברת הילדים. היינו במסגרת קיבוצית וזה עזר לי מאד בשנים ההן. העובדה שהיו איתי עוד ילדים רבים באותה "סירה" עזרה מאד. היה בכך משהו מנחם…" (עמ' 107)

לילדים אחרים יש זכרונות קשים מן הטיפול הנוקשה של הצוות החינוכי שהיה נהוג באותם ימים, למשל בעניין האוכל. היו אלה ימי הצנע והילדים הוכרחו כמעט בכפייה לאכול הכול, לא להשאיר כלום בצלחת, גם אם לא רצו בכך. אולם התמונה הכללית של אותה תקופה מתאפיינת בחופש רב, בתחושת גורל משותפת, גם מול הסביבה החיצונית בבתי הספר ובגנים. הם נודעו  כ"ילדי כפר עציון" וכולם התייחסו אליהם ביראה. הילדים פיתחו משחקים מסוכנים שהתגרו בגורל, שהרי היו בנים ובנות של גיבורים. כולם זוכרים דילוגים על גגות, משחקים על שפת הים, "קייטנה אחת גדולה", גן עדן, "שמחת ילדות טהורה". שם גם "נוצרו זהויות, דפוסים וחברויות לחיים" (עמ' 150), שהחזיקו מעמד עוד שנים ארוכות, גם כאשר החבילה התפרקה. היתומים זוכרים שהיה להם מעמד מיוחד. המשפחות שנותרו שלמות חשו מבוכה ואפילו אשמה, עד כדי כך שדחו הבאת ילדים חדשים לעולם כדי לא לפגוע ברגשות האלמנות והיתומים, והתאמצו לתרץ את סיבת הישארותו של אביהם בחיים. ילדים שהיו להם שני הורים זוכרים אפילו תחושת קנאה בחבריהם היתומים, שקיבלו יחס מועדף, פינוקים ומתנות.

כדרכם של אותם ימים האסון הודחק וההתמודדות איתו אופיינה בעיקר בשתיקה, לא דיברו, לא דובבו את הילדים לדבר על תחושותיהם, אך מאידך גיסא עסקו באינטנסיביות בהנצחה ובטקסי זכרון (עמ' 99). ליבליך מנתחת בהרחבה את תחושות היתמות שעלו בסיפוריהם של מרואייניה יותר מחמישים שנה אחרי: "ככל שהתבגרו, קיבלה תופעת היתמות רבדים נוספים בחייהם ובתודעתם של המספרים" (עמ' 167) וכל אחד מהם התמודד איתה בדרך אחרת. היא מציעה תובנות מעניינות על השפעת היתמות בעיקר על הגברים שבחבורה, ומוצאת כי היא הפכה אותם  למעודנים, רכים ושקטים יותר "ניגוד גמור למה שמכונה המאצ'ו הישראלי" (עמ' 235).

אחד הפרקים המרגשים בספר הוא הפרק החמישי – 1967, ובו מתאר כל אחד מילדי כפר עציון היכן היה וכיצד שמע על הכיבוש מחדש של היישוב במלחמת ששת הימים, ועל הביקור המשותף הראשון שערכו בו שלושה שבועות לאחר המלחמה, שעורר בהם רגשות עזים. צל כבד הוטל על שמחתם הגדולה, כשנודע כי אחד מחברי הקבוצה, מאיר שנור נפל בקרב על גבעת התחמושת (עמ'  308), אולם דווקא מותו היווה דלק נוסף להחלטתם לחזור. באזכרה למאיר ביום השלושים לנפילתו הבטיחו חברים על קברו "אנחנו עולים, אנחנו שבים הביתה" וחנן פורת שלח מכתב לכולם ובו השאלה, שנשארה חרוטה בלבם: "מי ומי העולים?" (עמ' 328).

הם זוכרים את הוויכוחים שניהלו בלהט, האם להקים מחדש קיבוץ, או צורת יישוב אחרת, והאם להתיישב בלי אישור הממשלה או להמתין להיתר? כזכור, לפחות בחודשים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים ראתה ממשלת ישראל בשטחים שנכבשו קלף מיקוח למו"מ עתידי לקראת הסדר פוליטי, ולכן לא התירה קביעת עובדות בשטח. גורמים רבים התגייסו למען אנשי כפר עציון, ונראה שהלחץ עשה את שלו. בחודש אלול נערכה פגישה עם לוי אשכול שהפכה כבר לפולקלור, ובסיומה אמר להם: "נו, קינדרלך, אם אתם רוצים, אז לכו" (עמ' 330). מיד אחר כך החלה ההתארגנות לעלייה בערב ראש השנה. כמה אמהות הביעו התנגדות עזה ואמרו לחנן: "די בכך שאיבדנו את הבעלים. הילדים האלה בני 20, 22 הם כל מה שנשאר לנו. בשום אופן לא ניתן לך לקחת אותם" (עמ' 335), ואלם כידוע קולן לא נשמע.

הסיפורים על השיבה והתקופה הראשונה מאופיינים באופוריה, בתיאורי אווירה מופלאה וביטויים משיחיים. למרות התנאים הקשים ששררו בתחילה והחורף הקשה שהגיע, היתה זו "תקופה פנטסטית, תקופה חלוצית אמיתית… החברה היתה מגובשת מאוד, גם צעירים ומבוגרים שהצטרפו אלינו, שלא היו מבני כפר עציון. היתה אהבה ממש בין האנשים, היתה עזרה הדדית וקיבלו כל אחד בזרועות פתוחות. כל אחד היה בן בית" (350). החגים הראשונים, התפילות, בית הכנסת והילדים הראשונים שנולדו במקום ונקראו על שם הסבא שנפל, תחושת היחד, האהדה העצומה שקיבלו מסביב, המוני המבקרים שהגיעו למקום  – כל אלה חיזקו את השבים ואת נחישותם לבנות מחדש את היישוב ולהיאחז בו.

הם חשו זכות מוסרית מלאה למעשיהם, ללא התלבטות, ללא מחשבה על ההשלכות הפוליטיות האפשריות של התיישבותם, וכפי שחושפת ליבליך הם לא העסיקו  את עצמם יותר מדי ביחסים עם ערביי הסביבה. כדברי תולי: "מיומנו הראשון בכפר עציון שמרנו על קשר טוב עם השכנים הערבים. לא אכחיש שלפעמים הייתי פוגש ערבי מבוגר יותר ושואל את עצמי: איפה הוא היה? או איפה היה אבא שלו? אולי הוא הרוצח של אבי? זה טבעי, לדעתי, אבל שנאה – זה לא… אין בלבנו שנאת ערבים, אין שנאה כלל! אין שום חינוך לקנאות בצורה שבה אנחנו מחנכים את ילדינו…" (עמ' 358)

לא כל ילדי כפר עציון חזרו להתגורר ביישוב שהוקם מחדש, אולם רבים ממשיכים לקיים את הקשר המיוחד לקבוצה ולמקום, המהווה מרכיב מרכזי בזהותם, בשייכותם: "לא משנה כמה שנים הייתי בכל מיני מקומות, אני עדיין, אם ישאלו אותי מה אני   – אז קודם כל אני בן כפר עציון" אומר דני (עמ' 441) וחנה מוסיפה: "משמעות כפר עציון… זאת האישיות שלי, הרי הכול, כל מסלול חיי נקבע לפי זה!…זה הדבר המעצב ביותר באישיות שלי. אי אפשר לראות את חיי בלי העובדה היסודית הזאת" (עמ' 440). ורוחמה, שאיננה מתגוררת במקום אומרת: "כפר עציון הוא משהו חשוב נורא בחיים שלי, בגלל ההמשכיות. חשוב לי לשמור על קשר. ההרגשה היא כמו של משפחה – לא רוצים לנתק את הקשר. יש מרחקים גיאוגרפיים בינינו ולפעמים לא מתראים זמן ארוך, אבל כשנפגשים, כאילו לא נפרדנו אף פעם" (עמ' 444). רק בודדים מילדי הקבוצה התרחקו מהסיפור וממורשת הכפר ואינם מגלים בהם עוד עניין  (עמ' 476).

מעבר לסיפור המיוחד והמרתק הזה כשלעצמו, יש  כמובן לקחים אוניברסליים ומשמעויות כלליות מגוונות שניתן להפיק ממנו.  בפרק הסיום הקצרצר "אפילוג" מנסה עמיה ליבליך לדחוס את הלקחים האישיים שלה מן המסע הארוך שעשתה בחברת קבוצת האנשים המיוחדת הזאת, שדעותיה הפוליטיות העכשוויות רחוקות משלהם: "הלימוד היה רגשי, ערכי ופוליטי, לא פחות מאינפורמטיבי. הוא קשר אותי להקמת המדינה והעצים בעיני את ערכה; הוא קרב אותי לאבי ולבני דורו, שעברו בחייהם משואה לתקומה… הוא לימד אותי על מקומם של המתים בחיינו, על ערך החיים וחשיבות הזכרון; הוא גרם לי להרגיש לרגעים מהם געגועי אדם למולדתו, מהי גלות, מהי שיבה, מה משמעותה האישית של הציונות; הוא הראה לי כי למציאות חיינו הישראלית ואף לזהותי האישית, בתקופה סוערת זו שבה נערך המחקר ונכתב, פנים רבות וסותרות; הוא העמיד במבחן את רגישותי לנימים העדינים של ההוויה והשיח, את יושרי כמאזינה וכמתעדת, את רוחב אופקי ואת האמפתיה שלי לזולת…" (עמ' 503).

קוראי הספר יוכלו להתחבר לאחת האמירות הללו או להוסיף עליהן, אך בוודאי לא יוכלו להישאר אדישים כלפיו.

 פורסם ב"האומה" 168, קיץ 2007

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות