מרץ 172011
 

שרה אוסצקי-לזר

 יצירה ציונית חשובה = בהישתנות

 אביגיל פז-ישעיהו ויוסף גורני, הישג הסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1910-1990,  מכון בו גוריון, יד טבנקין, יד יערי והמכון לחקר הציונות, 705 עמ' + תקציר באנגלית

 גם מתנגדיה הפוליטיים יסכימו כי התנועה הקיבוצית היא אחת היצירות הציוניות החשובות ביותר של המאה העשרים, ומן המאפיינות הבולטות של חזרת העם היהודי לארצו והתיישבותו המחודשת בה.

בשני העשורים האחרונים עוברים הקיבוצים בישראל מהפכה גדולה ותמורות מפליגות באורחות חייהם, כתוצאה משינויים אידיאולוגיים וממשבר חברתי כלכלי חריף, וכן כתוצאה טבעית של שינוי הנסיבות ההסטוריות, שינויים דוריים והתפתחות החברה בארץ ובעולם.

ארבעה מכוני מחקר העוסקים בתולדות התנועה הקיבוצית ובחקר ישראל חברו יחד להוציא לאור אסופת מאמרים עבת כרס זו, המנסה להתמודד עם שמונים שנותיה הראשונות של ההתיישבות הקיבוצית והמושבית, לבדוק את הישגיה ואת חולשותיה, לדון בתמורות שחלו בה ואולי אף להציב לה יד וזכר, לפני שתשנה את פניה כליל.

בהקדמה לקובץ מדגישים העורכים את אופייה הפלורליסטי של ההתיישבות השיתופית בישראל, שכללה צורות התארגנות שונות והתאפיינה בפתיחות לרעיונות חדשים ולתרבויות מגוונות. כאן אולי טמון הפרדוקס המכיל בחובו את כוחה וחולשתה גם יחד, אומרים העורכים: "מצד אחד היא היתה ביטוי מובהק לרעיונות קידמה מודרניים… אולם מצד אחר אפשר להבחין בדרך ההגשמה העצמית בהתיישבות השיתופית בכעין סימנים פוסט-מודרניים, המתבטאים בריבוי תרבותי ובפיצול רעיוני" (עמ' 2). היינו – זרעי השינוי היו חלק מובנה מתנועה זו כבר מראשיתה. אפשר להבחין בכך בצורה בהירה כשמדובר על החינוך הקיבוצי שאפיינו אותו שתי מגמות סותרות: דגש קולקטיביסטי סגור, המבוסס על ערכים ונורמות קיימים,  יחד עם קו אינדיבידואליסטי פתוח, הפונה להווה ולעתיד (עמ' 485). גם הפילוסוף נתן רוטנשטרייך שואל למה נכשל הקיבוץ בהנחלת מורשתו מדור לדור ומשיב, כי הדבר כרוך בין השאר ב"דיאלקטיקה של ההגשמה." שהרי "כל עניין שאנחנו יודעים עליו שהוגשם, מתברר כעבור זמן, או אפילו חיש מהר, שאינו בחזקת פתרון טוטאלי של כל השאלות", הנחה הנכונה גם לגבי תחומים אחרים כמו הגשמת הציונות או מדינת הרווחה, למשל. "מציאות רווית נורמות יש בה כדי להוליך לטעות אופטית, משמע לאשליה שאין עוד צורך לדאוג לנורמות משום שהגשמתן דואגת לעצמה. ואין זה נכון. הנורמה של הצדק , של עזרה הדדית, של דאגה, של יוזמה, של דבקות בכלל, מן ההכרח שתשנה צורתה לפי נסיבות הזמן. העובדה שהיא לבשה צורה מסוימת בעבר, אינה ערובה שתלבש צורה זו גם בעתיד… (עמ' 61), דברים נכוחים, הנשמעים אקטואליים בכל עת.

בספר ארבעה שערים, שבכל אחד מהם מאמרים שנכתבו בתקופות שונות, בידי שורה ארוכה של חוקרים  ואנשי רוח, חלקם מתוך התנועה הקיבוצית ואחרים מחוגי האקדמיה הישראלית.

החלק הראשון מחזיר את הקורא אל שורשי ההגות השיתופית ומקומה בהתהוות רעיון הקיבוץ והגשמתו. אימרתו המפורסמת של מרטין בובר כי הקיבוץ הוא "אי-כשלון למופת" מגובה במאמר קצר שכתב לפני כשישים שנה, ובו הוא טוען כי "כפרנו השיתופי אינו פרי תורה אלא פרי מצב – צרה, הכרח… לא האידיאולוגיה הלכה בראש, כי אם המעשה" (עמ' 15). בובר ראה את כוחו של  הקיבוץ בהיותו בלתי דוקטרינרי, לא נוקשה, ובחופש הגמור והגמישות שחבריו נוהגים ביצירת צורות התיישבות שונות בהתאם לצרכים המשתנים. כך סברו גם הוגים אחרים באותה תקופה, שהדגישו כי הצרכים הממשיים ותנאי החיים הקשים בארץ הם אלה שהולידו את הצורך בשיתוף, ולאו דווקא תיאוריה או אידיאולוגיה מסויימת. אם תרצו – זוהי נבואה שהגשימה את עצמה ברבות השנים והביאה למעשה להתפרקותו של הקיבוץ מצורתו המקורית.

יש כמובן המערערים על השקפה זו וסבורים שההיפך הוא הנכון ודווקא האידיאה היא שכיוונה את התהוות הקיבוצים והיוותה להם בסיס. במאמר של יהודה סלוצקי (עמ' 43) הוא מביא סימוכין לכך  מתוך כתביהם של ראשונים עוד מן המאה התשע- עשרה. יוסף גורני סבור כי אורח החיים השיתופי היה תוצאת לוואי של כשלונם של פועלי העלייה הראשונה לכבוש להם מקום בעבודה החקלאית השכירה במושבות, מה שדחף אותם לחפש פתרונות חדשים שישחררו את הפועל מן המצוקה שהיה שרוי בה ובמקביל ישיגו גם הישגים לאומיים (עמ' 24).

החלק ההסטורי בספר מביא מיגוון רחב של נושאים – מדיון בהתפתחות הקיבוץ הדתי, המושב ותנועות הנוער דרך הפיצולים הפוליטיים בתנועה ההתיישבותית ועד להשתתפות הקיבוצים בקליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה. בנושא זה שוב באה לידי ביטוי האמביבלנטיות הקיבוצית, המתוארת היטב במאמרו של אלי צור "החלה יציאת מצרים – ומה עשו חלוצינו?" (עמ' 377) – מצד אחד שאפו הקיבוצים לקלוט לשורותיהם חברים חדשים והיטו כתף למאמץ הלאומי לקליטת עולים, אך מאידך גיסא הבינו כי קליטה "בלתי סלקטיבית" של עולים שאינם מזדהים עם אורח החיים הקיבוצי ומטרותיו מאיימת על אופיים, ותצריך ויתור גדול על האידיאולוגיה העומדת בבסיסו.

חלקו השלישי של הספר מוקדש להיבטים חברתיים וכלכליים וגם כאן תקצר היריעה מלסקור את כולם. מאמר קלאסי של יונינה טלמון-גרבר שנכתב עוד ב-1970 בחן את נושא ה"הסתפקות במועט" והסגפנות האישית שאפיינה את חברי הקיבוצים הראשונים והשינוי המפליג שחל בו במשך השנים. מחקרה שהתבסס על ראיונות עם חברי קיבוצים, הצביע על הקשר בין אבדן תחושת השליחות והצידוקים הסוציאליסטי, הלאומי והקיבוצי לניהול "חיים פשוטים, לבביים וכנים" (עמ' 414), לבין התפשטות האידיאולוגיה הצרכנית גם לחצר הקיבוצית ורצונם של החברים בחיים יותר נוחים, "נורמאליים", כהגדרתם.

שני מאמרים עוסקים בזיקת ההתיישבות השיתופית לתרבות ולמסורת היהודית, שניים עניינם החינוך ושניים אחרים מוקדשים לנושאי מיגדר ומשפחה – כולם נושאים בעלי עניין וחשיבות, המשליכים גם אל סקטורים אחרים בחברה הישראלית.  

המאמרים החותמים את הספר תחת הכותרת "כלכלה, ניהול וארגון" שופכים אור על השחיקה וההתפוררות של המערכות הארגוניות והכלכליות של ההתיישבות השיתופית, תהליכים הנמצאים בעיצומם גם היום ומשנים את פניהם של הקיבוצים והמושבים, שרבים מהם הופכים בהדרגה ל"יישובים כפריים" או "קהילתיים" ומתאימים עצמם למציאות הכלכלית החדשה במדינת ישראל, שכבר מזמן זנחה את ערכי האחריות ההדדית והרווחה, ובעולם הגלובלי.

כפי שמובן מכותרת הספר, החליטו העורכים לעצור את הדיון בשנת 1990 ובכך הם אינם כוללים את השינויים המפליגים החלים בקיבוצים וביישובים השיתופיים האחרים בחמש עשרה השנים האחרונות, וחבל. ייתכן שכהסטוריונים הם סבורים שנחוצה פרספקטיבה נוספת לבחון את המתרחש בהווה, אולם ניתוחים סוציולוגיים וכלכליים עכשוויים יכולים היו לעדכן אסופה חשובה זו ולהפכה לרלבנטית יותר לימינו.

בין המאמרים המלומדים ישנם גם מספר מקבצי תמונות שנבחרו מן האוסף העצום של אמנות קיבוצית. האוצר והאמן יובל דניאלי כותב בהקדמה כי "התצלום, האיור, הציור, הפסל והכרזה, היו לכלי שרת פוליטי, לאמנות מגוייסת שנועדה להאדיר ולפאר את המפעל הציוני. על פי רוב היו אלה ביטויים פלסטיים ופיגורטיביים בעלי נושא ממוקד, ברור וישיר, שתרגמו לשפה ויזואלית רעיונות חברתיים ולאומיים כדי לקרבם לכלל הציבור" (עמ' 9) ואכן, דפדוף ועיון בכרזות, בחיתוכי העץ ובציורים המובאים בספר מעלה חיוך ונוסטלגיה, כמו גם שאלות לגבי הקשר בין אמנות ואידיאולוגיה והשפעתן זו על זו.

זהו ספר כבד, תרתי משמע, המקיף נושאים רבים, אך מטבע הדברים גם מחסיר אחרים. חשיבותו היא בהכניסו תחת קורת גג אחת מחקרים שנכתבו במשך שנים ארוכות על אחד הניסויים האנושיים המרתקים ביותר, שהשתלב במהפכה הציונית ובהקמת מדינת ישראל והשפיע עליהן הרבה מעבר לכוחם המספרי של משתתפיו.

כפי שנאמר בפתיחה דלעיל – גם מי שרחוק מן האידיאולוגיה הקיבוצית וגם מי שהתאכזב ממנה בשלב מוקדם או מאוחר – ימצא כאן ניתוחים מאירי עיניים ותובנות חשובות באשר להישג ההסטורי הזה ולתמורות שחלו בו במהלך המאה העשרים.

 פורסם ב"האומה" 165, סתיו 2006 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות