מיתוס חי וקיים: חנה סנש ועוד שלושים ואחד

 שרה אוסצקי-לזר

 מיתוס חי וקיים: חנה סנש ועוד שלושים ואחד

 יהודית תיאודור באומל, גיבורים למופת: צנחני היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן גוריון ואוניברסיטת בו גוריון בנגב, 348 עמ'.

 אם נשאל עוברים ושבים מיהם אבא ברדיצ'ב וצבי בן-יעקב, או נכלול שאלה בבחינת הבגרות בהסטוריה  על פרץ גולדשטיין ורפי רייס, קרוב לוודאי שהתשובות שיתקבלו יעוררו שוב את תגובת הזעזוע הרגילה על בורותם של הישראלים בכל הנוגע להסטוריה שלהם, ועל כך שבתי הספר אינם ממלאים את חלקם בהנחלת המורשת הלאומית.

אז איך זה שאת חנה סנש דווקא  זוכרים, מזכירים ומכירים? ולמה שמה שגור בפי כל, ספרים נכתבו אודותיה, מחזות, סרטים ואפילו סדרת טלביזיה שעוררה שערוריה-זוטא? איך זה שכולם שרים את שיריה והיא משמשת דמות מופת ומודל לחיקוי והאחרים לא? והרי היא היתה רק אחת מקבוצה של 32 צנחנים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אחת מן השבעה שלא חזרו ואחת משתי נשים שהיו בחבורה.

מהו המנגנון המקבע  אירועים ודמויות הסטוריים במה שמכונה ה"זכרון הקולקטיבי" של אומה? כיצד מעוצב הזכרון? כיצד מתייחסת החברה לגיבוריה? מי נזכר ומי נשכח? כיצד נוצר אתוס לאומי? – אלו רק מקצת מן השאלות איתן מנסה פרופ' יהודית תידור-באומל להתמודד, בספרה המקיף "גיבורים למופת", היוצא לאור בדיוק שישים שנה לאחר הוצאתם להורג והרצחם של שבעת הצנחנים.

לרגל ציון תאריך זה נערך בראשית נובמבר 2004 בשדות ים, קיבוצה של חנה סנש, טקס זכרון ממלכתי רב-משתתפים לצנחנים. גם כאן, למרבה הפליאה צויינו רק שמותיהן של סנש ושל חביבה רייק, אולי מפני שאחייניהן יזמו והפיקו את האירוע. שאר חבריהן נשכחו ובני משפחה של חלקם לא הוזמנו כלל לקחת חלק. הדבר לא מנע מקצין צנחנים ראשי לשאת נאום נרגש בו אמר כי "מורשת הצנחנים בצה"ל נעוצה בשרשי האתוס של הצנחנים שהתנדבו להציל יהודים באירופה הבוערת. משפחת הצנחנים גדלה מאותו הגרעין. אמנם יש לנו ארץ ומדינה, אבל כל צנחן נשבע להיות בחזית המאבק כמו צנחני העבר".

"כל אומה זקוקה לגיבורים", כותבת תידור-באומל בספרה (עמ' 56) "אך מתקשה בדרך כלל להתמודד עם נפילים שהיו גם בשר ודם. התהליך שבו שובצו הנופלים בפסיפס הגבורה הלאומית חייב לעתים לערוך תיקונים קוסמטיים בדמותם, בסיפור חייהם ואף בהצגת נאמנותם הפוליטית – הכל כדי להתאימם לדיוקן הקולקטיבי של הגבורה היישובית באותה עת". מרגע שנפלו הופקעו ממשפחותיהם, מחבריהם ומן המסגרת האינטימית של מי שהכירו אותם והתאבלו על אובדנם, "ברגע שמת האדם – נולד הסמל" (שם).

הספר גיבורים למופת הוא על כן מסע אל נבכי הזכרון, מחקר מדוקדק של הדרכים הפתלתלות בהן הוא מתעצב ומתמסד. פרשת הצנחנים אמנם עומדת במרכז הדיון ומתפרקת כאן לגורמים ולפרטי פרטים, אולם היא יכולה לשמש אילוסטרציה לכל מקרה חקר אחר בארץ ובעולם, בעבר הרחוק והקרוב.

שכן, הנצחה היא עניין אוניברסלי ושורשיה נעוצים כבר בעולם העתיק. היא משמשת לליכוד ולהמשכיות של החברה, כלי לטיפוחם של אתוסים והעברתם מדור לדור, יוצרת טקסים ופולחנים וכמובן משמשת "מרכיב רב חשיבות בחיזוקה ובגיבושה של הזהות העצמית בכל חברה" (עמ' 58) ולא כל שכן בחברה מתהווה.

לספר שני חלקים הבאים לביטוי בשמו: הגיבורים והמופת. בפרק הראשון, המוקדש לגיבורים "על כורחם", כפי שמכנה אותם המחברת, מובא תאור מפורט של המבצע עצמו, הן מנקודת ראות של היישוב והן מן הצד הבריטי, שלא תפס את המבצע הזה כפעילות ייחודית שלו (עמ' 48). עיקר הדיון נסב לא על  ההסטוריוגרפיה של המבצע, שכן זו כבר נחקרה ופורסמה בעבר, אלא על התימה המרכזית של הספר – תהליכי ההנצחה והבניית הזכרון. מתברר כי כבר באוגוסט 1945, כתשעה חודשים אחרי הוצאתה להורג של חנה סנש פורסמו כמה משיריה וקטעים מיומנה בפרסום של הקיבוץ המאוחד, וחודשיים לאחר מכן "צורף גם אנצו סירני למעגל הזכרון" (עמ' 70). נטיעת עצים, קריאת מפעלים תנועתיים, מוסדות ובתים על שמם, הוצאת ספרים וחוברות, אזכורים בעיתונות ועריכת טקסי התייחדות החלו שנה לאחר מכן. שלוש ספינות מעפילים נקראו על שם סנש, סירני ורייק, בית אנצו הוקם בגבעת ברנר וסמינר גבעת חביבה ליד קיבוץ מענית – על ידי שתי התנועות הקיבוציות אליהן השתייכו. וכבר כאן מעוררת תידור-באומל את השאלה "מדוע זכו  צנחנים מסוימים להנצחה מסיבית ואילו האחרים נידונו להנצחה מינורית בלבד?… האם הטביעו מפעלים אלו את חותמו של צנחן מסוים על הזכרון הקולקטיבי של היישוב או שמא הם נוצרו משום ששמו ופעילותו של הצנחן כבר נחרטו בלב הציבור בארץ?" (עמ' 76)

ייחודה של חנה סנש התבטא בעזבונה הספרותי ובשיריה "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" (אלי אלי), שהולחנו והפכו לנכסי צאן ברזל ישראלים. אך גם סיפורה המיתי, עמידתה בעינויי החקירה ואופייה האישי הישוו לה דימוי של "בתולה טהורה, אשר הקריבה נפשה על מזבח שליחותה ובחרה במוות במקום להיכנע לקלון אישי ולאומי", בדומה לז'אן ד'ארק. (עמ' 80) אולם גם סיבות פוליטיות תרמו להבלטתה של חנה סנש בין חבריה לשליחות ולגורל, כך על פי תידור-באומל: לקיבוץ המאוחד היו גיבורים ששרדו את המלחמה ואת השואה, שהבולטים שבהם היו צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, לוחמי המרד בגיטו ורשה. ואילו לקיבוץ הארצי היה גיבור מת – מרדכי אנילביץ'. חנה סנש העניקה לתנועתה גיבורה שמתה מות גיבורים, "ובכך הצילה את כבודה של התנועה בחברה שהאמינה כנראה שגיבור שואה אמיתי הוא בהכרח גיבור מת". (שם). קשה לי להסכים עם קביעה צינית זו, אך ייתכן שעל רקע יריבויות פוליטיות ששררו אז בין תנועות הנוער והמפלגות, שלא נרתעו להשתמש גם בשואה ככלי ניגוח, גם זו היתה דרך. והרי אנו יודעים כיצד הועלם ונדחק מקומם של אנשי בית"ר במרד גיטו ורשה ובאירועי גבורה אחרים במהלך המלחמה, כמו גם חלקם של אנשי תנועות וארגונים אחרים, שלא השתייכו לזרם הפוליטי המרכזי ששלט בתנועה הציונית ואחר כך במדינת ישראל.

קל יותר לקבל את הניתוח הקשור לאישיותה ולסיפורה המיוחד של חנה סנש, ואת העובדה שמתוך שבעת הצנחנים ניתן היה לבחור רק בדמות מסמלת אחת. כולנו נוטים לפרסונליזציה של סמלים, קל יותר להזדהות עם אדם מסוים אחד, עם סיפור חייו וגורלו האישי, מאשר לפזר את הזכרון. וחנה סנש אכן מילאה אחר כל הקריטריונים שנדרשו להפכה לסמל: "הרקע האישי, גילה, יופייה, מינה (אך העדר מיניותה), כשרונה ואישיותה" (עמ' 82).

ההנצחה לאחר קום המדינה הגיעה לשיאה עם העלאת עצמות שלושה מן הצנחנים סנש, רייק ורפי רייס וקבורתם בהר הרצל והקמת רחבת הזכרון בה מצויים שלושה קברים וארבע מצבות על קברים ריקים. הרחבה הפכה למקום עלייה לרגל  ובכך היתה "לנדבך מרכזי במיתוס המכונן הפוליטי-חברתי של מדינת ישראל" (עמ' 99). חנה סנש זכתה ללוויה ממלכתית צבאית מספר חודשים בלבד לאחר שהתקיימה הלוויתו של תיאודור הרצל. שנתיים לאחר מכן נערכו טקסים דומים גם לרייק ורייס, המתוארים בהרחבה בספר, תוך ניתוח ההבדלים בנסיבות הפוליטיות וההסטוריות של שני האירועים (עמ'  130 –127).

 החלק השני והארוך של הספר, שכותרתו "המופת", סוקר כרונולוגית ונושאית את העניין העיקרי שלו – תהליכי הבניית הזכרון של פרשת הצנחנים. בשנות החמישים נקשר התהליך לאירועים הפוליטיים של התקופה, אותם מסכמת המחברת בארבעה צירים: א. הפילוגים הפוליטיים הפנימיים. ב. השלטת ההגמוניה הממלכתית. ג. ההתפתחויות בתחום הבטחון. ד. ההתרחבות הכלכלית-ההתיישבותית (עמ' 137). הוויכוח על ההנצחה דרך קריאת יישובים על שם הצנחנים מתגלם בפרשת קריאת הקיבוץ הקומוניסטי יד-חנה על שם חנה סנש (עמ' 141). שבר גדול יותר נגרם בעת משפט קסטנר, שפתח שוב את הפצעים ושם במרכז הדיון הציבורי את השאלות מי הסגיר את הצנחנים בהונגריה, מה עלה בגורלו של פרץ גולדשטיין, כיצד ניצל יואל פלגי, שעדותו נמשכה שלושה ימים ועוררה עניין ציבורי עצום (עמ' 152), האם הנהגת היישוב עשתה די כדי להציל יהודים ומה באמת היה יחסו של קסטנר אל הצנחנים?

ב – 29  ביולי 1954 אירע אסון מעגן, המתקשר באופן ישיר לנושא הדיון של הספר וטומן בחובו כמעט את כל המרכיבים של הסיפור. העצרת במעגן נועדה לחנוך מפעל הנצחה לצנחן פרץ גולדשטיין, חבר הקיבוץ, שעד אז נדחק זכרו. היו שאמרו כי ראש הממשלה דאז משה שרת  רצה לנצל את ההזדמנות להדוף את הדיון הפומבי שהחל בדבר אוזלת ידו של היישוב  בהצלה (עמ' 159), מכל מקום, האירוע תוכנן בקפידה והוזמנו אליו מאות אנשים, "בהם כל צנחני המבצע ובני משפחותיהם, מכובדים ואנשי ציבור יוצאי הונגריה ופעילי מפא"י מקיבוצי הסביבה" (שם). אולם רק חלק אחד של הטקס יצא לפועל – הסרת הלוט מן האנדרטה על ידי אביו של גולדשטיין והנחת זרי פרחים על ידי אימו ואחיו. בעת שהוקראה איגרת נשיא המדינה אירעה תקלה במטוס פייפר שחג מעל לראשי המשתתפים והיה אמור להצניח במחווה סמלית את האיגרת אל תוך הקהל. החוט אליו נקשרה האיגרת הסתבך, הטייס הוציא את ידו וניתק אותו וכנראה איבד שליטה והמטוס צלל אל תוך המון האדם שנקבץ במקום. האסון היה גדול – שבעה עשר הרוגים ויותר מעשרים פצועים. בין ההרוגים היו ארבעה מן הצנחנים ששבו בשלום משליחותם וכן בנו היחיד של אנצו סירני, דניאל  ורעייתו עפרה. האסון היכה בתדהמה את המדינה כולה ונשמעו קולות להקמת ועדת חקירה שתבדוק את הרשלנות והזלזול בחיי אדם. ועדה אכן הוקמה וקבעה חד משמעית שארגון העצרת לקה בחובבנות חסרת אחריות (עמ' 162).

כך נוספו למעגל ההנצחה גם ארבעת הצנחנים שנהרגו במעגן: סגן אלוף דב הררי (ברגר), שהיה אז מפקד בית הספר הגבוה למודיעין. (הררי היה אחיה היחיד של שושנה רמבה, רעייתו של אייזיק רמבה עורך עיתון חרות במשך שנים רבות); ליובה גוקובסקי מקיבוץ יגור; אריה פיכמן מקיבוץ בית אורן; ושלום פינצי מקיבוץ גת. למרות שהררי-ברגר נקבר בחלקת הצנחנים בהר הרצל, ולמרות ששלושת האחרים הונצחו בספרים ובאתרים על ידי בני משפחותיהם וקיבוציהם – גם שמותיהם נותרו עלומים לציבור הרחב ולא תפסו מקום ליד חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סירני בזכרון הקולקטיבי הלאומי.

מפליא עוד יותר ששמו של הררי-ברגר לא התבלט, לאור העובדה כי בספר שיצא  לזכרו פורסם מכתב אישי שכתב  עוד בשנת 1945 בו האשים בחריפות גורמים ביישוב במותה של חנה סנש. "פרסום זה הוא אולי הסנונית הראשונה שבישרה את גל הביקורת שהלך וגאה בשנות השבעים על כל היבטיו של המבצע" (עמ' 259).

מלבד חוברות ההנצחה יצאו במשך השנים גם ספרים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים על הצנחנים. רק בימים אלה יצא ספר מקיף על חייה של חביבה רייק (מאת תהילה וזאב עופר), שייסקר בגליון הבא של "האומה". הם הופיעו בתיאטרון ובקולנוע, הונצחו בשמות יישובים ורחובות, דיוקנותיהם הונצחו על גבי בולים וסיפור גבורתם נלמד בבתי הספר. תידור-באומל מכנה זאת "הנצחה תרבותית" ומסבירה כי היא לא נוצרה בחלל ריק אלא היתה חלק ממגמה אירופאית, ובמיוחד מזרח אירופאית, של הנצחת השותפים במאבק "האנטי-פשיסטי" (עמ' 278).עד סוף שנות השבעים נעשתה כל ההנצחה במסגרת הלאומית המקובלת כמעט ללא ערעור. המחברת מעירה הערה מעניינת בהקשר זה ואומרת, כי לא היתה בעיה של התאמת הנראטיבים השונים לסיפור הממלכתי, "מאחר שאיש מבין הצנחנים לא השתייך לתנועה הרוויזיוניסטית" (עמ' 280).

אולם החל משנות השמונים  החלו מנשבות רוחות חדשות בחקר ההסטוריה בארץ ומגמות של ספקנות, פירוק מיתוסים ובניית נראטיבים חדשים הסתמנו גם בקשר לפרשת הצנחנים. הפרטת הזכרון, ניתוח מניעי הנהגת היישוב, תפקוד הצנחנים עצמם ושאלות נוספות הועלו מאז, ועדיין מועלות עד היום, ועצם פרסום הספר "גיבורים למופת" הנו חלק מתהליך זה. עד בית המשפט העליון הגיע הוויכוח התקשורתי שליווה את הקרנת סדרת הטלביזיה מאת מוטי לרנר, "משפט קסטנר" רק לפני שנים אחדות. באחד הפרקים נרמז, כי חנה סנש נשברה בחקירה והסגירה את חבריה (לא בגדה במולדת אלא בחבריה – עמ' 304). בני משפחתה מיהרו להגיש עתירה למניעת ההקרנה, אך בית המשפט פסק בזכות חופש הביטוי והיצירה האומנותית, אף כי הביע דעתו שהסידרה אינה משקפת את האמת ההסטורית.

יש לשער כי גם הספר הנוכחי, החשוב והמאלף, אינו מהווה סוף פסוק בדיון ההסטוריוגרפי, התרבותי, הפוליטי והציבורי בפרשה זו, כפי שמציינת המחברת עצמה במשפט הנעילה:

"וייתכן שהעיסוק הבלתי פוסק במיתוס – אם בבנייתו או בהריסתו – הוא העדות החזקה ביותר שהוא חי וקיים" (עמ' 317).

 פורסם ב"האומה" 158, חורף 2004

כתיבת תגובה