מרץ 172011
 

ישראלית בקוריאה הצפונית: מסע ליונדאילנד, חלק ב'

 שרה אוסצקי-לזר

קוריאה הצפונית

 חלום האחדות

 בקוריאה הדרומית יש שר מיוחד לענייני איחוד. כל מי שנשאל מביע ערגה וגעגוע, רוצה בתיקון העיוות ההסטורי הטראגי, שחילק את העם בין הגוש המזרחי והמערבי בעת המלחמה הקרה. לקוריאה מסורת עשירה בת אלפי שנים. חצי האי אוחד בידי שושלת ג'וסון שמשלה מאז המאה הארבע עשרה עד 1910, עת נכבשה הארץ בידי השמש העולה של המזרח, יפן, שקיבלה בטחון והתחזקה לאחר נצחונה ההסטורי על רוסיה. השלטון הקולוניאלי היפני היה אכזרי ועושק וזכור לשימצה. כאשר נכנעה יפן לבנות הברית בתום מלחמת העולם השנייה בעקבות הטלת פצצות האטום עליה, הסתיים הפרק היפני בתולדות קוריאה, אולם שמחת השחרור התחלפה בתוגת השליטה הסובייטית בצפון והאמריקנית בדרום. בנובמבר 47 קרא האו"ם לעריכת בחירות ולהקמת רפובליקה, בדרום אכן נערכו בחירות, סיגמן רי נבחר לנשיא והעצמאות הוכרזה ב-9 בספטמבר 1948 בחסות אמריקנית. אולם ברית המועצות לא השתתפה בחגיגת הדמוקרטיה, היא כוננה שלטון קומוניסטי מצפון לקו הרוחב 38 ומינתה לוחם גרילה צעיר ומוכשר שנלחם ביפנים, למנהיג. כך החלה סאגת סבל נוספת של העם הקוריאני תחת שלטונו הטוטאליטרי של קים איל-סונג, שטיפח פולחן אישיות נוקשה ושנתיים אחר כך, מתוך שגעון גדלות מטורף, פלש לחלק הדרומי של קוריאה במטרה לאחד את חצי האי תחת שלטונו.

המלחמה שהציבה את קוריאה בלב ליבה של המלחמה הקרה נמשכה 3 שנים (1950-1953) וגבתה מחיר דמים עצום של כשני מליון נפש. ברית המועצות וסין לחמו לצד כוחותיו של קים איל סונג והאו"ם הרכיב כוח רב לאומי שנלחם למען החופש יחד עם החיילים האמריקנים, אשר איבדו 36 אלף מחבריהם בשדות הקרב. המלחמה קרעה את העם הקוריאני, כאשר יד איש היתה באחיו, עשרה מליון אנשים משני הצדדים נעקרו מבתיהם, הפכו לפליטים או נותקו מבני משפחותיהם לחמישים השנים הבאות. למרות הפצע הפעור, רוב הקוריאנים סבורים שיום האיחוד בוא יבוא. דווקא הצעירים עימם דיברתי זהירים יותר. הם רואים לנגד עיניהם את המודל של גרמניה ופוחדים מן הנטל הכלכלי הכבד שייפול על הדרום. צריך לעשות זאת לאט לאט, אמרה לי יו, מעצבת גראפית צעירה ונמרצת. קודם שישנו את המשטר, יחזקו את הכלכלה שלהם, נתחיל ביחסים דיפלומטיים, בביקורים הדדיים ורק אחר כך נדבר על איחוד.

בשנת 2000 קיבל נשיא דרום קוריאה דאז קים דה יונג פרס נובל לשלום על מדיניות "השמש הזורחת" שלו, שהעניקה סיוע הומניטרי וכלכלי לצפון הרעב, ועל מפגש הפיסגה הראשון מסוגו שקיים עם המנהיג הצפוני. ממשל קלינטון עודד את ההידברות ומדלן אולברייט אף ביקרה בפיונגיאנג והתרשמה כי המנהיג הוא איש שיחה נעים הליכות. רבים מן הקוריאנים תולים את האשם בהתדרדרות היחסים בממשל בוש, שעצר את תהליכי הפיוס והדיאלוג והציב את קוריאה הצפונית על ציר מדינות הרשע ובכך דחק אותה לפינה. רבים בדרום פוחדים כי אם יתמוטט המשטר בצפון יציפו מליוני פליטים את ארצם ואת סין השכנה, ויווצר אסון הומניטרי. גם אם הם סולדים מהמשטר, רובם תומכים במדיניות זהירה של הידברות והמשך הסיוע הכלכלי, ולא בסנקציות ובאיומים. למעלה ממליון חיילים פרוסים בצידו הצפוני של הגבול וכ-660 אלף בדרום. 36 אלף חיילים אמריקנים חונים בסאול ומחכים ליום פקודה.

כשביקרה קונדוליסה רייס לאחרונה בסאול, היא נתנה למארחיה להבין, כי ארה"ב תהיה מרוצה מאד אם האתר בקומגאנג-סאן ייסגר. לטענתה, הכסף זורם משם אל תכניות הגרעין. במקביל פועל פרוייקט כלכלי גדול בעיר קיסונג, בקצה המערבי של מפגש הגבולות, שם הקימה חברת יונדאי אזור תעשייה משותף, והעבירה אליו מפעלים בהשקעה אדירה. אלפי פועלים מן הצפון עובדים בהם ומשתכרים יחד כחצי מליון דולר בחודש, סכום עתק עבור מדינה ענייה זו. קונדוליסה לא דרשה לסגור גם אותו.

בצפון כמובן משלמים מס שפתיים לאחדות האומה. מרגע כניסתנו לתחום הטריטוריאלי – זה היה באוויר. אנחנו עם אחד שרו הרמקולים בגבול, והמשיכו לשורר כך גם במופע מוסיקלי מרהיב של נגניות וירטואזיות אשר ריתקו את הקהל בשירי מולדת וגעגועים. בסיום המופע הקהל כולו הצטרף בבכי אל הזמרות בעלות קול הזמיר בשיר של פיוס, אחדות ושלום.

האם יש סיכוי לאיחוד? לא בקרוב, יגיד לכם כל מי שיישאל, אולם השאיפה, החלום, התקווה מפעמים בלבבות כולם.

קוריאה הצפונית

 על דתות, שלום וישראל

 הקואליציה הבין-דתית לשלום בדרום קוריאה KCRP ציינה עשרים שנה להיווסדה בסימפוזיון שדן בתפקיד הדת ביצירת סכסוכים ובפתרונם. לשם כך התכנסנו. במשך יומיים נדונו הסכסוך בצפון אירלנד, במזרח התיכון, בהודו ובפקיסטן וכמובן הסכסוך המקומי שלהם. בשיאו של הכנס היינו אמורים לעבור יחד לקומגאנג-סאן כדי להשתתף במפגש שלום עם אנשי דת מן הצפון. אולם בשל הניסוי הגרעיני והמתח הפוליטי שנוצר, הטילה ממשלת קוריאה הדרומית איסור על קיום המפגש. המארגנים הנבוכים ביקשו היתר מיוחד לאורחים מישראל ומאירלנד רק לביקור קצר, ואחרי התלבטויות רבות קיבלנו את האישור. המפגש הבין דתי נדחה לחודש הבא ויתקיים בפיליפינים. הוא יהיה חלק מדיאלוג מתמשך שמתקיים כבר מאז שנות השמונים, בידיעת השלטונות משני הצדדים.  למרות המשטר הנוקשה, מאפשר קים ג'ונג-איל פעילות דתית מוגבלת, תחת פיקוח, והמפגשים הללו משחקים תפקיד חשוב במה שמכונה כאן "תנועת האיחוד האזרחית", המקדמת הבנה ופיוס בין שני חלקי העם הקרוע. לדת מקום חשוב בקוריאה הדרומית. הקונפוציוניזם והבודהיזם לסוגיו הם חלק מן המסורת העתיקה, אולם קרוב למחצית האוכלוסיה נוצרים. הכנסיות בולטות בנוף העירוני והכפרי, צלבים גדולים מוארים באדום נראים לאורך הדרכים. אחד ההסברים לרגש הדתי העמוק הוא המתח והלחץ בו נתונים הקוריאנים מילדות עד זיקנה – תחרות, הישגיות, רכישת השכלה, עבודה מסביב לשעון, מרוץ אחר קידמה טכנולוגית וכלכלית. גם ההיסטוריה למודת הסבל שלהם שלחה אותם אל חיקה המנחם של הדת. הנוצרים בקוריאה אוהבים את ישראל ותומכים בה, כך נאמר לי בכל מקום. רבים רוצים לעלות לרגל למקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, ואלפים כבר עשו זאת בשנים האחרונות. הקוריאנים מוצאים מקבילות בין הסבל שלהם תחת השלטון היפני לבין רדיפת היהודים בידי הנאצים, כמו גם בין הסכסוך שהם נתונים בו לבין סכסוך ישראל-ערב. כמו ליהודים, גם להם יש קהילות תומכות בגולה – הגדולה שבהן בסין, המונה כ3-4 מליון נפש, אשר אבותיהם נמלטו מזוועות השלטון היפני, וכמובן הקהילה המשגשגת בארה"ב.

העם הקוריאני מונה כשבעים מליון נפש. כמעט חמישים מליון בדרום ולמעלה מעשרים בצפון. זהו עם מאד הומוגני, במשך דורות שמר על שפתו ותרבותו המיוחדת, על מנהגי לבוש ואוכל מסורתיים ועל מבנה משפחתי סגור ותומך. עד היום נהוג שהבן הבכור במשפחה ממשיך להתגורר עם הוריו גם לאחר נישואיו, כדי לדאוג ולתמוך בהם לעת זיקנה. המבנה הגיאוגרפי של חצי האי שמר עליהם מהתבוללות וטמיעה ומהשפעות זרות. דווקא עכשיו, כאשר הבום הכלכלי הקוריאני מושך עובדים זרים מארצות אסייתיות עניות, מתחילים לדבר על הבעייתיות של "נישואי התערובת". עיתון יומי הקדיש לאחרונה כתבה נרחבת לילדיהם של אותם זוגות מעורבים הנראים שונים וסובלים מהצקות ומאפליה בקרב חבריהם. העיתון תהה האם החברה הקוריאנית מגלה סימני גזענות שמעולם לא איפיינו אותה.

 נשים יפות

נשים בקוריאה הצפונית

 ידוע שהנשים בצפון יפות, אמר ג'יסוק שוב ושוב ולא החמיץ הזדמנות לנסות לשוחח עם כל אחת  ואחת מהן. פקידות הקבלה, המלצריות, המוכרות בחנויות, המדריכות והסדרניות – כולן נשים צעירות, רווקות, לבושות בבגדים אחידים לפי התפקיד – פקידות הקבלה בחליפות שחורות, המלצריות באדום, הסדרניות בכחול והמדריכות בכתום. הן עדינות ומאופקות, חייכניות, ביישניות ומדברות חרישית. אינן מקבלות משכורת. "זהו שרות למדינה", אמרה לנו אחת המלצריות שסרבה לצלם אותנו ישובים סביב השולחן, מה שמלצרים בכל העולם עושים בשמחה, כיוון שהיא עכשיו בעבודה. פקידת הקבלה ידעה מעט אנגלית, שאלתי היכן אוכל להשיג סיכה עם דמותו של המנהיג כמו זו שיש לכולם על דש הבגד בצד שמאל, מעל ללב. זהו הדבר היקר לנו ביותר, אמרה, אי אפשר לקנות אותו. אולי תוכלי לתת לי סיכה למזכרת? שאלתי. האם תשמרי עליה כפי שאת שומרת על ליבך? על ילדייך? כן, אמרתי, אשים את הסיכה בקופסה יפה, אני רוצה מזכרת. לאחר מחשבה קלה, כששני גברים חייכנים כבר עומדים לידינו ועוקבים בעניין אחר השיחה, אמרה לי בנימוס – את יודעת מה? הפעם לא אתן לך, אבל אם תבואי לכאן שוב ותוכיחי שאת באמת אוהבת את הארץ שלנו ואת המנהיג שלנו – אשיג לך סיכה כזאת! נסיונות נוספים על אחרות הסתיימו בכשלון מוחץ. אין לי סיכה של קים ג'ונג-איל, רק תמונה.

ממרפסת חדרי במלון ראיתי את הכפר הקטן בו מתגוררים העובדים, מנותקים מן התיירים, אפילו אוטובוס צהוב להסעת תלמידים היה שם. בשש וחצי בבוקר פורקים משאיות ואוטובוסים ישנים עשרות עובדים שנכנסים חרישית לבניין, מחליפים בגדים ומתחילים בעמל יומם. רק פעם בחודש הם יכולים לנסוע הביתה. רוב הבחורות בשנות העשרים לחייהן, רווקות, בין הגברים יש גם בעלי משפחות. נשים מבוגרות יותר כפופות על ברכיהן מנקות במטאטאים קצרי ידית את המדרכות, השבילים והגינות, ומצחצחות את הרחבה מול מיצג הענק ממוזאיקה של שני המנהיגים, האב ובנו המשקיפים על בני עמם כשברקע תמונת ההרים בוערים באש שקיעה. כשירדתי לצלם אותם קפצו עלי שני שוערי המלון ומחקו את התמונות בהן נראות הנשים המנקות. ואז הורו לי בחיוך רחב לעמוד בגבי אל לוח האבן הגדול, וידאו שאין איש ברקע, אחד מהם לקח את המצלמה ולחץ על הכפתור…

 המסע אל הצפון היה חוויה מוזרה. מושכת ודוחה, נינוחה ומתוחה. שלושה ימים בתוך המדינה הקומוניסטית הסגורה והמסוגרת, המאיימת על העולם בפצצת אטום, מדינה הנתונה לשלטון דיקטטורי עריץ ואכזר, שאזרחיה חיים בעוני מרוד ובתנאי עבדות כמעט. אך סביבנו אווירה פסטורלית, יופי מרהיב, שקט רגוע, נקיון מופתי, חיוכים בלבד, לא ניכר שום מתח באוויר.

קוריאה הצפונית

רק מחלון האוטובוס שמיהר בדרך חזרה אל החופש, ניתן היה להבחין מדי פעם באיכר מהלך אחר צמד שוורים או בנשים מלקטות בשדה, ברוכבי אופניים שמבטם מושפל ואינם מעזים להביט באוטובוסים המפוארים החולפים על פניהם, שמא ייחשדו  בכמיהה או בקנאה. אפשר היה לראות את השדות הדלים והעלובים של אורז וכרוב, שכל תוצרתם נלקחת על ידי המדינה המחזירה מזון במשורה לנתיניה, בעוד מנהיגיה חיים בעושר מופלג, ולזכור את שני מיליוני בני האדם שמתו כאן מרעב לפני כעשור שנים. למעלה מעשרים מליון נפש שאינם יודעים חרות מהי, חיים מן הצד השני של הגדרות הצבועות בירוק עליז.

בנקודת הגבול הדרומית אותה חצינו ללא עיכוב, הוחזרו מכשירי הטלפון הניידים וכל יושבי האוטובוס מיהרו לדווח למשפחותיהם שיצאו בשלום מן הצפון.

 פורסם במוסף הארץ  17.11.2008

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות