מרץ 172011
 

'אל יפו' לאיימן סיכסק

שרה אוסצקי-לזר, דברים בבימת ספר, החוג לספרות, אוניברסיטת חיפה, 9.3.2011

"רומן ראשון הוא בדרך כלל אוטוביוגרפיה מוסווית" ציטט אנטון שמאס לפני כרבע מאה במוטו לספרו הראשון ולצערנו האחרון "ערבסקות", מפי קלייב ג'יימס, סופר אוסטרלי שחי באנגליה. ושמאס הוסיף עליו: "אוטוביוגרפיה זו – היא רומן מוסווה". האם "אל יפו" הוא זה או זו? והאם זה בכלל חשוב? האם הגיבור חסר השם הוא בן דמותו של איימן סיכסק, האם הוא כל אחד או רק אחד?

בעידן האינטרנט והגוגל המחוללים מהפכות באזורנו די בהקשת שמו של המחבר כדי לדעת עליו כמעט הכול. בגיל 26 יש לו אפילו ערך בויקיפדיה שחושף בקצרה את הפרטים האינפורמטיביים על חייו, כולל קישורים לכל מה שנכתב עד כה על "אל יפו", ונכתב לא מעט כשמדובר על ספר ביכורים. מישהו כתב עליו שהביוגרפיה האישית שלו דרמטית יותר מספרו.

למרות שעד לפני כמה דקות לא פגשתי את איימן סיסכק פנים אל פנים, ראיתי אותו בצילומים ומהם משתקפת דמות עדינה ושברירית, שקטה, חולמנית וביישנית משהו, ממש כמו הספר. כבר מזמן אני קוראת את רשימותיו ב'הארץ' ואת ביקורות הספרים שלו ותוהה מיהו הבחור הצעיר מיפו החודר ראות ומיטיב כל כך לקלוע? מייד כשהופיע, קניתי את הספר וקראתיו בהנאה ובעצב. ולכן מאד שמחתי כשרונית מטלון ביקשה ממני לדבר על 'אל יפו' מעל במה נכבדה זו, ועתה חזרתי וקראתי בו – הפעם עם עפרון. ובעפרוני סימנתי שברי משפטים יפים כמו:

"לפעמים חייבים לקבל גם את מה שלא אמיתי", אמרה  או:

"בַיסודי היו הרבה דברים שחשבנו שהם שלנו והתברר שהם לא"

"דמותו כולה נראית כתוהה מה מעשיה כאן"

וגם – "מי תהיה הבאה בתור שתיפול קורבן לשתיקתי?"

ואכן שתיקות יש כאן למכביר, אולי יותר שתיקות ממילים. בטקסט הזה נאמר פחות ממה שלא נאמר. הפערים רחבים יותר מחומרי המילוי. "אמא נהגה לומר שמעולם לא פגשה אדם שיודע לשתוק כמו בעלה" – זו דמות האבא השותק שיחד עם בני דורו רובצים בשתיקתם על כתפי בניהם ונכדיהם.

הספר הזה יכול היה לכאורה להתנפח לשלוש מאות עמודים ויותר, יכול היה להרחיב ולפרט, לתאר ולהשתפך, יש בו די חומרים – חלקם חומרי נפץ 'מסוכנים' וחלקם סיפוריים לעילא. סיכסק יכול היה לכעוס יותר, להטיח ולהתלהם, להיות פוליטי ובוטה, או לחילופין להיות חכוואתי – מספר סיפורים ושוזר עלילות. אלא שהוא לא, הוא שום דבר מכל אלה. הוא מינורי ושקט. פרקיו קצרים, משפטיו קצרים עוד יותר, כל אחד מהם טומן בחובו רבדים של משמעות. ואם הקורא רוצה לדעת יותר – הוא ייאלץ להסתפק בַרמיזות העדינות ולדמיין את מה שלא נאמר. מיהו חתנה של סמאהר שבא מ'אחורי הגדר' שגם הוא שותק ואינו פוצה את פיו, "מבטו המתוח נע ממקום למקום בחדר ונדמה כמקים מהומה גדולה" וקרוביו המדברים ערבית כוחנית, מתנפצת? ולמה לא התחתן הגיבור עם שאריהאן למרות אהבתם הגדולה? ומה טיבן של רוחות הרפאים המבעבעות מתחת למדרכות יפו, שרק מכסי הביוב שעליהם חרוטות המילים קרן פלסטין מונעים בעדן להתפרץ? הוא אף לא טורח להסביר לקורא העברי מה היתה סונדוק פלסטין – אם סקרנותו תתעורר שיתכבד ויבדוק בספרים.

לגיבור בן דמות המחבר אמנם אין שם, אבל יש לו פנקס ישן ומרופט שדפיו כבר הצהיבו והוא מלא וגדוש, אך "דומה שבכל פעם שאני רוצה לכתוב, הפנקס הישן הזה כמו מֽפנַה לי לפתע שטח נוסף". הוא רושם בו הערות ומתעד את שרואות עיניו ואת שחש ליבו ולעתים משתף אותנו, הקוראים, בתהליך:

"הוא הניח את הפנקס על ברכו וכתב: מעונן. ריח של בנזין ומכלי אשפה, והציץ שוב החוצה מהחלון כדי לוודא שלא שכח לציין דבר מה. האוטובוס נסוג בנשיפה מהבילה מהתחנה ופנה אל הכביש המהיר לכיוון ירושלים, והוא הוסיף: שיר של הדלתות מתנגן ברדיו, העביר שני קווים על המלים כדי לבטל אותן, ומיד נמלך בדעתו וכתב אותן מחדש".

הרי לכם תאור תמציתי וקטן כביכול, של ייסורי הכתיבה – אבל כזה שמכיל הכול. 'אל יפו' הוא על כן סיפור ארס פואטי מובהק. הוא לא רק מכניס אותנו לחדר העבודה של הסופר, שבמקרה של איימן סיכסק הוא כל מקום בו הוא נמצא, אלא גם, כיאה לסטודנט לספרות, מאזכר שמות של יצירות גדולות המלוות את חייו ומשפיעות עליהם – בעקבות הזמן האבוד, העיר והבית של נטליה גינצבורג או אנטיגונה שיש כל כך הרבה אנטי בשם שלה ולכן היא מעוררת הזדהות. גם כאן, כמו בצפייה בסרט "זהות במלכודת" – אין ארכנות מיותרת או פרשנות סמי-פסיכולוגית – סיכסק סומך, כך נראה, על האינטיליגנציה של קוראיו ומניח להם להגיע למסקנות בעצמם.

התמונה הנוגעת ללב בשוק הפשפשים היא ספרותית ופוליטית גם יחד. מוכר עתיקות זקן מוכיח את המחבר ואת חברו סעיד על כך שבעודם זוכרים שהיום הוא יום השנה למות ביאליק – הם אינם יודעים מיהו ע'סאן כנפאני, "עד שלא תקראו את 'בארץ התפוזים העצובים' אל תדברו איתי על ספרות, אומר בן דור הנכבה לבני הדור הצעיר של הפלסטינים הישראלים, ומוביל אותנו דרך הספרות למוטיב העיקרי בספר שהוא אבדן הזהות, טשטושה והחיפוש אחריה בעת ובעונה אחת.

אחד המבקרים, יואב רינון, שהוא פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בה לומד איימן ובה לומד גם גיבור ספרו, כתב עליו שהוא סיפור של היסוס, שהדמות הראשית בו איננה יכולה להחליט  מה לבחור. אולי זה נראה כך על פני השטח – הוא מתקשה לבחור בין הנשים בחייו, בין יפו לירושלים, בין לספרות והחיים, ומהסס גם בהחלטות היומיומיות הקטנות המזומנות לו. אבל לדעתי אין זו תכונת אופי אלא מצב קיומי, לא רק שלו אלא של כלל בני קהילתו – מצב בלתי אפשרי, שמצד אחד איננו מאפשר בחירה, ומצד שני מכריח לבחור כל יום מחדש.

במשך כשלושה עשורים אני שותפה למחקר על החברה הערבית בישראל ומקיימת קשר יומיומי בעבודה, בלימודים ובחיים החברתיים עם ערבים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל דוגמת איימן סיכסק וגיבורי סיפורו. יש לי חברים טובים ביפו שאני מעדיפה שנקרא לה, כמו גם לחיפה, עיר משותפת ולא עיר מעורבת, ואני מכירה מקרוב את חייהם. אף שהספר הזה איננו מתיימר, וגם לא צריך, ל"ייצג", הרי הוא אילוסטרציה מרשימה לחיים החצויים, הכפולים והמוכפלים של קבוצה זו. פעמים רבות אני מתקנאת בחברי הערבים על הכפל הזה – על הדו-לשוניות הרהוטה, על תרבות חייהם שאיננה חד ממדית, על היכולת לעבור גבולות גלויים ובלתי נראים בין העולמות בקלות שכזאת. אני יודעת שזה עול קשה ומטריד, אני מודעת היטב למכשולים הגבוהים, לתחושת הדיכוי, אבל יש בהיברידיות הזאת גם עושר גדול – בע' גם אם לא בא'.

הבחירה הברורה שאיימן סיכסק עשה כאן היא הבחירה לכתוב בעברית.

כשהופיע ספרו של אנטון שמאס התבטאו שניים מבכירי הסופרים העבריים שלנו באמירות מנוגדות. עמוס עוז אמר שזהו נצחונה של הלשון העברית שנהייתה אטרקטיבית עד כדי כך שישראלי לא יהודי כותב בה – אז נראה שהשגנו את מטרתנו, אמר. וא.ב. יהושע לעומתו נכנס אז לוויכוח ארוך ונוקב עם שמאס וכתב בין השאר דברים, שאני מאד מקווה שהוא חוזר בו מהם היום:

"זה ממד חדש ומביך מאד בהסטוריה היהודית. בדברם בטלביזיה בעברית מושלמת, ואני מתכוון באמת למושלמת, הם מנסים לנצח אותנו באמצעות השפה. הם מצטטים מתוך מקורותינו ומשתמשים במקורות אלה כדי ללמדנו פרק במסורת שלנו ולהראות לנו כמה אנו טועים וכמה בוגדים אנו בעבר שלנו ובערכינו הרוחניים, בכך שאנו נוהגים כלפיהם כפי שאנו נוהגים" (הציטטוטים לקוחים מספרו של יוחאי אופנהיימר מעבר לגדר)

חלפה רבע מאה – לטוב ולרע, והיום כשאני קוראת את סיכסק או את קשוע אני רואה בהם חלק בלתי נפרד – ג'וזאון לא יתג'ז, מן הספרות הישראלית המודרנית, הצעירה, העכשווית הן מבחינת הנושאים בהם היא עוסקת הלקוחים מחיינו כאן ועכשיו – מן היחסים בתוך המשפחה וחיי חברה ואהבה של אנשים צעירים ועד למלחמות, לפיגועים ולפוליטיקה, דרך ההתלבטויות של סטודנט לספרות ושל כותב בראשית דרכו. לכן בעיני אין כל הפתעה בכתיבה בעברית על ידי צעירים ישראלים שגדלו על ברכיה. לא הייתי משייכת אותם בהכרח לקורפוס הספרותי המכונה "ספרות מיעוטים" – זה מקטין ומצמצם בעיני. הייתי מעדיפה שהקוראים והמבקרים וגם חוקרי הספרות ישפטו וינתחו ספרים אלה באמות מידה אסטטיות ואוניברסליות.

למרות העיסוק באותם נושאים ולמרות הבחירה לכתוב בשפת האחר – המרחק הסגנוני בין הכותבים הערבים הספורים הכותבים עברית גדול מאד. סיכסק אוהב את העברית אך אינו מלהטט בה כאנטון שמאס, יש בכתיבתו הומור – אך זה לא ההומור השחור והמצחיק עד דמעות של קשוע. הוא נסמך על שירו של סלמאן מסאלחה המהווה מוטו לספרו – אך אינו כותב שירה אלא פרוזה יבשה, רגועה ועניינית ללא מלים גבוהות.

הסופרת הקנדית הדגולה אליס מונרו אמרה בראיון עיתונאי בו ניסתה להסביר את סוד הקסם של כתיבתה: "אינספור הנסיונות לגשר על הפערים בינינו מעניינים אותי במידה שאי אפשר להשביע. כולם רוצים משהו בצורה נואשת, לכולם קורים דברים לא צפויים. החקירה שלי היא איך שורדים את האירועים האלו".

זוהי אכן מצוקה אנושית על-לאומית חוצת תרבויות ויבשות, אבל גם מונרו כותבת בסופו של דבר בתוך נופיה הקרים של קנדה, ואיימן סיכסק כותב מתוך יפו ואליה, חוקר את עצמו ואת סביבתו – איך הם שורדים את האירועים האלה – בעמדו מול הים ובצל בתי הפאר הנבנים על הריסות העיר הערבית הוא אומר לשכן היהודי החדש שלו שחולף לידו כאילו היה שקוף: "בוקר טוב, אני הסיבה שעברת לגור ביפו"; לקול צלצולי הכנסיות וקריאות המואזין וחילופי החגים והעונות הוא מתאר את המאכלים והמנהגים הנהוגים בהם, נזכר בסוכה ובסופגניה וגם בצום הרמדאן; גיבוריו הם לא רק סמאהר ושאריהאן וסעיד אלא גם הזקנה המאכילה את חתולי הרחוב והיהודי החרדי המבקש ממנו להיות גוי של שבת בבית הכנסת הסמוך. הוא מתאר כאילו אגבית, אבל בכוונה גדולה, גם תמונות שרק השבוע ראינו במו עינינו – שוטרי מג"ב צועדים ברחובות יפו בטוחים שבאו "להגן עלינו מעצמנו", כפי שאומרת סמאהר. אך כשמתחיל לרדת גשם הם הופכים פתאום לפגיעים וחלשים, מחפשים מסתור בכניסה לביתו ומנסים לסחוט את המים מכומתותיהם.

סיכסק אינו נרתע מלחקור גם את עצמו הנקלע ל"אירועים האלה" – הנה התמונה המרטיטה באוטובוס, בה הוא מדמה את עצמו ואת הנשים היושבות לפניו, שלרגע חשד בן שהן מחבלות פלסטיניות – מתפזרים לרסיסים עם הפיצוץ שהוא בטוח שיגיע. ומצד שני הוא חש חמלה כלפי ילדי המתנחלים המפונים מנווה דקלים ואינו יכול למוש מן הטלביזיה המראה את תמונות ההתנתקות. הוא מצטרף למפגינים נגד המלחמה בעזה, אבל סופג עלבון מאחד מהם: "קוראים לעצמכם ערבים? באלקודס לא הייתם עוברים את מילוי שאלון הקבלה" (לעם הפלסטיני כמובן), זאת אחרי שיום לפני כן הוא עבר את מבחן הישראליות כשהמבטא הנקי שלו בעברית וחברתו המאבטחת ניצן, שאקדח נעוץ למתניה סייעו לו להיכנס לפסטיבל הבירה, בעוד שני צעירים כהים אחרים שהמאבטחים דובבו אותם, מה שקוראים באמריקה profiling  התגלו כבעלי מבטא כבד ועוכבו בכניסה "נתתי דעתי למבטים שיתר הממתינים בתור הפנו אל השניים מפעם לפעם. תחושה של הקלה התפשטה בי על שאיני המושא לחשד".

בסיטואציות הללו וברבות אחרות הופכת כתיבתו השלווה של איימן סיכסק לכתיבה ביקורתית וחתרנית שאיננה חוסכת את שבטה מן החברה הערבית השמרנית ומן החברה היהודית המפוחדת והמקפחת, מן הערבים ששכחו את שפתם ומן היהודים שמסרבים ללמוד אותה, מן המציאות המכוערת סביבנו ובעיקר מעצמו הסובל כדבריו מ'פיגוע בראש'.

סיכסק אמר בראיון לרדיו כי יראה הצלחה בכך אם ספרו יעורר דיון ויפורר סטיגמות.לא נותר לי אלא להביע תקווה שהספרות בכלל והספר הזה בפרט אכן יעוררו את השיח החשוב סביב מהותה של הישראליות והמקום האינטגרלי האמיתי של יוצרים ערבים ושל כלל האוכלוסיה הפלסטינית בישראל בתוכה, ובתוך התרבות המקומית הפורחת והתוססת שיש להם חלק כה חשוב בהיווצרותה.

ואם פתחתי בשמאס איעזר בו גם בסיום – על כריכת הספר באב אלשמס, הרומן הגדול של אליאס ח'ורי אותו תרגם לעברית, כתב שזהו רומן שמפר את קשר השתיקה סביב לנכבה – שתיקתם של אלה שהתביישו לספר ושל אלה שלא היו מוכנים לשמוע. באב אלשמס, כתב שמאס, הוא הוכחה לכך שהספרות יכולה לנחם את שני הצדדים. הייתי שמחה לומר כך גם על 'אל יפו'.

איימן סיכסק, אל יפו, תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2010

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות