שלמה גזית, המקל והגזר, זמורה-ביתן, תל אביב 1985

שאלת השטחים הכבושים/ המשוחררים/ המוחזקים / הגדה מערבית / יהודה ושומרון (מחק את המיותר), איננה יורדת מסדר יומנו הציבורי מזה 18 שנה. כל המתייחס לבעיה מהיבטיה המרובים מושפע בהכרח מהשקפתו הפוליטית. שלמה גזית מנסה לעשות בספר זה את הבלתי אפשרי – להתייחס לשנים הראשונות של שלטון ישראל ביהודה ובשומרון מנקודת ראות מחקרית-אקדמית, ואכן ספרו נכתב במקור כעבודת מחקר לתואר שני.

המחבר מוּנה ל"מתאם הפעולות בשטחים" בסוף 1967 ושימש בתפקיד כשבע שנים. אין ספק שכמקור ידע גזית הוא מקור ראשון במעלה, אולם יהא זה בלתי אנושי לדרוש ממנו שיפוט אובייקטיבי של החלטות ומעשים שהוא עצמו היה שותף למימושם.

הספר בחלקו הגדול הינו דיווח יבש, כרונולוגי וכתוב בניסוח צבאי כמעט על מהלכי ישראל בשטחי יהודה ושומרון בשנים הראשונות לממשל הצבאי. הדגש מושם על מהלכים מנהליים בעיקר. שתי תופעות בולטות במיוחד בדיווח זה:

  • הבלבול וחוסר ההכנה של צה"ל לקראת האפשרות של שליטה באוכלוסיה אזרחית גדולה, וכתוצאה מכך בניית הממשל הצבאי תוך כדי אלתור ו"יריות מן המותן" בתחילת הדרך.
  • מעורבותו האישית הלוחצת והדומיננטית של משה דיין, שר הבטחון דאז, בכל מהלך גדול כקטן בשטחים.

רוחו של דיין מרחפת מעל פני דפי הספר ושמו נזכר פעמים אחדות בכל עמוד כמעט. קשה להאמין עד כמה יכולה להיות השפעתו של אדם יחיד חזקה ובלתי ניתנת לערעור במדינה דמוקרטית. והמעניין מכל: המציאות היום היא, שהגדה מנוהלת לפי אותם קווים ועקרונות שקבע דיין בשנתיים הראשונות וכמעט לא השתנה דבר, כפי שאומר גזית:

"מי שבוחן את צורת הממשל ומבנהו לפני 17 שנה… התמורות והזעזועים (שחלו במדינה והאזור – ש.א.), לא רק שלא גרמו לשינוי של ממש בקווי המדיניות המתבצעת, למרבה הפלא הם אף לא הולידו צורך לדון במדיניות זו, לבחון מחדש את הצורך להתאימה למציאות שהשתנתה".

כאמור, גזית סוקר בהרחבה ענייני נוהל שונים ובעיקר כיצד נקבע התיאום בין צה"ל לבין משרדי הממשלה והרשויות הרבות שהייתה להן נגיעה לשטחים. הספר רצוף תרשימים ולוחות של מבנים ארגוניים וחלוקת הסמכויות בין הגופים השונים. אולם הפרק המעניין ביותר הוא הפרק הרביעי, ששמו כשם הספר "המקל והגזר", מעיד על מהותו. בפרק זה נסקרת מדיניות ישראל כלפי השטחים שמאפיינים אותה שני עקרונות מרכזיים: הראשון – יש למנוע מן התושבים המקומיים להשתתף בעיצוב עתידו הפוליטי של השטח ואין לראות בהם שותפים למשא ומתן. אמנם היו מספר חריגים לקו זה, אך שום דבר לא יצא מהם. פועל יוצא מעקרון זה – מניעת כל התארגנות פוליטית מקומית ודיכוי כל נסיון של תושבים מקומיים לשמש גשר או קשר למנהיגות הערבית והפלסטינית מחוץ לשטחים.

נדמה לי שבעקרון זה חל שינוי בזמן האחרון ויותר ויותר מתברר למנהיגינו שלתושבי השטחים יש מה לומר בקשר לעתידם. (מישהו מתפלא?)

העקרון השני – ניהול חיי היומיום של האוכלוסיה תוך מינימום התערבות מצד הממשל הצבאי והממשלה. לכך היו מספר ביטויים: השארת החוק הירדני על כנו, אי התערבות מוחלטת בענייני דת וניהול מערכת החינוך המקומית באורח עצמאי לגמרי במתכונת ירדנית. "לא יהיה זה מוגזם לטעון שערבי מקומי יכול להיוולד, לחיות את חייו ולמות בשיבה טובה בלי שיזדקק לחסדיו של פקיד-אזרח או איש צבא יהודי", דברי גזית.

המחבר מצביע גם על סתירות רבות במדיניות ממשלות ישראל ועל אילוצים, בעיקר של ממשלת "הליכוד הלאומי" ב-67', שהביאו ל"החלטה שלא להחליט" ולתת לזמן לעשות את שלו. העדר הקו הברור הביא להגברת כוחן של קבוצות לחץ שונות ולביצוע בשטח של פעולות בלתי הפיכות, כגון איחוד ירושלים, ההתנחלויות והחיבור הכלכלי בין השטחים לישראל.

מי שמחפש בספר "סקופים" או להבדיל פתרונות – יתאכזב. הקורא ימצא בו הרבה מאד עובדות, בחלקן מביכות ומרגיזות ואחרות המהוות נחמה פורתא. נמצא גם סימני שאלה רבים ובמיוחד סימן שאלה גדול ובולט שהייתי מציבה לאחר דברי הסיכום של שלמה גזית:

"המדיניות הישראלית בשטחים נמשכת, לטוב ולרע, בכוח ההתמדה… היום אין אישיות ישראלית בדרג הממלכתי המשקיעה את מלוא אונה, מרצה ומחשבותיה לשטחים. ההחלטה שלא להחליט, חוסר ההתמצאות והעדר חשיבה בנושא חיוני זה, העדר 'בעל בית' ונקיטת צעדים ומעשים שיש בהם סתירה פנימית – כל אלה הביאו לתסכול אצל רבים כל כך משני הצדדים ולמבוי סתום.

בבוא היום תצטרך ממשלת ישראל לקבל החלטות קשות וכואבות. אפשר והברירה שתעמוד בפניה תהא אכזרית ביותר, בחירה בין החלטה אשר משתמע ממנה עימות צבאי בלתי נמנע עם העולם הערבי, לבין החלטה שישתמע ממנה עימות פנימי, אשר לעומתו הופך הפינוי מימית ב-1982 למשחק ילדים. את הסבך שנוצר ניתן לתאר כ'קשר גורדי', ובינתיים כל יום שחולף מוסיף עוד חוטים, עוד חבלים המסבכים את הפקעת יותר ויותר. בתנאים שנוצרו, אפשר ורק 'חרבו של אלכסנדר מוקדון' תצליח לבתק את הפקעת הסבוכה ותוכל להתיר את הקשר. אזור יהודה ושומרון הוא כיום כעצם בגרונה של ישראל, עצם שאין ישראל יכולה לא לבלוע ולא להקיא".

עלון רמות מנשה, 10.1.86

 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email