בעקבות אירוע לכבוד המנצח דניאל ברנבוים שנערך בברלין, יוני 2004

שרה אוסצקי-לזר

אירוע ההוקרה של גבעת חביבה למנצח הדגול דניאל ברנבוים, שנערך בברלין ביום ראשון ה-27 ביוני, 2004 היה מן החוויות העמוקות והמשמעותיות שחוויתי במהלך שנותי בגבעה. בפני קהל של כמאה איש, ביניהם ראש עירית ברלין, חברי פרלמנט, אנשי תקשורת בכירים, ראש הקהילה היהודית, נציג פלסטין ורבים אחרים הענקנו, מוחמד דראושה ואני את תעודת ההוקרה ויצירת האמנות של משה גרשוני לברנבוים כהערכה על פעילותו האמיצה למען השלום בין שני העמים. האירוע היה גדוש נאומים, קטעי מוסיקה ושירה של אומנים ישראלים ופלסטינים וגם חוויה קולינרית מיוחדת – ארוחה שבושלה בידי "השפים למען השלום" – קבוצת שפים פלסטינים וישראלים שבאו במיוחד לטקס זה מן הארץ לברלין. במסיבת עיתונאים שקדמה לארוחה השתתפו נציגי תקשורת גרמנית וישראלית. כיבדו אותנו בנוכחותם גם חברי אגודת הידידים בשוויץ בראשות אורסולה וכמובן החברים מגרמניה ובראשם חברת הפרלמנט דגמר שמידט. הנאום המרכזי נישא על ידי דליה רבין-פילוסוף, שקיבלה את הפרס לפני שנים אחדות. הארגון למופת והצלחת האירוע הם תוצאה של עבודה מאומצת וארוכה של אלכס אלסון שחשב על כל פרט והינחה את הערב בחן. סיים את הערב במילות סיכום גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית.
אין צורך להכביר מלים על העומס הרגשי של הענקת פרס על מאמצי שלום בין ישראל לפלסטין דווקא על אדמת גרמניה ובברלין, לא הרחק משרידי החומה המפורסמת, שהיום היא רק קוריוז לתיירים. אתמול נסענו לסיור קצר ועמדנו על הגשר שחיבר-הפריד בין שתי הגרמניות עד לפני כחמש עשרה שנה, גשר הנטוי על אגם ונזה, מקום בו נערכה הועידה הידועה לשימצה בה הוחלט על הפתרון הסופי. והנה אנחנו – 3 פלסטינים, 3 ישראלים ושני גרמנים עומדים במרכז הגשר, מסתכלים על הנוף המרהיב והפתוח ומדברים על שער הברזל וגדרות התיל שהיו כאן, על טקס החילופים  בו הועבר נתן שרנסקי למערב אחרי שנים רבות בכלא (חבל שהוא לא זוכר את מאבקו לזכויות אדם), עומדים ומסתכלים על המים והירק ותוהים האם בעוד חמש עשרה שנים נעמוד כך על שרידי חומת הבטון המפרידה בין ישראלים לפלסטינים בירושלים או במשולש. החומה שלנו יותר גבוהה, צחקנו צחוק מר.
האירוע עצמו היה רווי רגשות והתרגשויות. ברנבוים נשא נאום ארוך על מוסיקה וחופש וחרות. על הפרדה בין עמים ועל הבורות ההדדית הגורמת לשינאה, שיבח את גבעת חביבה על מעשיה למאבק בחוסר הידע ובניכור בין שני הצדדים. הוא הודה לנו במלים חמות, בחיבוק עז ובמה שנראה היה כהוקרה מעומק הלב.
כפי שמוחמד ואני אמרנו בטקס – אמנם אנחנו היינו אלה שנתנו לו את הפרס, אבל הכבוד והכוח והאמונה זורמים ממנו אלינו.
לו יהי.
שרה