יום שלישי לפנות ערב. רוח קלה מנסה להפוך את זעמו של גל החום הקשה ביותר זה שלושים שנה, אך לשווא. כל קיבוצניק ממוצע מבלה בשעה זו עם ילדיו על הדשא, אך ארבעה מאיתנו (הממוצעים) יושבים בכיתת בית הספר בטבעון ב… קורס לנהיגה מונעת.

יהושע מציע לי דפי פוליו – הזדמנות לכתוב לעלון הוא אומר, ונותן לי לבדוק כמה תרגילים בערבית שהכין מתחת לשולחן. באמת רציתי לכתוב, השבתי. זה עתה סיימתי שבוע מייגע של שמירת לילה ויש לי הרבה מה לאמר. עזבי את זה, אומר יהושע, והמורה מעירה לנו להפסיק לפטפט. כתבי משהו רוחני. כתבי על "הזמן הצהוב", על ערב הראיונות עם דוד גרוסמן בתל אביב, בו נפגשנו במקרה. אך מי יכול לכתוב משהו רוחני בחום הנורא הזה, ומה יהיה עם ה"קיטורים" שהצטברו על ליבי בשבוע השמירה, ומתי אוציא אותם החוצה? כל שנה אני מתרגזת מחדש ומחליטה לצאת למאבק נגד היותרבתי הילדים שלנו סאונות תורכיות.

הילדים שותים כמויות עצומות של מים במהלך הלילה, מזיעים ומתהפכים על משכבם הרותח. ונגד הפיכת חדר השמירה למסעדה לילית בו משמשת השומרת טבחית-מלצרית-שוטפת כלים-מארחת בין חיתול למוצץ, נגד עזיבת השער לילה לילה בשעה קבועה (כל גנב סוסים מתחיל יכול בקלות לעקוב, לארוג ולגנוב), נגד הרעש, ריחות השמן, השום והסיגריות על מרפסת בית התינוקות. והרי מקרר קטן וגזיה ניידת בבית השער יכולים להביא אחת ולתמיד ל"שחרור השומרת", שומרות כל הקיבוץ התאחדו – והפסיקו לבשל!

אבל על זה לא אכתוב היום, אין לי כוח, וצריך לשתף פעולה עם המורה החביבה המנסה להנעים עלינו ככל האפשר את העונש הזה. עונש אמיתי, רבותי. יש לכם סיבה רצינית ביותר להאט את מהירות נסיעתכם ולבלוש בשבע עיניים אחר ניידת משטרה. כי הקנס, המשפט והנקודות הם כאין וכאפס לעומת השעמום המתמשך שעות ארוכות ויקרות של אחר צהרים יום כן יום לא, ארבע פעמים רצופות ומבחן והטפות המוסר – בזבוז זמן של ממש. ראו הוזהרתם.

אני מנסה להתבדר, מסתכלת סביבי, עם יהושע כבר אי אפשר לדבר, המורה שמה עלינו עין. עמי מתרכז בשיא הרצינות בחוברות התמרורים וההוראות שלפנינו, אליעזר רחוק ושקט. בין היושבים סביב השולחן חתך אמיתי של חברתנו הפלורליסטית. חניך מצטיין – נהג אוטובוס במכנסי ספורט וכפכפים, אחוריו ותחתוניו הכתומים גלויים והוא מצביע לפני שמסתיימת השאלה ועונה תשובות לא נכונות אחת אחרי השנייה. אברך משי עם כיפה שחורה המכסה על מרבית הגולגולת, בעל מבטא אמריקאי כבד, בקושי מבין עברית ושואל כל הזמן שאלות. הוא משיקגו, יש לו שישה ילדים (בעוד דור או שניים הם ישתלטו עלינו) ומשמש כמשגיח כשרות במפעל לתבלינים, מלאכה המכבדת את בעליה. בסופו של דבר הוא די נחמד.

"בטח חזר עכשיו מקיסריה", אני לוחשת ליהושע תחת מבטה הזועם של המורה שרה, היא ואני היפות היחידות בכיתה, כל השאר – בני המין החזק. פרסי כסוף שיער במדי סגן, בטח בהג"א, מצליח להביא אותנו לצחוק עד דמעות בסיפורים שלו, שני ערבים, אחד מהם בדואי על פי מראהו, כמה קיבוצניקים עייפים, מורה שלי מהאוניברסיטה, שאינו מצליח להבין כמוני מה הוא עושה כאן. שני חובשי כיפות סרוגות, עורך דין מתקרח הטורח לתקן על משפט של המורה ואפשר להמשיך ולתארם אחד אחד – אלו הם האנשים שיעמדו בתור לדלק בסוף השבוע בו תרמו מזמנם החופשי לטובת שיפור המצב בדרכים (אשרי המאמין).

מעל ללוח הכיתה תלויות עדיין סיסמאות משנת הלימודים. בית ספר מטופח, קרית עמל, מסיידים אותו במשך הקיץ. ציור שלך ילד מחייך המצביע על כמה משפטים מלבבים, אני מעתיקה אותם במלואם, הם חינוכיים עד קבס:

"ערכו של חיוך.

החיוך לא עולה מאומה – אך ערכו רב.

הוא מעשיר את האיש המקבל אותו מבלי לרושש את הנותן,

אי אפשר לקנות בכסף, להוציאו במרמה או להשיגו בגניבה

כי אין לו ערך, אלא אם כן הוא מופיע מאליו באופן טבעי".

איזה יופי! ילד הקורא זאת בוקר-בוקר לא יפסיק לחייך לעולם. והנה גם אני מחייכת. יצאה לי כתבה לעלון – קצת מקומית, קצת עמוסה, בלי שמץ רוחניות – אך הופיעה מאליה באופן טבעי!

נסיעה בטוחה וללא שוטר לכל הנהגים המדוכאים.

עלון רמות מנשה, 14.8.1987