שנה לאירועי אוקטובר – ומה הלאה? 2001

שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם

סקירות על הערבים בישראל מספר 28, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, אוקטובר 2001

מבוא

השנה שחלפה מאז סוף ספטמבר 2000 התאפיינה במשבר עמוק ביחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה והרוב היהודי. משבר זה פרץ אל תוך השיח הציבורי והתודעה של כל הגורמים המעורבים, בעקבות ההתנגשויות האלימות בין מפגינים ערבים שמחו כנגד כניסתו של שרון לרחבת אל-חרם אל-שריף ואירועי הדמים שבאו בעקבותיהם בירושלים, ובהמשך כנגד הצעדים שנקטה המשטרה לדיכוי ההפגנות בישובים הערביים.

מספר אירועים שהתחוללו במהלך השנה העמיקו את הניכור בין הערבים, המדינה והציבור היהודי: טיפולה הכושל של ממשלת ברק בהתנגשויות עצמן ובתוצאותיהן; כישלונה של אותה ממשלה בהתוויית מדיניות אלטרנטיבית כלפי הערבים; הימנעות הערבים מהשתתפות בהצבעה בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001; בחירתו של שרון והקמת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל; התבטאויות של שרים בממשלה כנגד הערבים בישראל; המשך העימות בין ישראל והרשות הפלסטינית והחרפתו; פעולות שנקטה ישראל כנגד הפלסטינים לדיכוי ההתקוממות העממית כנגד המשך הכיבוש; התבטאויות חריפות של חברי כנסת ערבים; המשך הפגיעה בישראלים ופעולות ההתאבדות של פונדמנטליסטים אסלאמיים בתוך ישראל; עליית מספר הערבים אזרחי ישראל שלוקחים חלק פעיל בפיגועים בתוך המדינה; כל אלה ועוד החריפו את מערכת היחסים והעמיקו את הפער בין שתי הקהילות.

הסקירה שלהלן תנסה לעקוב אחרי השינויים שחלו במשך השנה שחלפה מאז אירועי אוקטובר 2000 בקרב הערבים פנימה וביחסיהם עם המדינה והרוב היהודי, תוך התייחסות למכלול הגורמים שהשפיעו על עיצוב יחסים אלו. בחלק הראשון נתייחס ליחסים בין הממסד לערבים, בחלק השני נסקור את המאפיינים המרכזיים ביחסי הערבים עם הרוב היהודי ובחלק השלישי נדבר על התפתחויות פנימיות שחלו בקרב החברה והמנהיגות הערבית בשנה האחרונה.

לבסוף, ננסה להביט קדימה ולשער מה יהיו עמדותיהם ומצבם של הערבים בישראל לאור המשך המאבק הפלסטיני בכיבוש הישראלי והמשך ההחרפה ביחסים הפנימיים.

יחסי הערבים עם הממסד הישראלי

הערבים בישראל אימצו ברובם במהלך השנים, ובמיוחד בעשור האחרון, שאיפה להחיל את הכללים הנהוגים להסדרת עימותים בחברות שסועות גם על היחסים בינם לבין היהודים. כלומר, הנהגת הסדרים המבוססים על שיוויון מלא בין הקבוצות, שמשמעו – ביטול האפליה כלפי קבוצות המיעוט וביטול הדומיננטיות הממוסדת של הרוב. השיוויון יכול להתגשם אם תאומץ אחת משתי הדרכים: זו של חלוקה טריטוריאלית או זו של חיים במסגרת מדינית משותפת, שתבטל לחלוטין את הדומיננטיות של קבוצה אחת ואת זיהויה של המדינה והמערכת המדינית עם אותה קבוצה. ביטול שכזה יכול להתבטא בהנהגת דמוקרטיה ליברלית המתכחשת להרכב הקבוצתי או בהקמת דמוקרטיה שיתופית (קונסוציונאלית) המבוססת על הכרה בשיוך הקבוצתי והתחשבות בו כחלק מהסדרי השלטון וחלוקת הכוח. הסדר כזה ניתן להשגה רק על ידי התמודדות אמיתית וכנה עם דרישות המיעוט.

רוב הערבים בישראל לוקחים ברצינות את מעמדם האזרחי כיחידים וכקבוצה ורוצים להשיג שיוויון עם קבוצת הרוב היהודית – שיוויון מלא ולא חלקי. הם דורשים שהמדינה תשרת אותם באופן שווה לזה שהיא משרתת את היהודים, תעניק להם משאבים שווים, תדאג לשירותים ציבוריים שווים לקבוצתם, תחלק באופן צודק את הבעלות על הקרקעות, את המינויים בשירות הציבורי, תאפשר להם שותפות שווה בשלטון ובקואליציה הממשלתית, תעניק להם שיוויון בקביעת אופי המדינה ומטרותיה ותאפשר להם לבחור מנהיגות ארצית מייצגת שתדאג למימוש המטרות הללו. למעשה, הם דורשים שישראל תהיה "מדינה דו-לאומית" שתשרת את כלל אזרחיה ללא הבדל ולא מדינה שמשרתת יותר באופן יחסי קבוצה אחת (היהודים) מבין קבוצות אזרחיה. דרישות אלה מבטאות באופן מעשי שאיפה לשינוי מהותי באופיה, יעדיה ומדיניותה של ישראל.

במקביל לשאיפות הללו של המיעוט הפלסטיני, מדינת ישראל מקשיחה במשך השנים את אופיה היהודי-ציוני ומאיצה את הביטויים המעשיים שלו בתחומי מגע שונים עם הערבים בישראל. ביטוי קיצוני לכך, שהגיע לאלימות ולהרג אזרחים ערבים, קרה באוקטובר 2000.

ישראל מקיימת הסדרי שלטון דמוקרטי ברמה המוסדית, הכוללים עריכת בחירות תקופתיות, חילופי שלטון, הפרדת רשויות, מערכת משפטית בלתי תלויה, הפרדה בין צבא ופוליטיקה ועוד. אך בבואה להנהיג מדיניות כלפי המיעוט הפלסטיני היא מתכחשת למהויות האמיתיות של הדמוקרטיה. בפועל, המדינה נוקטת באמצעים מגוונים כדי לא להכליל את חברי המיעוט הפלסטיני בקולקטיב הישראלי כאזרחים שווים, היא משמרת את הנחיתות של הפלסטינים מול היהודים תוך אפלייתם במגוון תחומי החיים ברמות שונות, כדי לשמר את המצב ולמנוע מהערבים השגת מעמד שווה.

מחוייבות הממסד והרוב מקרב היהודים מרוחב הקשת הפוליטית למדיניות זו איננה נחלשת לאורך השנים, אלא אף עולה ומתחזקת. התמיכה הציבורית בקיום המדינה היהודית ובשימור הדומיננטיות של הרוב משמשות כערובה מרכזית להמשכה של המדיניות האתנית. הרוב היהודי בארץ ובעולם רוצה ברובו המכריע בהמשך תיפקודה של ישראל כמדינה בעלת אופי יהודי-ציוני ובהמשך מחוייבותה לשרת את היהודים באשר הם, גם אם אינם אזרחי המדינה, יותר מאשר את אזרחיה שאינם יהודים, אשר רובם המכריע ערבים.

מנגד – רוב הערבים תומכים בהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, בגבולות הקו הירוק (גאנם, 1996). עמדתם זו אמנם חשובה, אך אין בה כדי לגרום לשינוי במבנה הכוח והשותפות בין יהודים וערבים במדינה. זאת בעיקר בגלל הדומיננטיות של היהודים, המקיימים מערכת חזקה של לאומיות אתנית מפותחת ומגובשת, שאינה ניתנת לזעזוע רציני, ובשל חולשתם של הערבים. מרבית היהודים רואים ברעיון הדו-לאומי איום על עצם קיומה של המדינה ולכן יעשו הכל כדי למנוע את התגשמותו. מכאן, שהאפשרות לייסודה ולבינויה של מערכת דמוקרטית דו-לאומית, יהודית-ערבית או ישראלית-פלסטינית, שתענה על שאיפותיהם וצורכיהם של האזרחים הערבים בתוך ישראל שבגבולות הקו הירוק – קלושה. המצב הבלתי נוח של אפליה כנגד קבוצה אתנית נובע מן הסירוב האסטרטגי של המדינה להיענות לדרישות של שיוויון, השתייכות וצדק במסגרת מנגנון המדינה.

מציאות זו, בצירוף גורמים נוספים, מביאה את הערבים להתפתח כמיעוט במצוקה הצועד לקראת משבר. היא מונעת מהמיעוט לעבור התפתחות נורמלית Ghanem, 1998; Rouhana&Ghanem,) 1998). השילוב של המרכיב הדמוקרטי המוגבל והמרכיב האתני בהכוונת המדיניות כלפי המיעוט הפלסטיני מכביד על המיעוט במקום לעזור לו, יוצר תחושה של התקדמות ושילוב בחיי המדינה ויוצר תחושה מוטעית של התפתחות נורמלית. בפועל, האופציות המוצעות אינן מסייעות למיעוט להשיג שיוויון ותורמות ליצירת מצב מבולבל של התפתחות ואף להתפוררות המבנה הפנימי הקיים, ובו בזמן אינן מאפשרות שילוב במבנה של המדינה. כך בסופו של דבר המיעוט מאבד את אורח חייו ומבנהו החברתי והפוליטי ואינו יכול לאמץ דרך אחרת, תהליך שגורם למצוקות קיומיות ומצב משברי. להערכתנו, הערבים בישראל ימשיכו לסבול ממצוקה וממצב משברי כל זמן שלא יהיה שינוי במערכת האתנוקרטית.

המאפיין העיקרי ביחסים בין הממסד לערבים בשנה החולפת היה העמקת הניכור בין שני הצדדים. הדבר החל במה שנתפס על ידי הערבים כ"מתן אור ירוק" לכוחות הבטחון על ידי ראש הממשלה דאז אהוד ברק והשר לבטחון פנים שלמה בן-עמי, באוקטובר 2000, לדכא את הערבים שחסמו כבישים מרכזיים ונקטו באמצעים אלימים כדי לבטא את מחאתם. עימות זה, שגרם להריגתם של שלושה עשר אזרחים ערבים, אינו חסר תקדים ביחסים בין הערבים והממסד (קדמו לו הרג האזרחים בכפר קאסם ב-1956 וביום האדמה הראשון ב-1976). התלבטות הממשלה לגבי דרך התגובה שלה לאירועים הוסיפה שמן למדורה. תחילה הוכרז על הקמת "ועדת בירור" ויותר מאוחר הוחלט, בזכות לחץ כלי תקשורת עבריים, אנשי רוח יהודים והמנהיגות הערבית, על הקמת ועדת חקירה רשמית (ועדת אור), שעד היום טרם השלימה את עבודתה.

הממשלה הכריזה על כוונותיה לטפל בבעיות היסוד מהן סובל האזרח הערבי בתחום השיוויון וב-22 באוקטובר 2000 פרסמה את תכנית ההקצבה של ארבעה מיליארד שקלים לארבע שנים לפיתוח המגזר הערבי. אך בפועל, ממשלת ברק לא שינתה דבר ועברה מהעולם בלי להטביע כל חותם חיובי על מעמדם ומצבם של האזרחים הערבים. אותה ממשלה החריפה בסוף ימיה את המאבק בפלסטינים בשטחי הרשות, ובכך העמיקה את הפצע של אזרחיה הערבים. אלה הגיבו בהחרמה כמעט מלאה, לראשונה בהיסטוריה הפוליטית של הערבים בישראל, של הבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו בפברואר 2001, ותרמו בכך למפלתו המוחצת של ברק ולעלייתו של אריאל שרון לראשות הממשלה בישראל.

שרון, במהלך המאמצים להקמת הממשלה ולאחר מכן, הצהיר מספר פעמים בפומבי ובמסגרת מפגשים עם המנהיגות הערבית, כי בכוונתו להביא לשינוי דרסטי ביחס לערבים, תוך גילוי הבנה לבעיותיהם ולצורך בנקיטת מדיניות חדשה כלפיהם. הוא אף מינה לראשונה בתולדות המדינה שר ערבי-דרוזי, צלאח טריף, שלאחר מאבק קצר קיבל לידיו את האחריות לקידום ענייני הערבים בממשלה. אלא שהתנהגותו של ראש הממשלה בפועל שיקפה המשך למדיניות ולמצב הקודם. באופן גורף ניתן לטעון כי ממשלתו איננה חותרת לכל שינוי במצבם של הערבים וחלק משריה אף גורמים לפיתוח תדמיתה כממשלה הקיצונית ביותר כלפי הערבים והאינטרסים שלהם מאז 1948. לאחר כתשעה ירחים לכהונתה עדיין קשה להצביע על הישג כלשהו במדיניותה של ממשלת שרון לקידום השיוויון של הערבים או בהתמודדות רצינית עם בעיות היסוד שלהם בתחום האזרחי. שרים ממפלגות הימין, השותפות בממשלה, מצהירים על כוונות הקושרות הענקת שירותים ותקציבים אזרחיים לעמדות פוליטיות ועל כוונות להיטיב עם "הנאמנים" ולמנוע שירותים אזרחיים מן "הקיצוניים", דבר שלא היה לו תקדים מאז ימי הממשלה הצבאי. שרים אלה נוקטים בלשון חריפה וקיצונית כנגד הערבים והמנהיגות שלהם, במגמה לגרום לדה-לגיטימציה של חברותם בכנסת.

בנוסף, הממשלה הנוכחית נוקטת באמצעים האלימים ביותר שנקטה ממשלה כלשהי בישראל כנגד מאבקם של הפלסטינים בגדה וברצועה למען עצמאות מדינית, צעדים של ענישה קולקטיבית, חיסול מנהיגים וחנק כלכלי, שכדוגמתם לא חוו הפלסטינים בעבר. מדיניות זו מוסיפה קושי לערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל, בהיותם תומכים בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולעצמאות מהכיבוש.

ההתפתחויות המרכזיות ביחסי הערבים עם הממסד בשנה האחרונה מאז אירועי "אינתיפאדת אל-אקצא" בשטחים ובתוך הקו הירוק, מסתכמות בנקודות הבאות:

  1. ישנה אי-נוחות ברורה והתנגדות רחבה בקרב הערבים כלפי מדיניות הפנים והחוץ של מדינת ישראל. זוהי אחת הסיבות שהובילה למחאה האלימה באוקטובר 2000, אותה אנו רואים כחלק מתהליך ולאו דווקא כ"נקודת מפנה" (ראה בהרחבה גאנם ואוסצקי-לזק, 2000). הטיעונים של בכירים ישראליים בפוליטיקה ובתקשורת שמדובר על "קומץ מתפרעים", מכוונים להמעיט מעוצמת ההתמרמרות של הערבים בישראל ומהמחלוקת שבינם לבין הרוב היהודי ומקבלי ההחלטות, אך להערכתנו מדובר בתופעה כללית ולא מצומצמת.
  2. במצב הנוכחי, רבים מן הערבים חשים כי אין למעשה משמעות אמיתית לאזרחותם. השיח על "האזרחים" בנוגע לפלסטינים בישראל, שעוצב בעיקר באקדמיה הישראלית ועבר לפוליטיקה ולתקשורת בעיקר אחרי 1967, הוא מושג שנועד להפעיל שליטה ולהפריד בינם לבין הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. מלבד ההשתתפות בבחירות, שהמשמעויות המעשיות שלה מוגבלות ביותר, הערבים בישראל כמעט שלא זוכרים להגנה או לשיריוּן של זכויות היסוד שלהם, בעיקר לא כקבוצה. על פי התפיסה המקובלת בקרב רוב הערבים, כאשר המדינה ומקבלי ההחלטות חשבו שיש "ללמד" אותם ואת מנהיגותם לקח, היא איפשרה הריגה מכוונת של שלושה עשר "אזרחים" פלסטינים בלי להתערב ולמנוע זאת. תחושת האכזבה מן האזרחות מתבטאת גם בעליה חדה באחוז הערבים העונים בסקרים על השאלה: "האם תתנגד להעברת הישוב בו אתה מתגורר לשליטת הרשות הפלסטינית?" בעוד שבעבר מיעוט זניח היה מוכן לשקול אפשרות כזאת, הרי בסקרים שנערכו בנובמבר 2000 (מינה צמח) ובינואר-מרץ 2001 (סמוחה וגאנם), שליש מן הנשאלים ענו כי יסכימו לכך.
  3. לפלסטינים בישראל יש בני ברית מועטים בחברה היהודית. במקרה של משבר כמו זה שקרה באוקטובר, היהודים, על מגוון השיוך הפוליטי והאידיאולוגי שלהם, עומדים כקבוצה אחת כדי להסביר ולהצדיק את מדיניות הממשלה ו"לתת לה כתף". השמאל הישראלי אינו מהווה שמאל איתי כשמדובר בזכויותיהם של הערבים בישראל. ההתבטאות הראשונה של מנהיג מרצ יוסי שריד בגנות הריגתם של אזרחים פלסטינים על ידי כוחות הבטחון, הגיעה רק כשמונה ימים לאחר תחילת האירועים ומעטים מאד מקרב מנהיגי השמאל ותומכיו הזדהו עם הערבים בכאבם.
  4. רוב הערבים סוברים כי בישראל שורר כיום משטר אתנוקרטי ולא דמוקרטי, משטר המשמש מכשיר בידי הרוב לפגיעה שיטתית במיעוט ובזכויות היסוד שלו. המשטר הזה יציב וחזק ומקבל גיבוי מקיף מצד רוב האוכלוסיה היהודית והאקדמיה הישראלית, שנוהגת להציג אותו במערב כדמוקרטיה ליברלית.
  5. מאז אירועי אוקטובר שורר פחד בקרב הערבים מהישנות התנגשויות אלימות עם המשטרה. בכך ניתן להסביר את ההכנות הקפדניות שנערכו לקראת יום האדמה במרס 2001, שכללו תיאום מלא עם המשטרה. גם העצרת השנתית של התנועה האסלאמית באום אל-פחם בספטמבר 2001, תחת הכותרת "אל-אקצא בסכנה", עברה בשקט לאחר שמארגניה הסכימו לתנאים המגבילים שהציבה המשטרה בפניהם. החשש מאובדן שליטה והתחדשות המהומות הביא גם להחלטת ועדת המעקב הערבית לציין את יום השנה לאירועים בעצרות שקטות ונפרדות רק בישובים ששכלו את בניהם, ובקריאה לציבור לשמור על איפוק וסדר.

יש לשים לב גם לשינוי במונחים בהם משתמשים הכוחות הפוליטיים הערבים בחודשים האחרונים בדברם על אירועי אוקטובר: שוב לא מדובר על "אינתיפאדת אל-אקצא" אלא על "הבת אוקטובר". "הבה" הוא מונח המציין "התעוררות" או "התקוממות", והשמטת שמו של מסגד אל-אקצא מעידה על רצון להסיר משמעות דתית מן האירועים. בעתונות שציינה את יום השנה מופרדים האירועים בשטחי הרשות הפלסטינית מאלו שהתחוללו בתוך ישראל, בעזרת שני המונחים המובחנים הללו – אינתיפאדת אל-אקצא מתארת את כלל הפעולות בשטחים כנגד הכיבוש הישראלי לאורך כל השנה, ואילו "הבת אוקטובר" הוא השם שניתן לאירועים בתוך גבולות ישראל, המתוחמים בעשרת הימים של אוקטובר 2000 ולא היה להם המשך.

  1. במשך כל השנה בה מתנהלת לוחמה יומיומית בשטחי הרשות הפלסטינית ובתוך ישראל, לא יצאו הערבים למחאה ואפילו לא להפגנות הזדהות עם אחיהם. להערכתנו מתוך פחד, תחושת חוסר-אונים וחולשה של המנהיגות. תופעה זו מעידה גם על חזרת תודעת השליטה בהם כציבור וכמנהיגות, ויש בה סכנה רבה של הסתגרות והימנעות ממאבק דמוקרטי מחד, ואולי ירידה למחתרת וניהול מאבק אלים על ידי יחידים או קבוצות מאורגנות, מאידך.

הלקחים הללו, שנלמדו על ידי הערבים בקשר למעמדם בישראל, ימשיכו ללוות אותם גם בעתיד אלא אם כן יחול שינוי דרמטי מצד מדינת ישראל ביחסה אליהם ואל מעמדם בתוכה. ישנה ציפיה לפרסום מסקנות אמיצות מטעם "ועדת אור" שיתייחסו לא רק לאירועים הנקודתיים, אלא למכלול היחס של הממסד והמשטרה אל האזרחים הערבים. אם כי ככל שמתארכים דיוני הוועדה ומתרחקים מן האירועים עצמם, נשמעים פקפוקים באשר להשפעה הממשית שתהיה למסקנותיה.

הערבים והרוב היהודי

אחת התוצאות המיידיות של אירועי אוקטובר היתה אכזבה עמוקה של הציבור הערבי מתגובת האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד מהיעדר תמיכה מצד השמאל הישראלי. הערבים הרגישו שהם שילמו מחיר דמים כבד מבלי שהציבור היהודי יתייחס לכאבם ויזדהה איתם, ולא זו בלבד אלא שהם עצמם מואשמים במה שקרה, למרות שעל פי תפיסתם – הם הקורבנות. היטיב לתאר זאת רופא ערבי, המנהל מחלקה בבית חולים יהודי:

שאלתי את עצמי בימים האחרונים, למה האצבע המאשימה מופנית תמיד אלינו?

מה פשענו? איפה טעינו?

אולי איכזבנו את השמאל הציוני בכך שהיינו נאמנים באופן סכיזופרני ובצורה

מעוררת השתאות למדינה מחד-גיסא, ולעמנו הפלסטיני מאידך גיסא, כל זאת

בלי לחרוג מכללי המשחר הדמוקרטיים הישראליים.

אם האירועים טשטשו בעיניכם את ההבדלים בין הרוב המכריע של ערביי

ישראל הנאמן למולדתו לבין מיעוט בלתי נשלט ושולי של חמומי מוח, גם

בעינינו טושטשו ההבדלים והגבולות בין הימין לבין הרבה זרמים מהשמאל.

(ד"ר עבד אלעזיז דראושה, מנהל מחלקה בבית חולים העמק

ועדיין מאמין בדו-קיום אמיתי, מעריב 7.11.2000)

הפרשנות לאירועים ולנסיבות שהובילו להתדרדרות לאלימות שונה לחלוטין בעיני מרבית הערבים מן הגרסה המקובלת על הרוב היהודי. קריאת המצב הערבית גורסת כי אלמלא התערבות המשטרה והרג שני הצעירים באום אל-פחם ביום הראשון, היו הערבים בישראל מסתפקים בכמה ימי שביתה והפגנות נגד עליית שרון לחרם אל-שריף והריגת מתפללים בהר הבית ביום שישי ה-29 בספטמבר וחוזרים לשגרה. הם מאשימים את המשטרה ביוזמה להרוג ולחימום האווירה ומוצאים תימוכין לכך באירועים בנצרת, שבוע לאחר מכן, בערב יום הכיפורים. לאחר מספר ימים של שקט יחסי, תקפו צעירים יהודים מנצרת עילית את השכונה המזרחית של נצרת ואת תושביה, אך הקורבנות שנפלו מירי המשטרה שהגיעה למקום היו דווקא שני ערבים, שלטענת משפחותיהם לא היו מעורבים כלל באלימות, ואילו היהודים שתקפו לא נענשו כלל.

מאז האירועים הדירו מרבית היהודים את רגליהם מן הישובים הערביים, לא מבקרים, לא עורכים קניות, לא באים למסעדות, והמעטים נאלצים להיכנס לישוב כלשהו לצורך עבודה, מביעים חששות ולעתים אף מלווים עצמם במאבטחים. פגיעה כלכלית קשה נגרמה לבעלי עסקים שאיבדו באחת את לקוחותיהם היהודים.

במישור האישי יש פחד של ערבים לצאת למקומות בילוי וקניות בערים היהודיות. מדווחים על חשש לדבר ערבית בקול רם, על אי-נוחות להתארח בבתי מלון ובמקומות נופש ולשלוח ילדים לקניונים. אחת התוצאות לכך היא הנטיה להסתגרות כלכלית, נסיון להסתפק בשירותים המוצעים בישוב הערבי, גם כדי לחזק את בעלי העסקים הערבים ("לא צריך יהודים, נסתדר בלעדיהם") וגם כדי להימנע מאי הנעימות הכרוכה בחיכוך עם הרחוב היהודי. מובן שאין אפשרות להתבדלות מוחלטת, מכיוון ששירותים רבים אינם בנמצא בישובים הערביים ואזרחים ערבים נאלצים בעל כורחם להזדקק לפתרונות בערים ובמוסדות יהודיים. מנסיון של מיעוטים אחרים ניתן לצפות שייעשה מאמץ לבניית מסגרות עצמאיות ובלתי תלויות ואולי אף מסגרות כלכליות משותפות עם הפלסטינים בשטחי הרשות. אמירות ברוח זהו כבר נשמעו מפי פוליטיקאים ערבים, אף כי כיום אין שום תשתית שתאפשר זאת. הישובים הערביים ורוב המפרנסים תלויים בעבודה במגזר היהודי.

תגובה בתחום אחר היא האכזבה העמוקה מן המאבק האזרחי בדרכים דמוקרטיות וליגליות, שיכולה לגרור בעקבותיה נסיון לנקוט בדרכים אחרות. עד אוקטובר 2000 היה קונצנזוס כמעט מקיר לקיר בקרב מפלגות ותנועות פוליטיות ערביות, כמו גם בקרב הציבור הערבי הרחב, כי יש לנהל מאבק מתמשך, מיליטנטי ובלתי מתפשר להשגת שיוויון אזרחי יחד עם כוחות יהודיים התמוכים בכך, אך תוך שמירה על מסגרת החוק. למרות הביקורת על טיב הדמוקרטיה הישראלית היתה בכל זאת אמונה כי ניתן להגיע לשיפור המעמד האזרחי באמצעות מאבק שאינו שובר את כלליה. כל מקרה חריג של יחידים שנקטו באלימות או הצטרפו לארגונים פלסטיניים, הוביל לגינוי של המוסדות המייצגים ולא נתמך על ידי דעת הקהל הערבית. תגובת המשטרה להפגנות אוקטובר והתוצאות הטרגיות של העימות בין אזרחים ערבים לבין הרשות השלטונית האמורה להגן על אזרחים והתחושה שאף אחד לא מתרגש מזה בתוך הממסד והציבור היהודי, הביאה לתסכול, כמעט ליאוש מוחלט, מהאפקטיביות של דרך מחאה זו:

לא התקיים דיון ציבורי מעמיק במשמעות התנהגותם הברוטלית של המשטרה

ומג"ב כלפי המפגינים. זה היה איתות אלים לגבולותיה של הדמוקרטיה

הישראלית מבחינת יחס למיעוט הערבי. התנהגות זו הדגישה מחדש את

סוג האזרחים הערבים שהדמוקרטיה היהודית יכולה לסבול – אזרחים

מאולפים חסרי זהות, חסרי היסטוריה, דיירי-משנה, נוכחים-נפקדים נסבלים,

אזרחים על-תנאי, סכנה דמוגרפית, סטטיסטים המפריעים למדינת היהודים,

ספקי כוח-עבודה זול. לכן הדיכוי האלים היה כדי להעביר להם מסר כי כל

נסיון שלהם לשבור את נחיתותם המבנית והאתנית יעלה להם בדם. המדינה

דוחפת אותם להכרעה קשה – להיות אזרחים על-תנאי המסתפקים בפירורים

או לשלם בחייהם ובגופם כדי לחיות בחופש ובכבוד במולדתם. ההרג זכה

ללגיטימציה בשתיקה של חלקים רחבים בקרב היהודים.

(עצאם אבו ריא, הארץ 21.11.2000)

בחודש הראשון לאירועים התבלטו יוזמות ממשלתיות שהובלו ברובן על ידי השר המתאם את ענייני הערבים דאז, מתן וילנאי, בשני תחומים:

  • בתחום החומרי של הגדלת תקציבים – שוחררה הודעה על הקצאת ארבעה מיליארד שקל לישובים הערביים למשך ארבע שנים. יש לציין כי בתום שנה שבה מלבד השקעות בסך כולל של שלושים מיליון ש"ח לא נעשה כמעט דבר בנדון, לא על ידי ממשלת ברק ולא על ידי ממשלת שרון – החליטה זו לדחות את מועד יישום התכנית הארבע-שנתית (אל-אתחאד, 25.9.2001).
  • התחום השני היה נסיון לבנות תכנית מקיפה של חידוש הדיאלוג בין יהודים לערבים ברמת המנהיגות, הקהילה ומוסדות החינוך. הוכנו תכניות בשיתוף פעולה בין גורמים ממסדיים וארגונים בלתי ממשלתיים, שעיקרן היה עידוד למפגש ולהידברות בין שני הצדדים. אלא ששום דבר מתכניות אלה לא יצא לפועל. הן לא לוו בהקצאת תקציב כלשהו וגוועו באיבן. במהלך חג הסוכות, במחצית השניה של אוקטובר 2000, היו יוזמות מקומיות של תושבים יהודים וערבים להקמת "סוכות שלום" בצמתים מרכזיים ובאיזורים משותפים כמו ואדי עארה, סח'נין-משגב, פרדיס-זכרון יעקב, בית זרזיר-גבעת אלה ועוד. הסוכות משכו קהל מוגבל וחלקן הפסיקו לפעול לאחר שנודע דבר הלינץ' בחיילים הישראלים ברמאללה. בכינוס של פעילי הסוכות שנערך בגבעת חביבה בנובמבר בהשתתפות השר וילנאי, היתה פניה אליו לסיוע בהמשך הפעילות ומיסודה, אך ללא הועיל. ההכרזה על בחירות לראשות הממשלה והתחלפות השלטון בישראל סתמו למעשה את הגולל על תכניות אלה, למרות שהשר צלאח טריף, שמונה על ידי ראש הממשלה שרון כשר הממונה על ענייני ערבים, הכריז על חידוש המאמץ בשני התחומים הללו. הוא הבטיח שידאג למימוש התקציב של ארבעה מיליארד השקלים המובטחים וכן על רצונו להפיח חיים ביוזמות הדיאלוג, אולם המשך מצב האלימות בשטחים ובתוך הארץ והבעיות המשפטיות האישיות אליהן נקלע השר טריף, מנעו כל התקדמות.

במקביל, גובשה תכנית אסטרטגית למדיניות כלפי האזרחים הערבים דווקא על ידי המועצה לבטחון לאומי בראשות האלוף עוזי דיין. ככל הידוע, הוגשה תכנית זו לראש הממשלה שרון, אולם לא ברור כיצד הוא מתייחס אליה והאם בכוונתו לממש את חלקה או את כולה.

התפתחויות פנימיות

ההנהגה הערבית

התנהגותה של המנהיגות הערבית במהלך אירועי אוקטובר 2000 היתה נושא להתעניינות התקשורת הערבית והעברית בישראל ובעולם הערבי. חלק ממנהיגות זו, שלא היה לה כל קשר ארגוני ליציאת הצעירים להפגנות, ניסתה לתווך בין המשטרה והממשל לבין המפגינים וחלקה האחר נעלם מהמפה בימי העימותים והיה מנותק מהמציאות. מאוחר יותר ניסו חלק מן המנהיגים הפוליטיים לזקוף את האירועים לזכותם, אך לא היו הוכחות משכנעות לדבר. בפועל, הציבור, ובמיוחד הצעירים בקרבו, נוכחו לדעת כי מנהיגותם מפורקת ומפולגת ואיננה יכולה לקבל החלטה לקיים אירועים פוליטיים משותפים או לחבור יחדיו אפילו בעת בחירות. אמנם האירועים לא היו מאורגנים או מכוונים, אך העובדה שנוצרו בו-זמנית במספר מוקדים, מעידה על רמת התמרמרות גבוהה בקרב מגזרים ומרכיבים שונים באוכלוסיה הערבית, וכן על אי-אמון ביכולתה של המנהיגות לנקוט במהלך ציבורי שיבטא את תסכולם של האזרחים מהמצב.

המנהיגות של המפלגות והתנועות הפוליטיות המשיכה לסבול מאותן בעיות יסוד שליוו אותה בשנות התשעים, שמאפייניהן העיקריים הם: פילוג ותחרות בלי הסכמה על מטרות יסוד ושאיפות אישיות שפוגעות בהרבה מקרים באינטרס האמיתי או המדומה של האוכלוסיה הערבית; שוליות פוליטית ברמה הארצית של הפוליטיקה וקבלת ההחלטות במדינה וברמה המקומית של ההתמודדות עם בעיות היסוד של האזרח הערבי; הסתפחות חלק מהמנהיגות לגורמים הזרים לאינטרסים של הערבים כמו כפיפות למשטרים ערביים המשתמשים במנהיגות לקידום מטרותיהם וצביעות של חלק מהמנהיגים השואפים לרָצות את המשטרים הערביים מחד ולמלא את המוטל עליהם כחברי כנסת בישראל מאידך, תוך תמרון בין עמדות והתנהגויות מנוגדות. אחד הסממנים הבולטים לפיצול וליריבות האישית בצמרת ההנהגה הערבית היה חוסר היכולת להסכים על מועמד לראשות הממשלה לקראת הבחירות שהתקיימו בפברואר. תחילה דובר על רצון של הערבים להציב מועמד שלישי, שכן אכזבתם מברק וממחנה השמאל היתה קשה והצבעה לשרון לא באה בחשבון בעיני הרוב המכריע. אולם המפלגות הפוליטיות לא הצליחו להתעלות מעל לאינטרסים צרים ואישיים ובסופו של דבר לא הוצג מועמד ערבי, וכאמור הציבור ברובו הגדול החרים את הבחירות. הוויכוח טרם הבחירות היה ער ביותר והושמעו בו דיעות שונות בשלביו השונים. היו שראו בהחרמת הבחירות, וחודש לאחר מכן בציון המאופק של יום האדמה:

הישג ארגוני קיבוצי של קהילה עם מנהיגות במשבר. למרות חולשת ההנהגה

וחרף היעדרם של מנהיגים כריזמטיים שהציבור מסוגל להתאחד סביבם –

שררה משמעת של איפוק… החרמת הבחירות נתפסה כהישג של התנגדות

אזרחית לא אלימה והיה רצון להמשיכה.

(אורי ניר, הארץ 1.4.2001)

כיום ברור כי הציבור הערבי סובל מבעיית מנהיגות מתמשכת, שלא השתנתה גם בעקבות אוקטובר 2000. סביר להניח שלא יהיו מהפיכות בתחום זה בקרוב. הימנעות רחבה בהצבעה בבחירות לכנסת, כמו שאירע לגבי הבחירות לראשות הממשלה, עלולה להביא למשבר נוסף, לדחיקת חלק מחברי הכנסת לשוליים הפוליטיים הפנימיים של הערבים ולצמיחת מנהיגות אלטרנטיבית חוץ-פרלמנטרית. יש כמובן להמתין ולראות האם מהלך כזה הוא בר מימוש.

השינויים בוועדת המעקב הערבית

בחודש אוגוסט 2001 נבחר יושב ראש חדש לוועדת המעקב העליונה – המהנדס שוקי ח'טיב, ראש המועצה המקומית יפיע. ח'טיב, איש חד"ש מוצהר, נכנס לנעליהם של קודמיו, אבראהים נמר חסין ומוחמד זיידאן, שני מנהיגים מסורתיים בלתי מזוהים פוליטית, שעיצבו את אופיה של הוועדה במשך כעשרים שנות קיומה כגוף שאין לו כללים וגבולות ברורים של השתייכות, סמכות ונהלי עבודה.

ועדת המעקב העליונה, שהיתה גורם פסיבי בשנים האחרונות ובדרך כלל הגיבה להתפתחויות ולא נקטה יוזמות, נתפסה על ידי רבים – ביניהם חלק מחברי הוועדה עצמם – כלא-רלוונטית. המשך האמון שרחשו כלפיה מגזרים באוכלוסיה הערבית לא נבע מאמונה ביכולתה לקדם אותם, אלא מהעדר אלטרנטיבה נאותה. הדבר שמעיד יותר מכל על מצבה של ועדת המעקב הוא היוזמה שלה עצמה להקמת ועדה לבחינת דרכים לשיפור מצבה, מעמדה ודרכי עבודתה או להקמת מוסדות אלטרנטיביים. הוועדה הממונה הורכבה מנציגים של המפה הפוליטית הפועלת בקרב הערבים: מוחמד זיידאן, יושב הראש היוצא שלה, חבר הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה ותופיק אבו אחמד משני פלגי התנועה האסלאמית, רג'א אגבריה מ"בני הכפר", עואד עבר אלפתאח מבל"ד, מוחמד כנעאן מהמהפלגה הדמוקרטית הערבית (שבינתיים פרש ממנה) ואחמד אלחאג' מחד"ש. הוועדה הגישה את ממצאיה והמלצותיה במסמך שפירט את השינויים הרצויים במבנה, תיפקוד ועבודת ועדת המעקב. עיקר ההמלצות נגע לארגון המחודש של ועדת המעקב, שתורכב ממועצה כללית רחבה, ועד מרכזי ולשכה ביצועית. הומלץ גם על בחירתה בבחירות ארציות כלליות בהשתתפות כלל הערבים וצויין כי החברות בה מותנית בהסכמה למטרותיה ולתכניותיה. לצד ההמלצות האופרטיביות חובר גם מסמך בעל גוון אידיאולוגי מובהק, שכותרותיו: "לקראת עתיד קולקטיבי לאומי לציבור הערבי הפלסטיני בישראל" ו"לקראת התנהגות כמיעוט לאומי, על בסיס בניית מוסדותינו הלאומיים והייצוגיים". מאז יוני 2001 התקיימו מספר דיונים כלליים על ההמלצות בוועדת המעקב, אך נראה שהמסמך האידיאולוגי אינו זוכה לתמיכה, במיוחד לא על ידי אנשי חד"ש, ולא הובא לדיון רציני. גם ההמלצות לשינויים לא הגיעו לשלב של מימוש ולא ברור אם תושג הסכמה עליהם. יחד עם זאת, עצם העלאת הנושאים הללו לדיון והחשיבה על שינוי הסטטוס של הערבים במדינה וגיבוש קווי יסוד חדשים ליחסיהם עמה, הינם בעלי חשיבות רבה גם אם יקח זמן רב לדון עליהם ולישמם. דיונים מסוג זה התקיימו גם קודם לאירועי אוקטובר, אך הללו נתנו להם תאוצה בהציבם לדיון את שאלת המעמד האזרחי של הערבים ביתר חריפות.

התנהגות הערבים לאור האינתיפאדה בגדה וברצועה

המאפיין המרכזי ביחסם של הערבים בישראל והמנהיגות שלהם ביחס לאינתיפאדה הפלסטינית הוא התמיכה האידיאולוגית במטרותיה וההזדהות עמה, ומצד שני – התנגדות חריפה מקיר לקיר לכיבוש הישראלי, למדיניות הישראלית בשטחים ולהתנחלויות. בפועל, במשך השנה לא ננקטו שום צעדים פוליטיים או התנהגותיים שיכולים לבטא הזדהות זו (חוץ מפגישות נימוסין בין חלק מההנהגה הערבית והמנהיגות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה ובראשה ערפאת).

בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, שבה המנהיגות הערבית גילתה הזדהות אקטיבית עם מטרות האינתיפאדה, היתה מעורבת אף בהשגת פשרה בין פלגים יריבים, האיצה באש"ף להכיר בישראל ובנוסף לכך ארגנה את הציבור הערבי לגלות סולידריות מוסרית וכלכלית עם אחיו – הפעם דברים אלה לא נעשים כלל. מלבד שתי הפגנות נפרדות ודלות משתתפים של בל"ד וחד"ש, לא יצא הציבור הערבי למחות על הנעשה בשטחים. המנהיגות הערבית, שבחלקה אין לה שורשים עממיים, לא הצליחה לארגן אפילו הפגנה ארצית אחת משותפת לכלל הזרמים הפוליטיים. היעדר הביטוי הברור למצוקתו של הציבור הערבי נוכח הדיכוי של האינתיפאדה ופעיליה על ידי ישראל הוא דבר שמעיד יותר כל על חולשתה של המנהיגות הערבית, על התעסקותה בעניינים של קידום אישי ועל הפיצול שכבר הוזכר. אפילו סיוע הומניטרי וכספי, שבאינתיפאדה הראשונה היה דבר יומיומי, כמעט ולא מועבר מן הערבים בישראל אל שטחי הגדה והרצועה, למרות שהמצב הכלכלי עתה קשה לאין ערוך מזה שהיה לפני עשור. זוהי עוד עדות למצבו המורכב של הציבור הערבי בישראל, שנה לאחר אירועי אוקטובר.

סיכום

שנה עברה מאז העימות האלים בין המשטרה והמפגינים הערבים והריגתם של הצעירים הערבים. בשנה זו היו מספר גילויים הנוגעים ליחסים בין הערבים מחד והממסד הישראלי והרוב היהודי מאידך, המעידים על התרחקות ועל העמקת הפער והניכור בין שני הצדדים. ביחס לממסד היתה אכזבה מרה משלטונו של אהוד ברק ויחסו לפלסטינים הן בתוך ישראל והן בשטחי הרשות. הדבר הוביל להימנעות רחבה מהצבעה בבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001 כאקט של מחאה אזרחית ולביטויים אחרים של התרחקות ויאוש.

המשך והתעצמות העימות האלים בין ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית וחוסר התקוה לפתרונו בדרכי שלום, מוסיפים על מצוקת האזרחים הערבים. אחת התוצאות החמורות לכך היא התגברות משמעותית של מעורבות של אזרחים ערבים בסיוע לפעולות אלימות בתוך ישראל, להשתתפות אקטיבית בביצוע פיגועים, ששיאה היה בהתאבדותו של תושב אבו-סנאן בתחנת הרכבת בנהריה בחודש ספטמבר. אף כי רוב מכריע בקרב הערבים והנהגתם מתנגד לאימוץ של שיטות אלה ומגנה אותן בכל פה (ראה למשל גילוי דעת של ועדת המעקב, 20.9.2001), הרי אין להתעלם מכך שהתופעה מעידה על מצוקה, טשטוש גבולות בינם לבין הפלסטינים בשטחים, זעם רב, יאוש ותסכול מן המאבק בדרכים חוקיות.

כפי שציינו לעיל, אין אנו רואים באירועי אוקטובר 2000 "נקודת מפנה" אלא חלק מתהליך שהחל כבר בסוף שנות השמונים של המאה שעברה. האירועים ותוצאותיהם, יחד עם המשך מצב המלחמה עם הרשות הפלסטינית, האיצו מצד אחד את תהליכי הפוליטיזציה, ומצד שני – את תהליך הבידול וההתרחקות מן המדינה ומן האוכלוסיה היהודית. האירועים הגלובליים והדימוי של "מלחמת ציביליזציות" בעקבות הפיגועים בארצות הברית מחריפים את המצב ועלולים להציב את שתי הקהילות החיות בישראל בשני צדי המתרס, כפי שקרה בצורה פחות חריפה בזמן מלחמת המפרץ.

ב-1 באוקטובר 2001 ציינו האזרחים הערבים בישראל את יום השנה לאירועי אוקטובר בשביתה כללית ובתהלוכות ועצרות זכרון מאורגנות בשבעת הישובים ששכלו את בניהם. ההכנות המוקדמות ליום השנה כללו תיאום הדוק עם המשטרה בדרגיה הבכירים ביותר, בעיקר במחוז הצפוני, וקריאות של המנהיגות הערבית לתושבים לציין את היום בשקט. המשטרה התחייבה שלא להיכנס לישובים כל עוד נשמר בהם השקט, והמנהיגות מצידה הבטיחה לנהל את העצרות במסגרת חוקית ומקובלת ולהשתלט על כל נסיון של הפרת סדר. הכנות אלה הן עדות לאינטרס המשותף של שני הצדדים שלא להיגרר לעימות ולאלימות וכן לשאיפה לרסן את הזעם והתסכול הקיימים עדיין בקרב חלקים רחבים של האוכלוסיה הערבית ולתעלם למחאה לגיטימית. יש להניח שהמשטרה קיבלה גיבוי לסיכומיה עם המנהיגות הערבית גם מן הדרג הפוליטי, שאינו מעוניין להצית את הזירה הפנימית ולהחריף את הקרע עם האוכלוסיה הערבית.

בעצרת המרכזית בסח'נין, כמו גם בעשרות אזכרות ועצרות בישובים אחרים, אכן נשמר ההסכם. בשני מקומות היתה חריגה שהיתה עלולה להוביל שוב לעימות קשה – בנצרת ובאום אל-פחם. בשני המקרים התגייסה המנהיגות המקומית והארצית, כולל חברי כנסת ערבים מכל הסיעות וראשי התנועה האסלאמית, להשיב את הסדר על כנו ולהדוף את הצעירים שהתפרעו. בשני המקומות נהגה המשטרה באיפוק מרבי, דבר שצויין לשבח על ידי התושבים. המאמץ המשולב הזה הביא לסיומן של ההתלקחויות עוד באותו ערב. לאחר האירועים נשמע גינוי גורף מכל הקשת הפוליטית הערבית לנסיונות להצית מחדש את האש והובעה התנערות מוחלטת מאותם צעירים, שתוארו הפעם כ"מיעוט שולי" וכ"אנשים שבאו מחוץ לישוב". כמו כן נאמר כי אם המשטרה היתה נוהגת גם בשנה שעברה כפי שנהגה הפעם, אולי היה נמנע האסון.

להערכתנו, אכן נכון לראות בהתפתחות זו הוכחה לכך שהן האוכלוסיה הערבית ומנהיגותה והן הממשלה הישראלי והמשטרה אינם מעוניינים בעימות אלים וכמובן שלא בהרג, אולם אסור להתנחם בכך שהפעם עבר יום הזכרון ב"שקט יחסי" ולהסיק מכך שהבעיות נפתרו. לדעתנו, יש לנצל את המומנטום של ההידברות, ולא להפסיקו אלא להמשיך ביצירת כלים ומנגנונים לשיתוף פעולה בין המנהיגות הערבית, הארצית והמקומית, לבין השלטון הישראלי לא רק לפני הפגנות ושביתות אלא בחיי היומיום.

פעולה דרמטית ודחופה של ממשלת ישראל, שתוכיח לציבור הערבי כי פניה לשילובם כאזרחים שווי-זכויות ודיון מעמיק בקרב הערבים והנהגתם ובינם לבין הציבור היהדי על ההשלכות הצפויות של המצב הנוכחי – יכולים לשנות את כיוון ההתפתחות. מסקנות אמיצות של ועדת אור והבאה לדין של האחראים להריגת שלושה עשר הערבים על ידי כוחות הבטחון, יכולות לתרום להפגת המתיחות ולהתחדשות האמון ההדדי. מובן שגם הסדר סביר בין ישראל לבין הפלסטינים, הפסקת האלימות ושינוי האווירה השוררת באיזורנו בשנה האחרונה, יועילו לשינוי המגמות עליהן הצבענו לעיל.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email