ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-15, מאי 1999

אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

סקירות על הערבים בישראל מספר 24 , המכון לחקר השלום, גבעת חביבה,  אוקטובר 1999

רקע

הבחירות לכנסת ה-15 הוקדמו ל-17 במאי 1999, כשנה וחצי לפני המועד הרשמי המיועד. ההכנות לבחירות התקיימו בצל הקפאון המדיני והרצון המוצהר של המפלגות הערביות להחליף את ממשלת בנימין נתניהו בממשלה שתקדם את תהליך השלום ותפעל להגברת השוויון האזרחי של הערבים במדינת ישראל. מערכת הבחירות מהווה זירה סוערת לדיונים פוליטיים, בין-מפלגתיים ובין אישיים ולפעילות ציבורית ותעמולתית, הניכרת היטב בכל הישובים הערביים. להלן יוצגו בקצרה תנאי הרקע של הבחירות לכנסת ה-15 בקרב הערבים:

  1. הסמיכות לבחירות לרשויות המקומיות: הבחירות לשלטון המקומי נערכו ב-10 בנובמבר 1998, כשלושה חודשים בטרם התקבלה ההחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת. הבחירות הללו ותוצאותיהן פגעו בדימוי, הירוד ממילא, של הפוליטיקה הערבית והעיסוק בה. תוצאותיהן העידו על העמקת תהליך הפרגמנטציה הפוליטית, על כוחם הגובר של כוחות מסורתיים ופרימורדיאליים ועל עלייה בולטת במעמדו של הפרט הנטול כל הקשר חברתי או לאומי, המוכן לגייס כל כוח פוליטי אפשרי, כולל כאלה הנחשבים "לא לגיטימיים" כמו החמולה והעדה, כדי להבטיח את בחירתו למשרה הנכספת.
  2. התגברות המתח העדתי: בשנים האחרונות גבר המתח העדתי, בעיקר בין מוסלמים לנוצרים, באופן משמעותי ביותר והגיע לכלל תגרות רחוב ושימוש באלימות, מילולית ופיזית, וגיוס מסיבי של כל חברי הקבוצה למען "הבסת" הצד שכנגד. בעבר הייתה מגמה של התגברות על הפילוגים העדתיים והתייחסות אליהם כשוליים, לעומת השיוך הלאומי הערבי והפלסטיני המאחד את כלל הפרטים והקבוצות לתנועה לאומית אחת. אולם הוצאתם של הפלסטינים בישראל מתהליכי הבינוי המחודשים של האומה הפלסטינית מצד אחד ואי התקבלותם לחברה האזרחית הישראלית מצד שני, הפרו את האיזון והביאו למצב של משבר ומצוקה. בהיעדרן של זהות לאומית או אזרחית מספקת – התחזקו זהויות משניות: עדתיות, דתיות, אזוריות או אופורטוניסטיות, שיכלו לנצח בתחרות על ליבם של רבים בקרב הערבים בישראל בשל היותן פשוטות ושלמות יותר. גם למפלגות הערביות העיקריות היה תפקיד משמעותי בתהליך הפירוד העדתי. הן התחרו ביניהן על קולות הערבים ובהרבה מקרים ניצלו את הפירוד העדתי למען האינטרסים הצרים שלהן, לעתים באופן בלתי מודע ומוצהר. חד"ש למשל נוקטת בשיטה עדתית להסדרת רשימת מועמדיה לכנסת, כך שהראשון ברשימה צריך להיות מוסלמי, השני נוצרי והשלישי יהודי וכך הלאה. ברור כי שיטה זו חייבה התארגנות בהתאם וגרמה לתחרות גלויה בין המועמדים בהתאם לשיוך העדתי שלהם. תופעה זו יצרה מרירות אצל אנשים שראו עצמם ראויים אך לא יכלו להתמודד על המקומות הריאליים בשל מוצאם הדתי או העדתי.

התנועה האסלאמית נקטה במודע ומתוך טקטיקה פוליטית גלויה באלמנט של שיוך העדתי-דתי. במצעה ובתעמולתה היה שימוש בולט בסממנים דתיים, מועמדיה היו בעלי אוריינטציה דתית מוסלמית מובהקת והתעמולה והגיוס שהתנהלו מבית לבית היו מבוססים ברובם על שימוש בקודים דתיים ואף אנטי דתיים (כלפי הנוצרים).

שתי המפלגות העיקריות הללו סברו כי הטקטיקות העדתיות-דתיות שנקטו בהן יוכלו לתרום לעלייה במספר המצביעים עבורן ובדרך זו הן גם ניזונו מהמציאות המפולגת וגם תרמו להעמקתה.

המתח העדתי שהתפתח בשנים האחרונות גבר גם לאור מציאות נקודתית שנוצרה בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, על רקע מאבק בין התנועה האסלאמית המקומית ועירית נצרת, בראשה עומד נוצרי, סביב השליטה בחלקת קרקע בלב העיר. המאבק שהתפתח היווה מקור עיקרי לליבוי המתחים העדתיים ואף גרם לתגרות רחוב אלימות בנצרת בין צעירים נוצרים ומוסלמים, מה שהוסיף למתח הכלל-ארצי בין מוסלמים ונוצרים בישובים הערביים המעורבים.

3. שלטון ממשלת הימין והתגברות התסיסה הפנימית: בשלוש שנות שלטון הליכוד ושותפותיו לקואליציה חלה הרעה ביחס השלטון לערבים בתחומים רבים, כמו: יחס מתעלם מהערבים בכלל ומחברי הכנסת הערבים בפרט, צמצום בהקצאות הכספיות לישובים ערבים, אי קבלת ערבים למשרדי הממשלה, עצירת תהליך ההכרה בישובים הבלתי מוכרים, השתלטות על אדמות ערביות בנגב ובאזור אום אל-פחם ועוד (ראה: סיכוי, 1999). הדבר יצר אווירה קשה בקרב כלל האזרחים הערבים ומנהיגותם והגביר את הרגשת הזרות, הניכור והתסיסה הכללית בקרבם. בסקר שנערך זמן קצר לפני הבחירות בקרב מדגם של מצביעים ערבים, התקבלו התוצאות הבאות לגבי השוואה בין ממשלת נתניהו לבין ממשלת רבין-פרס (סמוחה וגאנם, אפריל 1999):

לוח 1:

הערכת השינוי במצב הערבים בישראל כתוצאה ממדיניות הממשלה

                 ממשלת העבודה-מרצ                 ממשלת נתניהו

(1992-95)                   (1996-99)

סקר 1995                   סקר 1999

שינוי רב לטובה                 13.9                          1.9

שינוי מסוים לטובה             53.2                          4.0

לא חל שינוי                       29.8                          17.9

שינוי מסוים לרעה              1.9                            32.4

שינוי רב לרעה                   1.2                            43.8

 

4. עצירת תהליך השלום: רוב מכריע של הערבים תמך בהכרה הדדית בין אש"ף וישראל ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הם ראו בתהליך אוסלו מנוף להגשמת יעד זה ותמכו בו ברובם, במיוחד לאור העובדה שהיה מקובל על ערפאת, שנתפס כמייצג של התנועה הלאומית הפלסטינית. ההאטה בתהליך עקב המהפך השלטוני ב-1996 וההקשחה בעמדה הישראלית, בצד הסירוב המתמיד של נתניהו וממשלתו למלא את הדרישות המתחייבות מההסכם, גרמו לאכזבה בקרב המנהיגות והציבור הערבי בישראל. הם פיתחו רגשות של תסכול ומצוקה ועקבו בדאגה אחר עצירתו של התהליך, ובדומה לשאר הפלסטינים הטילו את האחריות לדבר על נתניהו וממשלתו. הערבים בישראל ציפו לבחירות החדשות בהן, כך קיוו, הם יוכלו לתרום באופן ישיר להחלפת הממשלה והעומד בראשה, כפי שניתן לראות בוודאות מתוצאות הסקר:

לוח 2:

חשיבות הפלת נתניהו מראשות הממשלה

מידת החשיבות של הפלת נתניהו מראשות הממשלה

חשוב                      73.3

אין זה משנה            17.6

לא חשוב                  9.1

 

תנאי רקע אלה מאפיינים את הסביבה בה התרחשו הבחירות לכנסת ה-15, שנערכו ב-17 במאי 1999, והיו – כל אחד לחוד וביחד – גורמי מפתח המסבירים את התנהגותם האלקטורלית של הערבים בבחירות אלה.

ההתארגנות לבחירות לכנסת ולראשות הממשלה

כמו ב-1996 כך גם במאי 1999, ההתמודדות בבחירות הייתה בשני מסלולים: לכנסת ולראשות הממשלה. ההצבעה בכל אחד מהם הייתה מושפעת משיקולים שונים וחייבה התארגנות בהתאם. להלן נציג בקצרה את הכוחות הפוליטיים הערבים שהתמודדו בבחירות לכנסת ה-15 ואת סיפור הצגתו, לראשונה בישראל, של מועמד ערבי לראשות הממשלה.

הבחירות לכנסת

כמו בבחירות שעברו, התמודדו גם הפעם על קולות הערבים מפלגות יהודיות-ציוניות מכל מגוון הקשת הפוליטית (ימין, שמאל, מרכז, דתיים, חילוניים וכו'); מפלגות ערביות לאומיות או דתיות; ומפלגה יהודית-ערבית, חד"ש, שנסווג אותה לצורך הדיון כמפלגה ערבית.

המפלגות היהודיות, מכל הקשת הפוליטית, ראו במצביעים הערבים קהל יעד פוטנציאלי, וכולן כיוונו אליהם מאמצי שכנוע ותעמולה. מפלגת "ישראל אחת", שנוצרה כמה חודשים לפני הבחירות על ידי צירוף אנשי גשר בראשות דוד לוי ואנשי התנועה הדתית מימד לרשימת העבודה, פנתה לציבור הערבי שיצביע למענה הן לכנסת והן לראשות הממשלה. היא מינתה מטה מיוחד לקשר עם המגזר הערבי והעמידה בראשו את חבר הכנסת יוסי ביילין, הידוע בעמדותיו היוניות בנושא השלום ובתמיכתו בשיפור דרכי תפקודה ויחסה של הממשלה לערבים. המטה נקט אמצעים ישירים ועקיפים למען גיוס קולות הערבים, הן למפלגה והן למועמד לראשות הממשלה מטעמה, אהוד ברק. נערכו ביקורים אישיים של אנשי מפתח שלה בישובים ערביים, כולל אהוד ברק עצמו, גויסו אנשי ציבור ערבים שהביעו תמיכה פומבית במפלגה ובמועמדה וכן הופעל לחץ ישיר על המפלגות הערביות, במפגשים עם אנשיהן, או לחץ עקיף באמצעות אנשי מפתח ברשות הלאומית הפלסטינית, למען יקראו לתומכיהן להצביע עבור אהוד ברק. מפלגת העבודה הייתה קשורה גם במאמצים להעלאת אחוז ההצבעה בקרב הערבים על ידי המלצה למממנים יהודים אמריקאים לתמוך כספית בעמותה הערבית אלאהאלי שהוקמה לקראת הבחירות ופעלה בישובים הערביים לעידוד האזרחים להצביע. כמו כן פנתה המפלגה דרך העתונות הערבית, במודעות או דרך ראיונות ארוכים עם אנשי מפתח בקרבה, שפנו באמצעות העתונים אל קהל המצביעים (ראה במיוחד אל-סנארה בשבועות שקדמו לבחירות). מפלגת העבודה שריינה בין שלושים המקומות הראשונים, שנחשבו לריאליים לאור הסקרים, שני מקומות לערבים: נואף מצאלחה, מוסלמי מכפר קרע במשולש, וצאלח טריף, דרוזי מג'וליס בגליל.

הליכוד, שהיה בשלטון במשך שלוש שנים, ניסה לקדם את ענייניו דרך שימוש בקואופטציה שהופעלה כלפי מנהיגות מסורתית או צעירה, שראתה בטובתה האישית את תכלית הכל; דרך "הטבות" ספציפיות לישובים מסוימים (לדוגמה קלנסואה שבמשולש); על ידי מעורבות ישירה בבחירות המקומיות שנערכו בנובמבר 1998 וסיוע למספר מועמדים בישובים הערביים (לדוגמה שפרעם); וכן על ידי פרסום בתקשורת האלקטרונית או בעתונות הכתובה של ראיונות או מודעות. הליכוד ראה בערבים מאגר קולות לשימור השלטון בידיו ויצא מתוך הנחה שכל קול ערבי עבור נתניהו לראשות הממשלה ולליכוד לכנסת, יחייב את ישראל אחת ואת מחנה השמאל לעבוד קשה יותר כדי להשיג הישג כפול בקרב היהודים. הליכוד שריין את המקום ה-19 ברשימתו לכנסת לדרוזי, איוב קרא מדלית אל-כרמל.

מרצ, מפלגת השמאל הציוני, התייחסה לציבור הערבי כאל מאגר טבעי שניתן לשכנעו לתמוך בה לאור תמיכתה בשלום המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, וכן בשל עמדתה העקבית בשאלת השוויון לערבים. לאור תוצאות סקרים ארציים מוקדמים שניבאו לה רק כמחצית המנדטים שהיו לה בכנסת ה-14, ניהלה מרצ מסע בחירות נמרץ שהופנה גם אל הציבור הערבי. תמיכתה הברורה באהוד ברק פינתה למרצ זמן, כסף וכוח ארגוני לתעמולת בחירות ישירה עבור המפלגה. בבחירות המוקדמות (פריימריז) שערכה מרצ לבחירת מועמדיה ברשימה ודירוגם, נבחרה חוסניה ג'בארה מטייבה שבמשולש למקום העשירי, שלא נראה ריאלי בזמנו והחליש את כוח השכנוע של מרצ בקרב הערבים. בסופו של דבר נכנסה ג'בארה לכנסת לאחר שנספרו כל הקולות.

גם המפלגות הדתיות ושאר חברות הקואליציה של נתניהו היפנו מאמץ משמעותי כדי לזכות בקולות ערבים. יהדות התורה, שנציגה שימש כסגן שר השיכון בממשלת נתניהו, המפד"ל, ששלטה במשרד החינוך והתרבות, וש"ס שהחזיקה בידיה את תיקי הפנים והעבודה והרווחה, פעלו כולן באופן אינטנסיבי בקרב הערבים בתעמולה רחבה, מודעות גדולות בישובים ובעתונים הערבים, ביקורים של ראשי המפלגות, הבטחות ומינויים בתחומים עליהם היו מופקדות ועוד. ש"ס הגדילה לעשות יותר משתי המפלגות האחרות: נציגיה הבכירים ערכו ביקורים בישובים הערביים, הבטיחו הבטחות ממשיות לקידום דרישות התושבים ואף מינו צוותים ערביים לטיפול בהצבעה. מנהיגה הפוליטי, אריה דרעי, ושר הפנים מטעמה, אלי סויסה, רואיינו בהרחבה בעתונות הערבית וכיכבו בתעמולה של התנועה בשפה הערבית. אולם ש"ס לא חזרה על הישגיה משתי מערכות הבחירות האחרונות והתמיכה בה ירדה לכדי 3% מן המצביעים הערבים. בנוסף למפלגות הדתיות, גם מפלגות חילוניות בקואליציה של נתניהו השקיעו מאמץ לקבל קולות ערבים. בין היתר ניתן לציין את מפלגת "ישראל בעלייה" שמייצגת את הציבור הרוסי, ו"הדרך השלישית" בראשות השר לבטחון פנים, אביגדור קהלני. מפלגות אלו נקטו באותן שיטות בהן פעלו המפלגות הדתיות, תוך ניצול עובדת היותן בשלטון ויכולתן להשקיע בשיפורים נקודתיים בישובים הערביים או בהפעלת שיטות של קואופטציה כלפי "בעלי השפעה" בציבור הערבי.

גם המפלגות היהודיות החדשות או כאלה שלא היה להן ייצוג עצמאי בכנסת ה-14, הבינו את הפוטנציאל האלקטורלי הטמון בערבים והפנו מאמץ כלפיהם. מפלגת המרכז בראשות יצחק מרדכי, "שינוי" בראשות טומי לפיד ומפלגות קטנות יותר כמו זו של פנינה רוזנבלום ומפלגת הנגב ואף מפלגת "האיחוד הלאומי" הימנית בראשותו של בנימין בגין, פעלו תוך שימוש באמצעים שונים (דלים בדרך כלל) על ידי גיוס פעילים ערבים או בדרכים של פניות תקשורתיות, תעמולתיות, ביקורים בישובים ערביים וכו' כדי לזכות בקולות תושביהם.

המפלגות הערביות פעלו בקרב הערבים מתוך הנחה כי זהו המאגר המרבי ואולי היחיד עבורן. מפלגות אלו, הוותיקות והחדשות, השקיעו מאמצים אינטנסיביים למען הצגת רשימות אטרקטיביות בבחירות. חד"ש הביעה בשלב מוקדם את רצונה להיפרד מהאיחוד שיצרה בבחירות הקודמות עם הברית הלאומית הדמוקרטית, בל"ד (על האיחוד ראה אוסצקי-לזר וגאנם, 1996). הובעה גם מורת-רוח מהמנהיגות שייצגה את חד"ש בכנסת ה-14 ורצון לערוך שינוי פנימי מרענן בראשות הרשימה, דבר שהיסטורית לא היה לו תקדים בחד"ש או במק"י.

לקראת הוועידה הכללית של חד"ש, שנערכה בשלהי פברואר 1999, נערכו דיונים אינטנסיביים במפלגה לגבי קביעת מועמדיה לכנסת. כמועמד מוביל לעמוד בראש הרשימה התבלט מחמד ברכה משפרעם, מזכ"ל חד"ש, הידוע בנאמנותו לקו המסורתי שלה ושל מק"י. כן היה ברור כי חברת הכנסת תמר גוז'נסקי מהמפלגה הקומוניסטית תשמור על המקום השלישי ברשימה המיועד ליהודי, וכי מועמדותו של המתחרה שעמד מולה, ד"ר אילן פפה מחיפה, לא תמריא, בעיקר בגלל העובדה שאינו חבר במק"י. על המקום השני ברשימה, השמור לנוצרי, התמודדו ארבעה מועמדים – חבר הכנסת צאלח סלים מאעבלין בגליל, סוהיל דיאב מנצרת, הכומר שחאדה מחיפה ודובר מק"י עצאם מח'ול. שלושת האחרונים עשו ברית אחת והביסו את חבר הכנסת סלים, ובמקומו נבחר למקום שני ברשימה הדובר מח'ול, פעיל ותיק במפלגה שלא היה מוכר רבות מחוצה לה.

בשלושת החודשים לאחר עיצוב הרשימה עסקה חד"ש בהכנות ממשיות לקראת הבחירות. נערכו כינוסים בכל ישוב ערבי בהם דיברו ונאמו בכירי המפלגה, העתון אל-אתחאד פעל כשופר של המפלגה וכמפיץ תעמולה מטעמה, המפלגה פנתה גם לתעמולת חוץ על ידי פרסום מודעות בעתונות הערבית והעברית בישראל ובעתונות הפלסטינית בשטחי הרשות וגם באמצעות הטלוויזיה והרדיו. חד"ש הפנתה חלק משמעותי ממאמציה למען שכנוע הערבים לתמיכה במועמד "ישראל אחת", אהוד ברק, לראשות הממשלה, תוך תיאום מרבי עם אנשי מפתח ברשות הלאומית הפלסטינית וכן פעלה רבות לסיכול מועמדותו של חבר הכנסת עזמי בשארה לרשות הממשלה (ראה בהמשך). המפלגה הייתה מודעת לכך כי היא מתחרה עם בל"ד על אותו מאגר קולות ולכן ניהלה מלחמת חורמה נגדה תוך הפצת ספקות בקשר ליכולתה של זו לעבור את אחוז החסימה. קו זה לא עזר בהכרח לחד"ש ואף סביר להניח שהזיק לה (ראה בהמשך – תוצאות הבחירות).

הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ), שנוצרה לקראת הבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996 על ידי חיבור בין האגף המתון בתנועה האסלאמית בראשותו של שיח' עבדאללה נמר דרויש מכפר קאסם והמפלגה הדמוקרטית ערבית בראשותו של חבר הכנסת עבד אלוהאב דראושה (ראה אוסצקי-לזר וגאנם 1996), המשיכה לתפקד כרשימה משותפת של שני גופים אלה, ואף חתרה להרחבת שורותיה. ראשי הרשימה פנו לשאר המפלגות הערביות בהצעה להקים רשימה משותפת אחת. בשלב מסויים נראה היה כי היוזמה עומדת להצליח על ידי צירוף בל"ד לרשימה המשותפת, אך הנסיון נכשל בשל חילוקי דעות על מיקום המועמדים ברשימה, ורע"מ הסתפקה בצירופו של חבר הכנסת האשם מחאמיד אליה. חבר הכנסת מחאמיד פרש מחד"ש לקראת סוף הקדנציה של הכנסת ה-14, מתוך תקוה כי הפרישה תעזור לו לשמור על כסאו בכנסת, וניהל משא ומתן על הצטרפות גם עם בל"ד. האשם מחאמיד, שביטא במשך השנים עמדה חילונית אנטי-דתית שמתנגדת לתנועה האסלאמית, שמועמדה לעירית אום אל-פחם שיח' ראאד סלאח הביס אותו בבחירות המקומיות בעיר, מצא את עצמו מול אפשרות אחת לשימור כסאו והצטרף לרע"מ. הרשימה המאוחדת הציבה אותו במקום השלישי הריאלי, למרות מספר תומכי המועט, אולי בשל הערכה לנסיונו הפרלמנטרי והציבורי הרב והיותו בן לחמולת מחאמיד הגדולה מאיזור ואדי עארה.

בתעמולת הרשימה בלט באופן עקבי הקו שהותווה על ידי התנועה האסלאמית. התעמולה הייתה מלאה בסממנים ומסרים דתיים, אשר הופצו על ידי מנהיגיה באספות שנערכו בישובים הערביים באמצעות התעמולה האלקטרונית והכתובה, בבטאון התנועה האסלאמית אל-מית'אק, בבטאון מד"ע אל-דיאר ובאמצעים אחרים. בניגוד לרשימה המתחדשת שבחרה חד"ש, ארבעת המקומות הראשונים ברע"מ נתפסו על ידי חברי כנסת שכיהנו כבר בכנסת ה-14, ואחר כך נוסף, כאמור, מחאמיד למקום השלישי. ניתן לטעון כי מלאכת הרכבת הרשימה לכנסת הייתה מכוונת על ידי הרצון לשמר את מקומם של חברי הכנסת המכהנים, להוציא את חבר הכנסת דראושה שפרש מרצונו אך נשאר בהנהגת התנועה.

המפלגה הערבית השלישית בגודלה הייתה הברית הלאומית-דמוקרטית, בל"ד (אל-תג'מע אל-וטני אל-דמוקראטי), שהחליטה להיפרד משותפותה עם חד"ש בכנסת ה-14 ולהתמודד לבדה. המפלגה ערכה כינוס מועצה מיוחד בו בחרה למקום הראשון ללא עוררין את יושב ראש המפלגה ד"ר עזמי בשארה, ולמקום השני את ד"ר ג'מאל זחאלקה מכפר קרע שבמשולש. המפלגה לא הייתה בטוחה לגמרי בסיכוייה לעבור את אחוז החסימה, לכן חיפשה אפשרויות לחזור לברית עם חד"ש בתנאים משופרים או אפילו להתחבר לרשימה הערבית המאוחדת, נסיונות שכשלו. בשלב מוקדם, המפלגה יצרה ברית עם חבר הכנסת האשם מחאמיד, ברית שלא החזיקה מעמד יותר משבועיים והתפוררה בעקבות חבירת מחאמיד לרע"מ. יום לפני הגשת רשימת המועמדים לבחירות בכנסת (ביום האדמה, 30 במרץ 1999) הגיעה בל"ד להסכם עם ד"ר אחמד טיבי ומפלגתו, התנועה הערבית לשינוי (אל-חרכה אל-ערביה ללתע'ייר), לפיו הוקצה מקום שני ברשימת בל"ד לכנסת לטיבי וביחד הקימו את הברית המאוחדת-הדמוקרטית (אל-תג'מע אל-וחדוי אל-דימוקראטי). איחוד זה גרם לבעיות פנימיות בבל"ד בשל התנגדות אישית של חברים לטיבי. מספר חברי הנהגה הקפיאו את פעילותם בטענה שאחמד טיבי, הידוע בקשריו עם ערפאת מצד אחד ועם הנהגת מפלגת העבודה מצד שני, אינו ראוי לאמונם. הם האשימו את יושב ראש המפלגה בשארה בנקיטת צעדים מכריעים ללא התייעצות עם מוסדות המפלגה. בל"ד גם הציגה את יושב הראש שלה לראשות ממשלת ישראל, נסיון ראשון מסוגו שנקטה מפלגה ערבית, שנדון עליו בהרחבה בהמשך.

בנוסף למפלגות היהודיות ולמפלגות הערביות העיקריות, התחרו על קולות הערבים עוד שני גופים פוליטיים ערביים קטנים: מפלגת הערבי החדש בהנהגת מכרם מח'ול מיפו וארגון הפעולה הדמוקרטי (דע"מ) בהנהגת סאמיה נאצר ממג'ד אלכרום שבגליל. שתי המפלגות הללו היו שוליות בכל שלבי ההכנות לבחירות: בתעמולה, בהכנות להקמת איחוד המפלגות וגם בתוצאות. כל אחת מהן קיבלה כאלפיים קולות, שהלכו לאיבוד.

הבחירות לראשות הממשלה

משלב מוקדם היה ברור כי יהיו מספר מועמדים יהודים לתפקיד: אהוד ברק, יושב ראש מפלגת העבודה; בנימין נתניהו, יושב ראש הליכוד; חבר הכנסת בנימין בגין, מועמד עצמאי המזוהה עם הימין; ומועמדים ממפלגת המרכז, שבסופו של דבר התייצבה מאחורי חבר הכנסת יצחק מרדכי. האפשרות להצגת מועמד ערבי נראתה רחוקה וזרה למציאות הפוליטית של מדינת ישראל היהודית.

מספר אקדמאים, עתונאים, פעילים פוליטיים וחברתיים ערבים העלו מאז חודש פברואר 1999 ועל סמך הצהרות מוקדמות של חבר הכנסת בשארה, את האפשרות שיציע את מועמדותו לתפקיד. הם החלו לקדם את הרעיון בחוגי בית ובדיון מעל גבי העתונות. כבר בשלב הראשון הביעה חד"ש את התנגדותה העקרונית לצעד כזה ואת מחויבותה להצביע למועמד "בעל הסיכויים הטובים להחלפת נתניהו", מבלי לנקוב בשמו המפורש של אהוד ברק. הרשימה הערבית המאוחדת נקטה בעמדה מהוססת, מתוך כוונה לבדוק את היתרונות והחסרונות האלקטורליים לגביה. המפלגה היחידה שנקטה עמדה אוהדת פומבית הייתה בל"ד, שהביעה נכונות לכך ואף פעלה למען בירור יסודי של משמעויות העמדת יושב הראש שלה לתפקיד שנתפס ברבים כנחלתם הבלעדית של יהודים. צעד זה גונה מאוחר יותר ותואר כפלגני על ידי שאר הכוחות הפוליטיים ואישים ערבים בעלי עמדות השפעה שהתנגדו לו.

להלן סיכום השיקולים שהובעו בעד ונגד צעד זה:

בעד: רוב פעילי בל"ד ורבים מתומכיה ומספר אקדמאים, עתונאים, פעילי עמותות, אישים עצמאיים ואף פעילים פוליטיים פלסטיניים מהגדה המערבית, רצועת עזה ומהגלות הפלסטינית, כולל ראש המחלקה המדינית באש"ף פארוק קדומי, נקטו עמדה ברורה בעד הצגת מועמדותו של ערבי לבחירות לראשות ממשלת ישראל. השיקולים העיקריים שהנחו אותם וסוקרו בעתונות האלקטרונית והכתובה ואף הובעו בעשרות מפגשים, היו מבוססים על הנימוקים דלהלן (ראה גם מאמרים בבטאון בל"ד, פצל אל-מקאל, לאורך כל התקופה מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות ועד למועד הבחירות עצמן פברואר-מאי 1999):

  1. ההפרדה בין הבחירות לכנסת לבחירות לראשות הממשלה גרמה לעלייה במיקומה ובחשיבותה של ההתמודדות לראשות הממשלה ולשחיקה גוברת בחשיבותה של מערכת הבחירות לכנסת. העתונות, מקבלי החלטות ובעלי תפקידים ורוב המצביעים עצמם, כמעט ואינם שמים לב לאמירותיהן של מפלגות, למצעיהן ולאידיאולוגיה שלהן (שנשחקה ממילא בעקבות עידן ההפרטה וירידת ערכן של עמדות ערכיות ואידיאולוגיות). המצעים של המפלגות הם דבר זניח, מספר מפלגות לא טרחו לעדכן, לשכתב ואפילו להדפיס ולהפיץ את מצען. החשיבות עברה למגרש הבחירות לראשות הממשלה, כל מועמד – ולא משנה מה ערכו האלקטורלי – הפך למחוזר על ידי התקשורת ודעותיו הועברו לציבור הרחב. הדיון הציבורי נסב בעיקר על עמדותיהם, אישיותם וכוונותיהם לעתיד של המועמדים. כל מועמד זכה לדיווח נרחב, דעותיו בוקרו או שובחו והאמירה הפוליטית והאידיאולוגית האישית שלו הובלטה. מועמד ערבי יכול איפוא להעלות על סדר היום הישראלי את המצוקות, הצרכים והשאיפות של הערבים ואף את העמדות האידיאולוגיות שלו עצמו ושל מפלגתו.
  2. המועמדים היהודים הציגו את עמדותיהם בשאלת ההסדר לבעיה הפלסטינית ולא לקחו בחשבון את עמדותיהם של רוב האזרחים הערבים, התומכים בהקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שנכבשו בשנת 1967, כולל ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית. רק מועמד ערבי יוכל להציג עמדה כזו ובכך להבליט קיומה של עמדה, בצד הישראלי, שהיא זהה לעמדתה של הרשות הלאומית הפלסטינית ולעמדתו הרשמית של אש"ף ולהשפיע על דעת הקהל הישראלית בכיוון זה.
  3. לאור המציאות שבה היו יותר משני מועמדים ולאור האיזון בין ימין ושמאל בישראל בכלל, האפשרות להכרעת הבחירות בסיבוב ראשון נראתה בזמנה קלושה וכמעט בלתי אפשרית, ולכן נאמר כי מועמד ערבי יוכל להתחרות ולהביע את דעותיו ומצעו במסגרת הדיון הפוליטי הכללי בישראל בלי לסכן את מועמד השמאל ואת סיכוייו להיבחר, כי ההכרעה תהיה ממילא בסיבוב השני.
  4. מועמד ערבי לראשות הממשלה יתרום להתחממות הדיון הציבורי בישראל בכלל ובקרב הערבים בפרט, דבר שמביא יותר בעלי זכות בחירה לקלפי ותורם בדרך זו להעלאת אחוז ההצבעה ולעלייה בכוחן של המפלגות הערביות ובמספר חברי הכנסת הערבים. כמו כן, מועמד ערבי שייכשל בסיבוב ראשון, יוכל להגיע להסכם עם מועמד מפלגת העבודה, בין שני סיבובי הבחירות, שיתייחס לצרכים ולעמדות של הערבים ויוכל להגדיל את מספר המצביעים הערבים בסיבוב השני, שלפי ההערכות היה צפוי להיות נמוך.
  5. האפשרות לעריכת שני סבבי בחירות דוחה את המשא ומתן העיקרי לתקופה שבין שני הסבבים. כך יוכלו המנצחים והמפסידים להעריך את כוחם האלקטורלי ולתבוע הישגים בהתאם. אם לא יהיה מועמד ערבי בסיבוב הראשון, המשמעות המעשית היא שתהיה התעלמות מצרכיהם של הערבים בזמן הקריטי בו נחתכים דברים שישפיעו על העתיד. רק מועמד ערבי, שיזכה באחוז מסוים מקולות הערבים, יוכל להשפיע על סדר היום הציבורי והפוליטי בין שני סיבובי הבחירות, בכל מה שנוגע לאינטרסים, לעמדות ולשאיפות שלהם.
  6. השיקול העיקרי מאחורי הכוונה להעמיד ערבי לבחירות לראשות הממשלה הוא המצוקה הפוליטית אליה נקלעו הערבים עקב התחרות בין ימין לשמאל בזירה הפוליטית הישראלית. הערבים בישראל, המשתייכים אידיאולוגית ופוליטית לצד השמאלי של המפה, מצאו עצמם ברגעים קשים של הכרעות פוליטיות מחויבים לתמוך בצד של מפלגה העבודה ומרצ, למרות שלעתים קרובות לא הסכימו איתן. מצב זה מתמצת את מהות המצוקה הפוליטית אליה נקלעו הערבים בשנים האחרונות (Ghanem, 1997), והיציאה ממנו חייבה צעד "נועז" באמצעותו יוכלו לאיים על השמאל ציוני ולאלץ אותו לקבל את עמדותיהם ולו גם חלקית. לאור חיזוריו של מועמד השמאל הציוני אהוד ברק אחרי תומכי המרכז והימין, הערבים חייבים לנקוט בצעד שיאיים עליו בפועל ולא במלל חסר כל תוכן, סברו תומכי הצעד הזה. העמדת ערבי כמועמד לראשות הממשלה, שיזכה בנתח מקולות הערבים "המובטחים" כביכול מבחינתו של ברק, ייצור איום על סיכוייו לנצח ואפילו לזכות ברוב קולות בסיבוב הראשון.
  7. הצגת המועמדות הייתה גם כלי הגנה של הערבים מפני התערבות מאיימת מצד חלק מהמנהיגות הלאומית הפלסטינית בענייניהם הפנימיים. התערבות זו התבטאה בתמיכה תעמולתית וכספית במפלגות מסוימות שהיו מוכנות לקבל תכתיבים ממנהיגות זו והתנגדות פומבית למפלגות שהביעו עמדות ביקורתיות כנגד הסכמי אוסלו או כנגד הפרת זכויות אדם ואזרחי בשטחי הרשות הפלסטינית. בל"ד ופעיליה טענו כלפי הרשות ברמזים ובגלוי כי אם תתערב נגדם או תתמוך מסיבית במפלגות ערביות אחרות, בל"ד תקרא להחרמת הבחירות לראשות הממשלה, צעד שכידוע היה מסכן את סיכוייו של ברק להיבחר.
  8. אנשי בל"ד ראו לנגד עיניהם גם את האינטרס הישיר של מפלגתם. הם העריכו כי מועמדות בשארה לראשות הממשלה תחשוף אותו ואת עמדות מפלגתו לציבור הרחב ותתרום על ידי כך לעליה במספר התומכים בבל"ד, הערכה שהוכחה כמוצדקת, כפי שנראה בהמשך.

נגד: המתנגדים להצגת מועמדותו של ערבי לראשות הממשלה התחלקו למספר תת-קבוצות, שהעיקריות ביניהן היו פעילי מפלגות שהתחרו עם בל"ד על קולות הערבים, מספר בעלי עמדות השפעה, מספר עתונאים ואנשי פרסום וכן פוליטיקאים ערבים ויהודים וחלק ממנהיגי הרשות הלאומית הפלסטינית. המתנגדים לצעד הציגו אותו כהרפתקני ולא מחושב וכמסכן את האינטרסים של הערבים בישראל ושל כלל הפלסטינים. לטענתם, בסופו של דבר יפגע הדבר באפשרות למהפך שלטוני. תעמולתם הייתה אגרסיבית והם אף הצליחו לגייס את כלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית ברובה כנגד צעד זה.

ההסברים העיקריים להתנגדות להצגת מועמד ערבי לראשות הממשלה היו כדלהלן:

  1. זהו צעד הפגנתי וחסר סיכוי שיכול לפגוע בסיכויו של ברק לנצח כבר בסיבוב הראשון. הצגת מועמד ערבי בסיבוב הראשון תסכן את האפשרות למהפך שלטוני.
  2. חלק מפעילי המפלגות המתחרות, ערביות ולא-ערביות, חששו שמא העמדת נציג ערבי מטעם בל"ד ימשוך אליה קולות של ערבים מכל הקשת, ובכך הן יפסידו קולות של מצביעים פוטנציאליים.
  3. צעד שנוי במחלוקת מסוג זה, שלא יזכה לרוב קולות המצביעים הערבים, יציג חזית מפוררת כלפי חוץ ויפגע בכוח המיקוח של הערבים ואף יוכיח כי מועמד השמאל היהודי מייצג את הערבים יותר מאשר מועמד שלהם.
  4. מועמד ערבי שייראה ויישמע בתקשורת המקומי והעולמית יתרום להצגת ישראל כדמוקרטיה מושלמת, המאפשרת למיעוט הערבי לזכות בכל המשרות הציבוריות כולל בחשובה שבהן, ראשות הממשלה. בכך ייחלש הטיעון הערבי בדבר אופייה האתני והלא-דמוקרטי של מדינת ישראל.

 

עם התקרב המועד האחרון להצגת המועמדות למשרת ראש הממשלה ואחרי כשלון כל הנסיונות להסכים על אדם המקובל על רוב הזרמים הפוליטיים למשרה, החליטה בל"ד אחרי דיון ארוך להציג את מועמדותו של יושב הראש שלה ד"ר עזמי בשארה לתפקיד. בשארה קיבל את המועמדות מתוך תקווה כי הדבר יעזור לקדם את השיקולים שנמנו לעיל, ואף הצהיר פעמים רבות כי אינו חושק בתפקיד עצמו אלא משתמש בו ככלי לקידום האינטרסים של הערבים. בל"ד הצליחה לגייס כ-56 אלף חתימות התומכות במועמדות, הרבה מעל לדרוש (50 אלף חתימות), שרובם ערבים ומקצתם יהודים, אשר נתנו בכך גיבוי ציבורי רחב למועמדותו של בשארה להתמודדות.

בסקר דעת קהל שערכנו כחודש לפני הבחירות הסתבר שהציבור הערבי חלוק בקשר לעמדתו בנושא. כשליש תמכו ואמרו כי מועמדותו של עזמי בשארה עוזרת לאינטרסים של הערבים. כשליש התנגדו וראו בה מזיקה לערבים והשליש האחרון סבר כי מועמדותו של בשארה לא מזיקה ולא מועילה לאינטרסים של הערבים.

לוח 3:

הערכת ההשפעה של מועמדות בשארה לראשות הממשלה

הערכת ההשפעה של מועמדות בשארה לראשות הממשלה

על האינטרסים של הערבים בישראל

עוזרת                                       30.1

לא עוזרת ולא מזיקה                   40.8

מזיקה                                       29.2

 

בסופו של דבר, חלק רב ממצביעי המפלגות המתחרות בבל"ד לא פסלו את מועמדותו של בשארה לראשות הממשלה ואף הביעו דעתם כי היא עוזרת לקידום האינטרסים של הערבים (ראה לוח מספר 4). התברר, כי רבים ממצביעי חד"ש ומד"ע ושאר המפלגות לא הסכימו לטיעונים של מנהיגיהם ששללו את מועמדותו של עזמי בשארה מבל"ד, והתכוונו להצביע עבורו לראשות הממשלה.

לוח 4:

הערכת ההשפעה של מועמדות בשארה לראשות הממשלה

לפי המפלגה שעבורה מצביעים

ימין       מרכז     עבודה      מרצ       רע"מ       חד"ש         בל"ד    

עוזרת                           15.0     38.2       27.5       22.0      31.5       24.2          74.0

לא עוזרת ולא מזיקה       45.0     35.3       39.7       36.0      41.4       35.3          16.7

מזיקה                           40.0     26.5       32.8       42.0      27.2       40.6          9.4____

מספר המשיבים              60        34          131        50         162        207           96

 

תוצאות הבחירות

ניתוח תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 ולראות הממשלה בשנת 1999 יתייחס לשלושה היבטים עיקריים: השתתפות בהצבעה, התפלגות ההצבעה לכנסת והתפלגות ההצבעה לראשות הממשלה.

השתתפות בהצבעה:

לפי הנתונים הרשמיים הניתנים לבדיקה מדויקת, כלומר בישובים ערביים טהורים, הגיע אחוז ההצבעה לכדי 75% מבין כלל בעלי זכות הבחירה, שמספרם היה כ-429 אלף. אחוז זה נמוך במקצת מאחוז ההשתתפות בבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996, שעמד על 77%. ההסברים לשיעור הצבעה זה מגוונים, חלקם היסטוריים קבועים וחלקם קשורים בנסיבות המיוחדות שקדמו לבחירות 99'.

ההסברים ההיסטוריים הם:

  1. הציפיה להקמת רשימה ערבית מאוחדת, שלא התממשה.
  2. אכזבה מן המפלגות הערביות הקיימות הן בשל מצען האידיאולוגי שאינו מתחדש, הן בשל הנציגים שהציבו ברשימותיהן וגם מהישגיהן הדלים למען קהל הבוחרים.
  3. תחושת השוליות הערבית וחוסר היכולת להיות שותפים מלאים ולהשפיע על העשייה הפוליטית בישראל.
  4. הימנעות אידיאולוגית בשוליים של חלק מהחברים בתנועת "בני הכפר" וחלקים מהתנועה האסלאמית, שאינם מכירים בלגיטימיות של המדינה ושל הכנסת.
  5. סיבות טכניות של חוסר התמצאות וקשיים להגיע לקלפי.

 

בנוסף לאלה היו מספר התפתחויות נקודתיות שהשפיעו על החלטת רבים שלא להגיע לקלפיות. יש לציין כי סקר שערכנו כחודש לפני הבחירות בקרב בעלי זכות בחירה ערבים הראה בבירור כוונה להצביע באחוזים גבוהים. למרות זאת הצטברו גורמים נסיבתיים חדשים שהשפיעו על ההחלטה להימנע מהצבעה:

  1. אהוד ברק ובנימין נתניהו, שני המועמדים המובילים שנותרו בסופו של דבר מועמדים יחידים לראשות הממשלה, התעלמו באופן בולט מהערבים ומצרכיהם. אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה וישראל אחת, שהיה מועדף על רוב הערבים, לא הירבה להביע עמדות אוהדות בנושאים המציקים להם והתעלם מהם כמעט באופן טוטלי. הדבר עורר תחושת זרות וניכור בקרב חלקים ניכרים מן האוכלוסיה הערבית והמחיש עוד לפני הבחירות את הצפוי לנציגיהם במקרה של נצחון לברק. רבים שהתלבטו החליטו לבסוף שלא להצביע כלל.
  2. הסרת מועמדותו של עזמי בשארה יומיים לפני הבחירות קטעה את המומנטום של ההכנות והביאה לחשיבה מחודשת בקרב חלק מהמצביעים הערבים. מועמדותו של חבר הכנסת בשארה הייתה עבור אלה שמחזיקים בעמדות לאומיות ערביות או אנטי ציוניות או אפילו אנטי יהודיות אפשרות בחירה יחידה. משהחליט להסירה הוא תרם לגיבוש החלטה בקרב אותם אנשים שלא להצביע.
  3. להערכתנו, הקבוצה העיקרית מבין אלה שהצביעו בשנת 1996 ונמנעו מהצבעה ב-1999 היא של מצביעים מסורתיים של מפלגת העבודה. כבר בבחירות 1996 היה מעין "הסכם ג'נטלמני" שמפלגת העבודה ופעיליה בשטח הערבי יתרכזו בקריאה להצביע עבור מועמדה לראשות הממשלה ולא לרשימתה לכנסת, בבחירות 1999 בלט הדבר עוד יותר. מצב זה גרם להזנחת ציבור שלם שבעבר התגבש כייחודי וכמקושר באופן מיוחד למפלגת העבודה ולא סומן כלל כקהל יעד על ידי המפלגות האחרות. רובו של קהל זה שהוזנח לא הגיע לקלפי מטעמים פרקטיים טהורים של אי נגישות לקלפיות, חוסר התמצאות וכו'.
  4. גורם רב משמעות שקשה ואף בלתי אפשרי לאמת אותו נקודתית טמון ביחס הכללי של ממשלת נתניהו לערבים. יחס ממשלה זה היה מפלה ואף עוין בהרבה מקרים והצמיח הרגשת זרות ותחושה מתחזקת של שוליות ואי-כדאיות של ההשתתפות האזרחית מצידם של הערבים.
  5. בעיות טכניות נקודתיות שתרמו לירידה הקטנה באחוז המצביעים, ביניהם מקרה בולט בעיר באקה אלע'רביה שבמשולש, שיום לפני הבחירות התעמתו תושביה עם סייענים פלסטינים שהועברו להתגורר בישוב. שני צעירים בני המקום נהרגו בנסיון להצית את בית הסייענים ובתגובה הוכרז אבל ביום הבחירות, שכלל שביתת מסחר והחלטה להימנע מהצבעה.

 

לסיכום, הירידה באחוזי המשתתפים הערבים בהצבעה בהשוואה לבחירות לכנסת ה-14 הייתה אמנם שולית אך משמעותה גדולה יותר לאור הסקרים המוקדמים שמצאו עלייה בכוונות הערבים להצביע. להערכתנו, הגורמים העיקריים להימנעות מהצבעה הם טכניים ולא מהותיים (ראה לוח מספר 5). לא נמצאו הבדלים משמעותיים באחוז ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה ומרבית הבוחרים שהגיעו לקלפי הצביעו בשני הפתקים.

התפלגות ההצבעה לכנסת:

בהמשך למגמות שהתגבשו בשני העשורים האחרונים, תוצאות הבחירות לכנסת מעידות על התגבשותם של ארבעה מחנות פוליטיים בקרב הערבים בישראל:

  • זרם ערבי-ישראלי שפיתח במשך השנים עמדות אידיאולוגיות קרובות למפלגות היהודיות-ציוניות ואף אם לעתים חלק עליהן, המשיך להצביע עבורן. זרם זה מקבל ביטוי בהתנהגות הפוליטית על ידי הצבעה לכל הקשת של המפלגות היהודיות ממרצ בשמאל ועד לש"ס, הליכוד ואפילו המפד"ל בימין. יצוין כי בתעמולת הבחירות הפעם בלט המסע הבוטה כנגד כל הצבעה למפלגות הציוניות ללא הבדל, מסע שהובל בידי כלל המפלגות הערביות בעתונות ובתעמולה שבעל פה.

המפלגות היהודיות קיבלו ביחד כ-30% מקולות הערבים לעומת 33% בבחירות 1996. ירידה לא גדולה, למרות תעמולה אגרסיבית שניהלו כל המפלגות הערביות נגד ההצבעה למפלגות יהודיות וציוניות. התפלגות ההצבעה היא כלהלן:

מפלגת העבודה וממשיכתה ישראל אחת קיבלו את הנתח המשמעותי ביותר – 7.6% מקולות הערבים, ירידה של למעלה ממחצית לעומת הבחירות הקודמות (17%). למרות שהפסידה את השלטון ב-1996, המשיכה מפלגה זו לסמל עבור הרבה ערבים את הממסד בפועל או בכוח כאלטרנטיבה עיקרית לליכוד. גרעין קשה של תומכי העבודה סיגל במשך השנים את עמדותיה והגן עליהן ללא עוררין, מגמה שהתחזקה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו עם אש"ף והשיפורים ביחסן של ממשלות רבין ופרס בין השנים 1992-1996 אל הערבים וצרכיהם. הירידה הגדולה מוסברת בכך שהעבודה לא הייתה בשלטון ולא יכלה להיטיב עם הבוחרים, וכן בשל הדגש ששמו ראשיה ופעיליה בשטח על השגת תמיכה באהוד ברק ולאו דווקא למפלגה עצמה. סיבה נוספת דומה למה שקרה ב-1996 בעקבות פיצול ההצבעה – מצביעים שבחרו בברק העדיפו בפתק השני לשלוח לכנסת את נציגיהם הישירים ולהגדיל את הייצוג הערבי בה. כמו כן ראוי לציין כי מפלגת העבודה לא רעננה את מועמדיה הערבים לכנסת ואילו "ישראל אחת" כלל לא התייחסה לערבים כחלק ממנה והדירה אותם בצורה בולטת מן האיחוד שהתיימר להקיף סקטורים רחבים בחברה הישראלית.

מרצ הייתה שניה בפופולריות אחרי העבודה וקיבלה 5%, גם כאן ירידה במחצית לעומת הבחירות הקודמות (10%). מרצ מאמצת ומכריזה על עמדות מדיניות ואזרחיות הקרובות ביותר לקונצנזוס בקרב הערבים. היא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומצדדת במדיניות שוויונית כלפי הערבים אזרחי המדינה. למרות עמדות אלו היא לא זכתה לתמיכה גדולה, הן בשל המסע שהתנהל כאמור נגד הצבעה למפלגות יהודיות והן בשל ארגון לקוי בעבודה בישובים. לראשונה הוצבה אישה ערביה ברשימת מרצ לכנסת, אולם היותה במקום העשירי – שלא נחשב בזמנו לבטוח – השפיעה אף היא על חלק מהמצביעים שלא לתת קולם למועמדים יהודים או לאישה.

הליכוד, ישראל בעליה, ש"ס ושאר המפלגות המסווגות כימניות קיבלו אחוזים ספורים מקולות הערבים, פחות מ-6% יחד. הקולות הושגו עקב השקעת מאמצים גדולים ולאור העובדה שמפלגות אלו היו בשלטון בשלוש השנים שקדמו לבחירות ויכלו להעניק טובות הנאה נקודתיות וארציות, קבוצתיות ופרטיות, לחלק מהערבים. שאר הקולות בזרם זה התפזרו על פני מפלגות יהודיות אחרות, ותיקות וחדשות, שזכו כל אחת ל-1%-3%.

  • הזרם הקומוניסטי – המפלגה הקומוניסטית שמרה שנים רבות על בכורה ארגונית ואלקטורלית בין המפלגות הפועלות בקרב הערבים, אך עברה תהליך של נסיגה הדרגתית מאז התמוטטות הגוש הקומוניסטי והשינויים הפנימיים בקרב הערבים בכלל ובמפלגה עצמה בפרט. בבחירות לכנסת ה-14 ב-1996 קיבלה חד"ש, שרצה ברשימה משותפת עם בל"ד, כ-37% מקולות הערבים וזכתה בחמישה מנדטים בכנסת. בבחירות האחרונות התמודדה חד"ש בנפרד ואף ללא חבר הכנסת האשם מחאמיד שהיה ממנהיגיה הבולטים. חד"ש ניהלה מערכה תעמולתית קשה נגד בל"ד וטענה כי זו לא תעבור את אחוז החסימה ותגרום לבזבוז של אלפי קולות יקרים. התמיכה האלקטורלית בחד"ש ירדה ל-22% מקולות הערבים (לעומת 37% בבחירות הקודמות) והיא זכתה בשלושה מנדטים בלבד, דבר שהיווה בעיני מנהיגיה תבוסה. מיד אחרי הבחירות החלה המפלגה בדיון פנימי מעמיק להבנת הגורמים לירידתה. הירידה קשורה הן בהתמודדות הקשה על קולות הערבים בין המפלגות השונות ובחילופין בצמרת עם היעלמה של המנהיגות ההיסטורית והחלפתה במנהיגות פחות מוכרת ופחות כריזמטית. יתכן שגם אירועי נצרת גרמו לירידה בתמיכה בחד"ש כמו גם התייצבותה הנחרצת בעד מועמד יהודי לראשות הממשלה ונגד מועמד ערבי.
  • הזרם הלאומי קיבל ביטויים ארגוניים שונים מאז 1948. לקראת הבחירות לכנסת ה-14 התארגנו מרכיביו השונים בתוך בל"ד (הברית הלאומית-דמוקרטית) שכאמור רצה לבחירות ברשימה משותפת עם חד"ש ונציגה, ד"ר עזמי בשארה, קיבל מקום רביעי בדירוג הרשימה לכנסת. מאז 1996 התגלעו מחלוקות עמוקות בין בשארה וחבריו לסיעה, שגלשו לשתי המפלגות ולפעיליהן בשטח ומשם לעתונות הכתובה והאלקטרונית. הנסיונות לפיוס לפני הבחירות כשלו והסקרים הורו כי קיימת סכנה שבל"ד לא תעבור את אחוז החסימה לבדה. כזכור, מנהיג בל"ד החליט ברגע האחרון לרוץ בשותפות עם תנועתו של ד"ר אחמד טיבי והרשימה המשותפת זכתה בכ-17% מהקולות הכשרים של הערבים. הישג נאה זה אפשר לה להכניס שני נציגים לכנסת, ד"ר עזמי בשארה וד"ר אחמד טיבי, ולהציב עצמה כתנועה עצמאית נפרדת, היכולה לגבש סביבה את המחנה הלאומי הערבי כולו. יחד עם זאת, בל"ד לא מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה בגלל חסרון ארגוני בולט והיעדר מנהיגות בשטח.
  • הזרם האסלאמי קיבל ביטוי ארגוני בתנועה האסלאמית, שהתפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-14 לאור החלטתו של האגף "הדרומי" בהנהגת שייח' עבדאללה נמר דרויש לרוץ בבחירות לכנסת והתנגדותו של הפלג "הצפוני" לכך. האגף שהתמודד בבחירות יצר ברית ורשימה משותפת עם המפלגה הדמוקרטית-ערבית בהנהגתו של חבר הכנסת עבד אלווהאב דראושה וקיבל אז כ-25% מקולות הערבים וארבעה נציגים בכנסת. בכך הפכה רע"מ לרשימה הערבית הגדולה ביותר. עלייה בולטת הייתה לרע"מ בכפרי המשולש ובנגב, אזורים מוסלמיים מסורתיים. הישג מרשים זה נבע בעיקר מן הכוח הארגוני המגובש והמלוכד, הן של מד"ע והן של התנועה האסלאמית, בזכות תדמיתה של רע"מ כשואפת לאחדות ומבצעת אותה, ההרמוניה היחסית ששררה בצמרת וגם מן השסע העדתי והדתי בקרב הערבים בישראל. רע"מ לא פסלה מראש הצטרפות לקואליציה בראשות ברק והציגה בפניו תכנית מפורטת עוד בחודש אפריל, שכותרתה "תכנית שוויון אזרחי לערבים בישראל".

לסיכום, מלבד הרשימה הערבית המשותפת בהנהגת התנועה האסלאמית שהפכה בעקבות הבחירות לכוח מוביל בקרב הערבים, שאר הכוחות המתמודדים יצאו בהרגשת החמצה מסוימת. התוצאות יחייבו את המפלגות הערביות החילוניות, חד"ש ובל"ד, לערוך חשבון נפש עמוק ולבדוק אם ניתן היה להגיע לבחירות ברשימה משותפת שהייתה מגיעה להישגים גדולים יותר ועונה על רצון הציבור. חד"ש ערכה ותערוך דיונים רבים להבנת מצבה והסיבות לכשלונה. גם בל"ד החלה בעריכת דיונים על תפקודה והתארגנותה לקראת הבחירות, כולל בדיקת התועלת שבהתחברות עם תנועתו של טיבי. זמן קצר אחרי הבחירות כבר התגלעו מחלוקות וסכסוכים פנימיים ביניהן, והשאלה המרכזית היא: מה יקרה לסיעה המשותפת, האם תתפרק או תמשיך לתפקד ותיתן דוגמה להצלחה בלכידות, בעת שנראה שכל המסגרות הפוליטיות והחברתיות בקרב הערבים מתפרקות?

ההצבעה לראשות הממשלה:

כאמור, הדיון בקרב הערבים נסב בעיקר על מועמדותו של עזמי בשארה שסומנה על ידי תומכי ברק בציבור הערבי כצעד שעלול להזיק לאפשרות של ברק לנצח בסיבוב ראשון ולגרום לעריכת סיבוב שני, אליו לפי ההערכות לא יגיעו מצביעים ערבים רבים. הופעלו לחצים מכיוונים שונים כנגד המשך מועמדותו של בשארה.

יומיים לפני הבחירות (ביום שבת ה-15 למאי) הודיע עזמי בשארה בשידור טלוויזיוני ישיר מנצרת על פרישתו מהמרוץ, כשהוא טוען כי המטרות העיקריות של מועמדותו הושגו במלואן. לדבריו, הקמפיין העתונאי שליווה את מועמדותו נועד מלכתחילה להעלות את הבעיות והצרכים והידע הכללי על הערבים במדינה, וכך אכן קרה. הוא טען עוד כי הגיע להבנה בינו לבין מפלגת העבודה לגבי הצורך בטיפול נאות ויסודי בבעיות המציקות לערבים, כולל טיפול מידי לאחר הבחירות בכמה בעיות אקוטיות, כמו: הכרה בישובים בלתי מוכרים; הסדרת בעיות האדמות כולל בעיית האדמה באל-רוחה שליד אום אל-פחם; טיפול בהעסקת ערבים בשירות הציבורי במשרות בכירות; וקידום הפיתוח הכלכלי בישובים הערבים. מפלגת העבודה הביעה עוד באותו ערב את תמיכתה בצעדו של בשארה וכך עשו גם המפלגות הערביות המתחרות בבל"ד, תוך הבהרה כי צעד זה מהווה עדות לצדקת התנגדותן להצגת מועמד ערבי מלכתחילה (ראה למשל תגובתה של חד"ש באל-אתחאד 16.5.99).

בחינת מועמדותו של בשארה ומשמעותה המעשית מובילה למסקנות מנוגדות. מצד אחד ברור כי העלתה בצורה משמעותית את הדיון בבעיות הערבים ובצרכיהם בפני הקהל המקומי והעולמי. כמעט כל רשתות הטלוויזיה, הרדיו והעתונים הפועלים בישראל ובמזרח התיכון ובמדינות רבות נוספות, גילו התעניינות במועמדותו של בשארה, הוא ותומכיו רואיינו בתדירות גבוהה והציגו את הבעיות המציקות לערבים בישראל ואת מעמדם הבעייתי בה. כן ניתן לטעון ברמה גבוהה של ודאות כי הסרת מועמדותו של בשארה הכשירה את הקרקע גם לפרישתם של יצחק מרדכי ובנימין בגין מהמרוץ, ובכך הביאה להכרעה בסיבוב הראשון וחסכה שבועיים יקרים של מערכת בחירות נוספת. מועמדותו של בשארה והסרתה ברגע המכריע היו איפוא בעלות השפעה על כלל המערכת הפוליטית הישראלית שלא הצטמצמה רק למעגל הערבי הפנימי.

מצד שני, ניתן לטעון כי מועמדותו של בשארה נכשלה באופן ברור מבחינת המניע העיקרי להתמודדות ערבי לראשות הממשלה, והוא – הרצון להשיג שינוי מהותי ביחסם של המרכז והשמאל של הערבים במועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה ולהבהיר כי מבלי שיתקיים דיון על תביעותיהם ומבלי שיובטח להם שיפור ממשי לא יצביעו עבורו – לא השיגה מטרה זו. אפילו הסרת המועמדות וסלילת דרכו לנצחון בסיבוב הראשון לא הניבה כל הסכם מחייב עם אהוד ברק, שחשש שהסכם עם הערבים יפגע בתמיכה בו בקרב חוגים יהודיים במרכז ובימין. זוהי העדות הבולטת ביותר למצוקה הפוליטית בה נתונים הערבים בתוך המערכת הישראלית. הכשלון בהשגת פריצת דרך בהתייחסות השמאל הציוני ומפלגת העבודה כלפי הערבים ובעיותיהם נבע גם מכך ששאר המנהיגות הערבית לא התייצבה לצידו של בשארה בשל שיקולים פוליטיים אישיים ואלקטורליים, וכך לא נוצרה חזית מאוחדת שתייצג את האינטרסים הערביים כלפי מועמד השמאל לראשות הממשלה.

לאחר הסרת מועמדותו של בשארה, הסירו כאמור שני מועמדים נוספים את מועמדותם ואפשרו את ההכרעה בסיבוב הראשון בין ברק לנתניהו. אהוד ברק זכה ברוב גדול של 57 אחוזי תמיכה (51 בקרב יהודים בלבד) מול 43 אחוזי תמיכה שקיבל ראש הממשלה ומועמד הליכוד והימין בנימין נתניהו. כאמור לעיל, הסרת מועמדות בשארה גרמה לירידה באחוז ההשתתפות הערבית. מבין הקולות הכשרים הערביים קיבל אהוד ברק רוב של כ-95%, רוב מכריע, שניתן להסבירו כהבעת מחאה גורפת וממוקדת של הערבים כנגד נתניהו וממשלתו, שהביאה להאטת תהליך ההשוואה בין יהודים לערבים בישראל (ראה: סיכוי, 1999) ולעצירתו הטוטלית של תהליך השלום עם הפלסטינית ושאר מדינות ערב. רוב זה ניזון מהצפייה בקרב הערבים להמשך דרכו של יצחק רבין הן בתהליך השלום והן במדיניות הפנימית וכן מהצפייה שהממשלה שתקום בראשות ברק תיתן משקל משמעותי, יותר מבעבר, לנציגים הערבים בכנסת ואולי אף תכליל את חלקם בקואליציה.

מעמד הסיעות הערביות לאחר הבחירות

במבנה המערכת השלטונית בישראל היו הסיעות הערביות בכנסת מאז ומתמיד במעמד של אופוזיציה. היחס אליהן היה כאל מייצגות של המיעוט הערבי-פלסטיני ה"עוין", שאין לתת בו אמון ואי אפשר לקבל אותו כחלק מקואליציה ממשלתית. חברי כנסת ערבים בסיעות היהודיות היו כמובן שותפים בקואליציות, אך נמנעה מהם חברות בוועדות החשובות של הכנסת והם לא הגיעו לתפקידים בכירים בממשל. למרות משקלם האלקטורלי הרב של הערבים, לא ממונה מעולם שר ערבי, וסגני שרים ערבים בודדים הופקדו בתוך משרדים לא מרכזיים, בדרך כלל על הטיפול בעניינים הנוגעים ל"מיעוטים" ולא לכלל האוכלוסיה. סגני שרים אלה היו כמעט תמיד תלויים בשר הממונה עליהם וסמכויותיהם היו מוגבלות. מעמד האופוזיציה הקבועה של הסיעות הערביות נגרם קודם כל מעצם היותן ערביות, מהיותן אנטי ציוניות או לפחות לא ציוניות, בשל התנגדותן החריפה למדיניות ממשלות ישראל בנושאי פנים וחוץ כאחת, וגם מחוסר יכולתן להתארגן כקבוצות לחץ ולהוות לשון מאזניים בין שני הגושים, תוך ניצול כוחם האלקטורלי.

מאז ההסכם בין ישראל לאש"ף חלה התקרבות בעמדותיהם של הציבור היהודי ומקבלי ההחלטות במדינה לעמדתם של הערבים בנושא פתרון הסכסוך, והצורך בהכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. אולם במקביל תופסת מרבית האוכלוסיה היהודית את הנכונות לפתרון הבעיה הפלסטינית כוויתור גדול בנושא חיצוני, שלעומתו יש לחזק את הדומיננטיות היהודית בנושאי פנים. עמדה זו מחלישה שוב את מעמדם של האזרחים הערבים.

גם לאחר הקמת ממשלת רבין ביולי 1992, שנשענה על קואליציה שהייתה תלויה בתמיכת המפלגות הערביות, נותרו הללו בחוץ כשהן תומכות בממשלה אך לא שותפות בקואליציה. סטטוס זה, שכונה גם "הבלוק החוסם", היווה מעין כלאיים של מעמד אופוזיציוני וקואליציוני גם יחד. גם ממשלת רבין, בדומה לקודמותיה, לא עשתה את מה שציפו ממנה הערבים והשאירה אותם למעשה בשולי ההתעניינות של מקבלי ההחלטות בישראל וכקבוצה שהרוויחה מעט מאד מהמהפך השלטוני (אוסצקי-לזר וגאנם, 1995). יחד עם זאת, בשל מדיניות השלום של ממשלות רבין ופרס, המשיכו הסיעות הערביות לתמוך בהן ולא איימו להפילן.

נצחונו של נתניהו בבחירות לכנסת ה-14 במאי 1996 החזיר את הסיעות הערביות למעמדן הקודם של אופוזיציה שולית, שלא יכלה להשפיע על מהלך העניינים בכל מהלך כהונתה של הכנסת ה-14. חברי הכנסת הערבים הפכו ללא-רלוונטיים בהתמודדות בין ימין לשמאל בכנסת ומחוצה לה, ורק במקרים בודדים הצליחו לגרום לשינויים קטנים ביותר במדיניות ממשלתו של נתניהו כלפי הערבים והסכסוך בכלל.

לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה במאי 1999, החלו המנצחים – אהוד ברק ומפלגת העבודה – במגעים לקראת הרכבת ממשלה חדשה. בכל המגעים הייתה התעלמות כמעט גורפת מהסיעות הערביות, למרות שהן וציבור תומכיהן הביאו לברק את הנצחון הגדול. כזכור, בקרב היהודים קיבל ברק רק 51% ובתוספת קולות הערבים הגיע ל-57%. ראש הממשלה הנבחר, שלפני הבחירות חשש מכל מגע עם נציגי הערבים שמא יגרום לבריחת תומכים מהמרכז לטובת נתניהו, המשיך במנהגו זה גם אחרי נצחונו המבוסס בבחירות ולא השמיע בפומבי כל עמדה אוהדת כלפי הציבור הערבי שבחר בו וכלפי נציגיו בכנסת.

התנהגותו של ברק הביאה לרתיחה בקרב הערבים ומנהיגיהם, שהצהירו כי אינם נמצאים "בכיסו של אף אחד" וכי אין בכוונתם לתמוך אוטומטית בממשלתו אם ימשיך להתעלם מהם (ראה למשל: אל-צנארה 1.6.1999). הצהרות אלה לא הותירו רישומן על ברק, שניסיונו הקצר עם המנהיגות הערבית לימד אותו שאין להן כיסוי של ממש. הוא העריך כי בסופו של דבר הנציגים הערבים יתמכו בכל ממשלה שירכיב כל זמן שהיא תהיה מחויבת להמשך תהליך השלום ולמדיניות של הגברת השוויון בין יהודים לערבים. לאחר שתמה מלאכת הרכבת הקואליציה, בה שותפו מפלגות כמו המפד"ל וש"ס שתמכו בגלוי בנתניהו ערב הבחירות, נפגש ברק עם נציגי הסיעות הערביות לפגישת עדכון קצרה ובלתי מחייבת ולא התייחס כלל לבקשתה של אחת מהן, רע"מ, להיכלל בקואליציה.

יחסם זה של ברק ועוזריו אל הערבים נבע משני גורמים עיקריים. האחד קשור למעמדם ולהתנהגותם הפוליטית והשני לאופי המדינה והפוליטיקה הישראלית:

  1. התמיכה הגורפת של הערבים לפני הבחירות בברק, כולל הסרת מועמדותו של בשארה, שסללה את דרכו לנצחונו בסיבוב הראשון, לא לוּו בדרישות ברורות של המפלגות הערביות להתחייבויות מצידו ולא בחתימת הסכמים או אפילו מכתבי הבנה. מכתבים שהוציאו המפלגות לברק ובהם פירוט דרישותיהן, נותרו חד-צדדיים וללא התייחסות שלו. נציגי הציבור הערבי העמידו כיעד עיקרי לבחירות מטרה "נגטיבית" של הורדת נתניהו בכל מחיר מבלי להבהיר את דרישותיהם "הפוזיטיביות" מן המועמד המתחרה או לדרוש ממנו הבטחות כלשהן. הדבר הביא, אחרי הבחירות, לזלזול בהם ובכוחם ולהתייחסות אליהם כאל "כוח סיוע" שיעמוד לצידו בכל עת שירצה. מעמדם של הערבים והימצאותם האוטומטית בצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל לא הותירו בידם כל אופציה ריאלית אחרת והדבר נוצל על ידי ראש הממשלה הנבחר.
  2. ברק עצמו הונחה על ידי תפיסתו היהודית-ציונית האומרת שיש לבסס את ממשלתו על רוב יהודי, גם אם חלקו אינו שייך למחנה השמאל. בכך הוא ממשיך אופייני של יחסן ועמדתן של ממשלות העבודה כלפי האזרחים הערבים ונבחריהם. התייחסות זו מבוססת על ההנחה שהערבים הם גורם "חיצוני" שאין לסמוך עליו, לא להכניסו לממשלה ולא להישען עליו בקבלת הכרעות בנושאים גורליים העומדים על הפרק. ברק, התופס את עצמו כמי שנבחר בין השאר כדי להחזיר את הממסד הציוני המסורתי של מפלגת העבודה והאליטות האשכנזיות שנדחקו על ידי נתניהו לשלטון, לא יכול להרשות לעצמו להכיל את הערבים בתהליך זה, ומעדיף להדירם ממוקדי קבלת ההחלטות. זאת בהנחה שהם יהוו כוח תמיכה חיצוני לממשלה וגם אם יהיו באופוזיציה לא יחברו לימין להפילה, מתוך חשש שיגרמו על ידי כך לבחירות חדשות, בהן עלול הימין לחזור לשלטון. כך מנצל ראש הממשלה בצורה צינית את המלכוד הפוליטי בו נמצאות המפלגות הערביות ומותיר אותן מחוץ לכל מעגל התייחסות.

סיכום ומסקנות

בחירות 1999 בקרב הערבים עמדו בסימן הרצון להחליף את ממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו בממשלה שתחדש את תהליך השלום ותפעל ביתר אינטנסיביות להגשמה מעשית של השוויון האזרחי בין ערבים ויהודים בישראל. בין השנים 1996-1999 התגברה התסיסה הפנימית בחברה הערבית ומעל פני השטח התגלו אותות המצוקה והמשבר החברתי שהתבטאו בפיצול גובר ואף בגילויי אלימות.

לראשונה בישראל הציג אזרח ערבי את מועמדותו לראשות הממשלה. צעדו זה של חבר הכנסת עזמי בשארה עורר ויכוח וביקורת, אך הכל מסכימים שהוא הצליח להעלות את נושא מעמדם וזכויותיהם של הערבים לכותרות ולדיון ציבורי. הסרת המועמדות יומיים לפני הבחירות ותמיכתן של מרבית המפלגות הערביות באהוד ברק, הביאו לכך שכ-95% מן הקולות הכשרים הערבים ניתנו לו והם שהובילו לנצחונו בהפרש גדול מול יריבו בנימין נתניהו כבר בסיבוב הראשון. ברק קיבל 57% מכלל הקולות, 51% בקרב יהודים בלבד, כלומר המצביעים הערבים הוסיפו לו 6%.

בבחירות לכנסת הייתה התמונה מורכבת יותר. כמו בעבר, התחרו על קולות הערבים כמעט כל המפלגות. בדפוסי ההצבעה נמשכה המגמה שהחלה בבחירות 1996, עת הופרדו מסלולי הבחירה בין ראש הממשלה והמפלגות. כ-70% מן הבוחרים הערבים נתנו קולם למפלגות "ערביות" וכ-30% -ירידה קלה לעומת 1996 – למפלגות יהודיות. זאת למרות המוטיב שבלט בחריפותו בתעמולת כל המפלגות הערביות, שקרא לא להצביע למפלגות ציוניות משום שהדבר נוגד את האינטרס הערבי.

גם הפעם לא צלחו הנסיונות לאיחוד השורות בין המפלגות הערביות ולאחר התרוצצויות ומעברים של אישים בולטים, הוגשו בסופו של דבר שלוש רשימות שרצו לכנסת. חד"ש (ללא בל"ד) זכתה ב-3 מנדטים לעומת 5 שהיו לה בכנסת הקודמת; רע"מ יחד עם חבר הכנסת האשם מחאמד הגדילה את כוחה מ-4 ל-5 מושבים בכנסת, ובל"ד, שלראשונה התמודדה באופן עצמאי והיה חשש שלא תעבור את אחוז החסימה, זכתה בשני מושבים לאחר שחברה ברגע האחרון לתנועתו של ד"ר אחמד טיבי.

לאחר הבחירות ולאורך כל תקופת המשא ומתן הקואליציוני שניהל ראש הממשלה הנבחר, נדחקו המפלגות הערביות ובוחריהן לקרן זווית ולא הובאו כלל בחשבון בחישובי הקואליציה ובסיס הכוח של הממשלה.

הסתבר כי ההתייחסות אל המערכת הפוליטית הישראלית כאילו היא נפתחת בהדרגתיות לצרכיהם של הערבים ומוכנה לקבלם כשותפים לגיטימיים הייתה מוקדמת ואופטימית מדי. השוואה בין יחסו של יצחק רבין ב-1992 למפלגות הערביות ויחסו של ברק ב-1999 לאותן מפלגות מראה נסיגה ברורה ביחס לערבים ולנציגיהם. רבין היה מוכן לפגוש את נציגי המפלגות ולשתף אותם בדיונים ובהכרעות, ואף לחתום איתם על הסכם להסדרת מספר בעיות יסוד שהציגו בפניו (אוסצקי-לזר וגאנם, 1996). אמנם גם הוא לא עשה את שהתבקש מן המפה הפוליטית דאז ולא הכליל אותם בקואליציה, אולם העניק להם לגיטימציה כשותפים חלקיים. היותן של המפלגות הערביות במעמד של "בלוק חוסם" בזמן ממשלת רבין החזיקה מעמד בשל תחילתו של תהליך אוסלו, שהערבים תמכו בו בכל לבם ולא רצו להפיל את הממשלה בגלל נושאים פנימיים שנויים במחלוקת, שנראו אז פחות חשובים. בשל התנהגות מתמשכת זו ובשל רצונם העז של הערבים להוריד את נתניהו, הם לא תכננו לטווח ארוך את דרישותיהם מן המועמד המוביל אהוד ברק ונתנו לו את קולותיהם בלי להתנות זאת בהישגים פוליטיים עבורם והישגים אזרחיים עבור מצביעיהן. ברק סירב ומסרב להעלות על סדר היום את שאלת הלגיטימציה של הערבים ונמנע מלחתום על כל הסכם מחייב עמהם, אפילו ערב הסרת המועמדות של בשארה.

הממשלה שהקים אהוד ברק מכילה בתוכה מפלגות דתיות וימניות שתמכו בגלוי ובמוצהר בנתניהו ערב הבחירות. לעומת זאת, היא איננה מתחשבת כלל במפלגות הערביות שתמכו בו כמעט ללא סייג.

לאחר שהכנסת החלה בפעולתה, נוצר לחץ של חברי הבית הערבים להיכלל בכל ועדותיה, כולל ועדת החוץ והבטחון שהייתה סגורה בפניהם במשך חמישים שנה. ואכן, חבר הכנסת האשם מחאמיד נבחר על ידי מפלגתו, שיש לה 5 נציגים בכנסת, לחבר בוועדה זו ובעקבותיו שלחו גם ישראל אחת והליכוד נציגים ערבים ודרוזים לוועדה. אולם התפתחות זו, למרות חשיבותה הסמלית, איננה מבטאת שילוב אמיתי של האוכלוסיה הערבית והיענות למצוקותיה.

תוצאות הבחירות ומה שבא בעקבותיהן חיזקו את הטענה כי דווקא בעת שישראל הולכת לקראת הסכמי שלום עם הפלסטינים, נחלש מעמדם של האזרחים הערבים-הפלסטינים בתוכה. זאת בשל שני תהליכים מקבילים הסותרים זה את זה: האחד – הערבים בישראל מפתחים ציפיות גבוהות לשוויון מלא ולהכרה בהם כמיעוט לאומי ולשינוי אופייה ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה", והשני – השסע הפנימי בקרב היהודים צפוי להעמיק כתוצאה מוויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים, ולכן לא תהיה נכונות של הרוב היהודי ללכת לקראת מה שנתפס כוויתורים נוספים בתוך המדינה. ככל שיתקדם תהליך השלום, יורגש הצורך ליצור מנגנוני לכידות שיחזקו את הזהות היהודית של מדינת ישראל וקהילת הרוב, שהיענות לדרישות הערבים סותרת אותם (אוסצקי-לזר 26:1999).

מערכת הבחירות גם הבליטה את חולשתה של המנהיגות הערבית הנוכחית ואת המלכוד הפוליטי בו היא נתונה. למרות חיזוריהם של ברק ואנשיו אחרי הקול הערבי לפני הבחירות, לא ניצלו זאת ראשי המפלגות להשגת הבטחות והסכמים ממשיים לטובת בוחריהן, וכך היה גם לאחר שנודעו התוצאות וממדי התמיכה הערבית בברק. הצהרותיהם ואיומיהם נותרו ללא כיסוי, המפלגות הערביות לא הוכללו בקואליציה ואפילו לא במעמד ביניים הדומה ל"בלוק החוסם", כי לא היה בהן צורך. נציגיהן לא שותפו בהתייעצויות לקראת הרכבת הממשלה והם ממשיכים לשבת באופוזיציה ללא יכולת להתלכד עם הכוחות האחרים בתוכה כנגד הממשלה, שכן שאר חברות האופוזיציה הן מפלגות ימניות שאין להן כל דבר במשותף עם המפלגות הערביות. גם כוחות שמאל יהודיים כמו מרצ וחלק מחברי מפלגת העבודה, לא השמיעו קולם בגלוי ובתקיפות למען התחשבות בערבים ושינוי מעמדם (כפי שעשו כנגד ש"ס למשל), בשל העובדה כי עד לרגע האחרון גם מעמדם שלהם בקואליציה ובמינויים האישיים לא היה ברור והם בחרו שלא לסכנו מול ברק.

קשה להעריך בשלב מוקדם זה האם יחול שינוי מהותי במדיניותה של ממשלת ברק כלפי הערבים לעומת קודמותיה. חלוקת התיקים וניהול העניינים בחודשים הראשונים לקיומה אינם מעידים על כך. ההתמקדות בהשגת שלום עם סוריה ועם הפלסטינים נתמכת על ידי המפלגות הערביות, אך המחיר שהן נדרשות לשלם הוא למעשה טשטוש דרישותיהן החברתיות הפנימיות ושיתוק יכולתן לאיים על הממשלה, שאיננה תלויה בקולותיהן ובתמיכתן.

לוח 5:

סיבות לאי-השתתפות בהצבעה בקרב הערבים

סיבות טכניות

(קושי להגיע לקלפי, שהייה מחוץ לישוב או בחו"ל,

מחלה, תקלות במסמכי זיהוי ועוד)                        5.4

אי-התמצאות                                                      17.4

חוסר עניין                                                          23.3

העדר מפלגה מתאימה                                        32.0

תחושת אין-אונים (קולי לא ישנה)                           6.6

הימנעות מצפונית                                               11.8

העדר פנאי                                                         3.4

מספר המשיבים                                                  332

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email