הבחירות לרשויות המקומיות הערביות, נובמבר 93 – תוצאות וניתוח

אסעד גאנם ושרה אוסצקי-לזר

סקירות על הערבים בישראל, מספר 13, המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, ינואר 1994

מבוא

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל נערכו ב-2 בנובמבר 1993 ותוצאותיהן הסופיות נקבעו לאחר שקוים ב-16 בנובמבר סיבוב שני במספר רשויות, בהן לא הייתה הכרעה בין המועמדים לראשות המועצה או העיריה.

יותר מאשר בעבר ליווה הפעם את מערכת הבחירות בכל המדינה ויכוח האם יש בתוצאותיהן משמעות כלל-ארצית, המעידה על העמדות הפוליטיות של הציבור, או שבבחירות מוניציפליות קודמים וקובעים שיקולים מקומיים. מועד הבחירות כחודש וחצי לאחר חתימת הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף, העצים את הוויכוח, והיו שראו בתוצאותיהן האפשריות הבעת אמון של הבוחר הישראלי בהסכם או שלילתו. דווקא בישובים הערביים לא בלט הנושא המדיני בתעמולה או בשיקולי הבוחר. הדיון נסב בעיקר על נושאים מקומיים-מוניציפליים ותהליך השלום לא היווה חלק ממנו. לבחירות המקומיות בישובים הערביים בישראל ממד נוסף, והוא המעורבות הגבוהה של התושבים בהן והקשרים האישיים והמשפחתיים של הבוחרים והנבחרים אלה באלה.

הבחירות התקיימו הפעם בחמישים ושישה ישובים ערביים ועוררו כבעבר עניין רב והשתתפות ערה של הציבור. בתוצאותיהן לא ניכרו שינויים דרמטיים, אם כי בלטו מספר מגמות שיפורטו להלן, אשר עשויות להצביע על המשך ההתפתחות הפוליטית בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

חשיבות השלטון המקומי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל

חשיבותו ומרכזיותו של השלטון המקומי בקרב הערבים בישראל צוינה במספר מחקרים שעסקו בנושא זה בפרט ובהתפתחות ההיסטורית של הערבים בישראל בכלל (ראה למשל: אלחאג' ורוזנפלד, 1990: פז, 1989: רכס, 1985: אלעזר, 1987).

ההסברים העיקריים לתופעה זו הינם:

  1. כמיעוט שהשלים עם מעמדו בתוך המדינה, הערבים בישראל חסרים יכולת השפעה ממשית על המרכז הפוליטי ועל קביעת מהותו של "הטוב הכללי", הנקבע בלעדית על ידי הרוב היהודי. כך למשל, למרות שהערבים סייעו לחילופי השלטון לאחר הבחירות לכנסת ה-13 ביוני 1992, והם מהווים "בלוק חוסם" לממשלת יצחק רבין – הרי משקלם המעשי מועט והם רחוקים ממוקדי קבלת ההכרעות המרכזיות, כפי שהיה מאז קום המדינה. מצב זה עודד רבים מהם לראות בשלטון המקומי אפיק עיקרי של השפעה בתחומים הקשורים להתפתחותם החברתית, הפוליטית ואף הכלכלית.

לדברי אלחאג' ורוזנפלד (1990) הממשל המקומי חשוב לאוכלוסיה הערבית בשל מצבה כמיעוט במדינה, והפך למעשה להקשר הפוליטי היחיד בו יש לערבים השפעה ישירה. לעומת חוסר תגמול מן המערכת המרכזית, יש תגמול כמעט מידי למי ששותף במערכת השלטון המקומי.

פז (1989) טוען כי "ערביי ישראל, שאינם שותפים לניהול מדיניות החוץ, הבטחון והכלכלה במדינה, רואים את המישור המקומי כתחום העיקרי שבו הם יכולים להביע את רצונם בצורה היעילה ביותר". לדבריו, לבחירות המקומיות הייתה מאז ומתמיד חשיבות רבה במגזר הערבי, והראייה – אחוז ההצבעה הגבוה לעומת הבחירות לכנסת (פז, 5:1989).

לפי אלעזר (1987), טעות היא להמעיט בחשיבותו, בתפקידו ובהשפעתו של השלטון המקומי, שכן יש לו תפקיד חשוב בחברה הישראלית כולה, בשל יכולת השליטה שלו בהתפתחויות הקשורות באופן ישיר לתושבים – יהודים וערבים כאחד. לדבריו, המוסדות הרשמיים של השלטון המקומי הפכו עבור הערבים לאמצעי להשגת מידה גוברת של שליטה בגורלם המיידי. למרות שאינם חייבים לעשות זאת, מרבית הערבים ממשיכים להשתתף מרצונם במערכת החברתית-תרבותית המתקיימת ומוגנת על ידי השלטון המקומי בכפריהם. כך הופך השלטון המקומי לאמצעי משמעותי לקיומה של מעורבות זו (אלעזר,19:1987). מצב זה מביא לרצון עז אצל צעירים ומבוגרים בעלי שאיפות מנהיגותיות להשתלב בשלטון המקומי ולקחת חלק בניהולה של הקהילה.

  1. במצב של אפליה בקבלת ערבים לתפקידים רשמיים בשירות הציבורי במדינה, הופכים הרשות המקומית והשלטון המקומי למעסיק מרכזי של אקדמאים ומשכילים ערבים. הקמתן והתפתחותן של הרשויות המקומיות הצריך שילובם של אלה, והשלטון המקומי הפך לאפיק למציאת עבודה ופרנסה ובנוסף לכך מקור כמעט אופטימלי לסיפוק מאוויים עצמיים אצל רבים מהאינטליגנציה הערבית (אלחאג' ורוזנפלד, 1990). אנשים בעלי שאיפות הגדולות מעבודה בהוראה או בפקידות נמוכה, ואשר אפיקים אחרים חסומים בפניהם, פונים לשלטון המקומי כדי לנצל את הפוטנציאל שלהם ולהיות מעורבים מעשית בחיי הכפר או העיר בהם הם מתגוררים. תפקיד ברשות המקומית מאפשר נגישות למשאבים, מגע ישיר עם האוכלוסייה, השפעה ישירה על איכות החיים, מעורבות עמוקה בקהילה, אפשרות להעניק טובות הנאה, משרות ותקציבים למקורבים וכן מקנה מעמד וכבוד לנושא התפקיד בקהילתו.
  2. מאז הקמתם של ועד ראשי הרשויות הערביות ב-1974 ושל ועדת המעקב העליונה

ב-1982, הפך השלטון המקומי למסלול עיקרי לראשי מועצות ולחבריהן בדרכם להשתלב בהנהגה הארצית של הערבים בישראל. עליית מעמדה של ועדת המעקב במהלך שנות השמונים הביאה רבים לשאוף להגיע אליה ולהיות חברים בה. במספר מקרים אכן היווה השלטון המקומי קרש קפיצה לפוליטיקה הארצית, כמו למשל בחירתו של האשם מחאמיד, ראש מועצת אום אלפחם לשעבר, לחבר כנסת מטעם חד"ש, או הצבתו של צאלח מורשד, ראש מועצת אעבלין, כמועמד מספר 4 ברשימת חד"ש לכנסת האחרונה.

השלטון המוניציפלי הערבי: תמונת מצב

כיום ישנם 109 ישובים ערביים מוכרים, מהם 5 בעלי מעמד של עיר, ב-58 ישובים פועלות מועצות מקומיות נבחרות או ממונות, 38 ישובים מהווים חלק ממועצות אזוריות ו-8 ישובים מנוהלים על ידי מוח'תאר. בנוסף לאלה ישנם למעלה מ-80 ישובים ללא כל סטטוס מוניציפלי וללא הכרה רשמית, המוגדרים כ"כפרים בלתי מוכרים", מהם 53 בגליל, בעמק ובמשולש ו-28 בנגב

(גאנם, 80-92:1993, 18-19). בחירות נובמבר 93' נערכו ב-56 ישובים ערביים, מהם 5 ערים: נצרת, שפרעם, אום אלפחם, טייבה וטירה. ב-8 מן הישובים הללו פעלה ועדה קרואה לפני הבחירות ולא מועצה נבחרת. כמו כן השתתפו בוחרים ערבים בבחירות ב-7 ישובים מעורבים: עכו, חיפה, תל אביב-יפו, רמלה, לוד, מעלות-תרשיחא ונצרת עילית והם מיוצגים בכל אחת מן העיריות. גם לערביי מזרח ירושלים זכות בחירה לעירייה, אולם רק מעטים מהם ניצלו אותה וההצבעה בקרבם נעה סביב 6%. ב-8 ישובים ערביים לא נערכו בחירות הפעם, כיוון שהמועצות לא השלימו 5 שנות כהונה, והם: כאבול, אבו סנאן, עילוט, שבלי, סאג'ור, באקה אלע'רביה, יאנוח-ג'ת וכסרא-סמיע. בחירות לא נערכו גם בישובים בלתי מוכרים, בישובים המשתייכים למועצות אזוריות ובישובים המנוהלים על ידי מוח'תאר או על ידי ועדה קרואה. בסך הכל לא השתתפו בבחירות המוניציפליות כרבע ממספר בעלי זכות הבחירה הערביים לכנסת.

בחירות 1993: מיסודן של מסגרות ישנות

המאבק על השליטה במישור המקומי מתמקד בתחרות גלויה וסמויה בין שני גורמים מרכזיים: הגורמים המסורתיים, כמו החמולה והעדה הדתית מצד אחד, והמפלגות והתנועות הארציות מצד שני. לעתים נוצר שיתוף פעולה בין הגורמים הללו לצורך הליכה לבחירות או לניהול המועצות. לאחרונה הופיע גורם שלישי, המציע את עצמו כאלטרנטיבה: צעירים משכילים המתארגנים על בסיס מקומי ועצמאי, תוך חציית קווים חמולתיים ומפלגתיים ומתוך אכזבה מהם. לקראת הבחירות האחרונות נוסדו בגליל תנועות כמו "טמרה אלע'ד" בטמרה, "מעליא אלע'ד" במעליא, "אבנאא עראבה" בעראבה, אבנאא שעב" בשעב, "אבנאא שפאעמר" בשפרעם ועוד. כולן תנועות של צעירים שהתארגנו במקומות יישוביהם לקראת הבחירות לרשויות המקומיות וחלקן אף הצליח להכניס נציגים למועצות. נסיון העבר מראה שכאשר צעירים מסוג זה מנסים להצליח כבודדים הם נשאבים בסופו של דבר אל החמולה ונאלצים להתפשר.

ההנהגה המסורתית, הן החמולתית והן העדתית, קיבלה בעבר בהסתייגות את הקמתן של המועצות המקומיות. מוסד זה, השואב את סמכותו ישירות מן הבוחרים וקשור בשלטון המרכזי, נתפס אז כאיום על כוחה ומעמדה של האליטה המסורתית. היה גם חשש שהקמתן של המועצות תגביר את מעורבות השלטונות ואת נטל המיסים (אלעזר, 163:1987). מוקדי הכוח בישוב הערבי נשלטו באופן מסורתי על ידי ראשי המשפחות, נכבדי הכפר ובעלי הרכוש. היעדר חלופה פוליטית פורמלית אחרת חיזקה את מבנה החמולה והגבירה את התחרות שהתרכזה סביב הממשל המקומי. גם משהעמיק תהליך המוניציפליזציה של הישוב הערבי, נשאר כוחה של החמולה כמסגרת הנאמנות הבסיסית ועל פיה הוכרעו לרוב הבחירות המקומיות (רכס, 1:1985).

השגת רוב במועצה, לפני שהונהגה בחירה ישירה לראשות המועצה, הקנתה לראשי החמולה יתרון על פני יריביהם המקומיים, בצד יכולת להשפיע משמעותית על ניהול חיי הישוב. במשך הזמן, בין אם בתקופת בחירות ובין אם לאו, תחרות חמולתית הפכה לשם נרדף למאפייני המערכת הפוליטית המקומית בישוב הערבי. תקופה ארוכה התקיימה האבחנה בין בחירות לכנסת – בהן קבעה המפלגה – לבין בחירות למועצה, בהן הכריעה החמולה (שם:2).

תהליכי מודרניזציה חלקיים שהתקיימו בתנאים מאולצים, גרמו לשינוי בתפקידה של החמולה. מסגרת זו, שהינה למעשה בעלת תפקידים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, איבדה במשך הזמן ממשקלה ברמה החברתית והכלכלית ובתחומים הללו הפכה המשפחה הגרעינית ליחידה בסיסית. לעומת זאת, ברמה הפוליטית, תפקידה של החמולה הלך והתחזק. במקרים רבים קיימת בישובים הערביים חפיפה בין תמיכה במפלגה ארצית כלשהי בבחירות לכנסת ובבחירות המקומיות, לבין שיוך חמולתי. מפלגות מסוימות, ובמיוחד מפלגת השלטון עד 1977, מפא"י, תמכו לעתים בחמולות מתחרות באותו ישוב, כדי לזכות במקסימום קולות בבחירות הארציות לכנסת (לנדאו, 221:1971).

גם למפלגות ולרשימות הארציות תפקיד מרכזי בשלטון המוניציפלי בישוב הערבי, למרות שמעורבותן נעשית בחלק מן המקרים מאחורי הקלעים או בשיתוף עם גורמים מסורתיים. המפלגות הפעילות בעבר היו בעיקר מפא"י ומפ"ם ואחר כך המערך ומרצ, מק"י, ובשלבים יותר מאוחרים רק"ח וחד"ש. הליכוד נעשה פעיל במיוחד אחרי עלייתו לשלטון ב-1977, וכך גם המפד"ל, ששלטה במשך שנים במשרדי הפנים והחינוך, להם קשר ישיר והדוק עם האוכלוסיה הערבית. התנועה המתקדמת לשלום, שהוקמה ב-1984 בנצרת על בסיס מקומי, והמפלגה הדמוקרטית הערבית שהוקמה ב-1988, פועלות חזק במישור המקומי ושואפות לשאוב ממנו כוח גם לבחירות הארציות. בבחירות האחרונות פעלה גם ש"ס בישובים ערביים רבים.

תנועת "בני הכפר", שהוקמה בתחילת שנות השבעים כתנועה חוץ-פרלמנטרית, השקיעה רבות במאבק לשליטה במישור המקומי, כיוון ששללה השתתפות בבחירות לכנסת. התנועה האסלאמית, שהתגבשה בתחילת שנות השמונים, גם היא כתנועה חוץ-פרלמנטרית שאיננה רצה לכנסת, השיגה שליטה בשש רשויות המקומיות ופעילה באחרות בהיקף ניכר.

מאז אמצע שנות השבעים, ובמיוחד מאז יום האדמה הראשון במרס 1976, אנו עדים לתחילתה של תקופה חדשה בהתארגנות הפוליטית בקרב הערבים בישראל ולתחילת היווצרותו של פלורליזם מפלגתי-ארגוני. מחאת הערבים כנגד אפלייתם האזרחית והלאומית התגברה והם הפכו לכוח משמעותי במפה הפוליטית הישראלית, לאור האיזון בין המחנות הפוליטיים היהודיים. התפתחות דומה חלה גם בשלטון המקומי וחוזקה עקב הקמתן של מועצות מקומיות ברוב הישובים הערביים.

לקראת הבחירות המקומיות שנערכו ב-1978 חל שינוי בשיטת הבחירה: עד אז נבחרו רשימות שהכניסו חברים למועצה וחברים אלה בחרו את ראש הרשות מתוכם. במצב זה היה ראש הרשות תלוי באמון רוב חברי המועצה ונחשב לראשון בין שווים. לצורך הכנסת מספר מקסימלי של חברים למועצה, שיבחרו במועמד הרצוי, נוצרו קואליציות בין מפלגות, חמולות ועדות בחלק מן הישובים. מאז, שונה החוק ובחירת ראש הרשות הופרדה מבחירת הרשימות לחברות במועצה. כן הופרדו הבחירות המקומיות מן הבחירות לכנסת והן נערכו בתאריך שונה. לאור השינוי, נוצר צורך לגייס קולות רבים ככל האפשר שיצביעו ישירות עבור המועמד. הדרך הקלה לגיוס כזה הייתה בפניה ישירה לרגש החמולתי או העדתי, תוך יצירת קואליציות חמולתיות או מפלגתיות-חמולתיות. המפלגות הארציות, שחרטו על דגלן מלחמה בחמולתיות ובהתארגנויות על בסיס מסורתי והטיפו לשינוי חברתי, נאלצו לשתף פעולה עם חמולות ועם גורמים מסורתיים כדי להצליח בבחירות. יחד עם זאת, הן חד"ש והם התנועה האסלאמית גינו בפרסומיהן הרשמיים את תופעת ה"עצביה", הנאמנות השבטית, שבאה לביטוי בבחירות האחרונות.

לוקאליזציה

נסיון ההתנתקות של השלטון המקומי וחתירתו להקטנת תלותו בשלטון המרכזי הינה תופעה כלל-ארצית (הרצוג, 9:1993). תהליך הדמוקרטיזציה מחזק את הכוחות המקומיים ומאפשר ניתוק הולך וגובר בין הפוליטיקה הלאומית-מפלגתית לבין הפוליטיקה המקומית. הלוקאליזציה מעניקה יתר סמכויות וכוח לגורמים מקומיים. שיטת הפריימריז הועתקה ממרכזי המפלגות לסניפיהן העירוניים ומועמדים שלא נבחרו פרשו והקימו רשימות עצמאיות, וחלקם אף הצליח להיבחר.

מחקר אמריקאי אותו מצטטת הרצוג (שם:13) מצביע על כך שאופי היחסים בין הפוליטיקה הארצית למקומית הינו חלק ממאבקי כוח על שליטה פוליטית, שיש להם השלכה לשני הכיוונים: "כאשר הפוליטיקה המקומית מוגדרת כבלתי תלויה בלאומית, יש מקום לכוחות המקומיים, שאין להם ביטוי ברמה הארצית". מאידך, ניתן לתמוך במועמד מקומי מטעם מפלגה ארצית כלשהי, למרות שאין הסכמה עם מפלגה זו ברמה הלאומית [כמו שקרה בבחירות לעירית תל אביב, למשל – המחברים]. לעומת זאת, "כאשר מזהים תהליכים לאומיים עם תהליכים לוקאליים, קשה לכוחות מקומיים להצליח אם אין להם קשר כלשהו עם הכוחות השולטים ברמה הארצית". במגזר היהודי, טוענת הרצוג, הלוקאליזציה משתלבת בהתחזקות תפיסת האזרחות והמודעות לזכויות הפרט ורווחתו. לדבריה, יש מאמץ לבלום את מגמת הלוקאליזציה, כדי לשמור על הקשר בין מבנה הכוח הפוליטי ברמה הלאומית והמקומית (שם: שם).

במגזר הערבי הדברים מסובכים יותר. הלוקאליזציה איננה קשורה במודעות האזרחית לקידמה חברתית, אלא דווקא להיפך – היא מעידה על התחזקות הכוחות המסורתיים, ועל מאבקי יוקרה וכוח של קבוצות בתוך הישוב, שאינם בהכרח מיטיבים עם הפרט. אשר להשלכות הפוליטיות הכלל-ארציות, יש לחלק את הניתוח למפלגות ה"ערביות" ולמפלגות היהודיות-ציוניות.

חד"ש, מד"ע והמתקדמת רואות בשלטון המקומי בסיס כוח חשוב לפעילותן הכלל-ארצית. יש חפיפה בין מאגר בוחריהן בשתי מערכות הבחירות. מכיוון שאפשרויותיהן להעניק משרות לפעיליהן במישור הארצי מצומצמות, הן משקיעות מאמץ לפיתוח הסניפים המקומיים, להרחבתם ולגיוס תומכים שיצביעו עבורן גם בבחירות הארציות. בחירת ראשי רשויות מטעמן מקנה למפלגות אלה כוח בוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביים ובוועדת המעקב – שני המוסדות הפוליטיים העליונים של האוכלוסיה הערבית בישראל. אולם, התחרות על קולו של הבוחר לשלטון המקומי, קשה למפלגות אלה הרבה יותר מאשר במערכה הארצית. כיוון שבבחירות המקומיות פועלים כוחות רבים שאינם נוטלים חלק בבחירות לכנסת, ומכיוון שבבחירות המקומיות קובעות זהותו והשתייכותו המשפחתית של המועמד ולא מצעו הפוליטי. דוגמה בולטת לכך בבחירות האחרונות הייתה באום אלפחם. בעיר זו קיבלה חד"ש בבחירות לכנסת כשני שליש מקולות הבוחרים, ואילו בבחירות המקומיות, שנערכו שישה עשר חודשים בלבד לאחר מכן, הצליחה להכניס רק שלושה מתוך שבעה עשר נציגים למועצה. בתחרות על ראשות העיר זכה מועמד התנועה האסלאמית בלמעלה מ-70% מן הקולות, ואילו למועמד שנתמך על ידי חד"ש ניתנו קולות מועטים בלבד. עמדותיהן הפוליטיות של המפלגות, הישגיהן או מחדליהן במישור הלאומי, אינם מהווים בדרך כלל מרכיב בעל משקל בשיקוליו של הבוחר לרשות המקומית. כך הדבר גם כשמדובר במפלגות היהודיות, שעבורן מהווה המגזר הערבי זירה משנית בבחירות לכנסת ולשלטון המקומי. מפלגות אלה מעוניינות כמובן בהצלחה בשני המישורים, ולכן אינן מהססות לעבוד באמצעות הכוחות המקומיים המסורתיים. מפלגה ארצית יכולה לפרוש את חסותה בגלוי או מאחורי הקלעים על מועמד חמולתי כלשהו בבחירות המקומיות, ובתמורה לקטוף את מאגר הכוחות הפוטנציאלי של החמולה בבחירות לכנסת.

תופעות שליוו את מערכת הבחירות

המערכה לקראת הבחירות המוניציפליות בנובמבר 1993 החלה בישובים הערביים כשנה לפני עריכתן בפועל. ההכנות, ההתארגנות והתעמולה הורגשו בשטח זמן רב לפני הבחירות. בתקופה זו ניכרו מספר תופעות שמן הראוי להציגן בשל חשיבותן לבחירות עצמן ולהתפתחותם הפוליטית הכללית של הערבים במדינה:

  1. ריבוי רשימות והתארגנויות פוליטיות שהשתתפו בבחירות. הבחירות נערכו בחמישים ושש רשויות מקומיות ערביות כולל חמש עיריות. לראשות המועצה והעיריה התמודדו 250 מועמדים, כלומר כ-4-5 מתמודדים על כל מקום. על 692 מושבים במועצות המקומיות ובעיריות התמודדו יותר מ-400 רשימות ובהן כ-4,000 מועמדים, שוב – למעלה מ-5 מתמודדים על כל מושב במועצה. זאת, בנוסף למספר רב של התארגנויות ערביות בערים המעורבות. ריבוי הרשימות גרם לכך שבתשעה ישובים ערביים ובישוב הצ'רקסי כפר כמא נערך סיבוב שני של בחירות לראשות המועצה, בגלל פיזור הקולות ואי השגת 40 האחוזים הדרושים לשום מועמד.
  2. היו סימנים מובהקים לעלייה ממשית בכוחה של החמולה. לראשונה נערכו במספר ישובים בחירות מקדימות, "פריימריז", בתוך החמולה. דפוס בחירה מודרני זה, הנהוג במערב בתוך מפלגות פוליטיות ואשר קוים במספר סניפים בישובים היהודיים על בסיס מפלגתי, יובא למגזר הערבי וקוים בתוך החמולות בישובים שונים, בדרך כלל רק בהשתתפות הגברים השייכים לחמולה. פריימריז נערכו בישובים גדולים כמו טמרה, סכנין, טירה ועוד. מבחינת ההיגיון החמולתי, בחירת מועמד בתוך המשפחה בדרך של הצבעה מוקדמת, מבטיחה תמיכה רחבה בו בבחירות עצמן, יותר מאשר בדרך של מינוי אדם כמועמד מבלי לבדוק את הפופולריות שלו בתוך החמולה. אולם מנקודת ראות של טובת הישוב עלולה שיטה זו להיות הרסנית, כיוון שהמחויבות הראשונית של הנבחר הינה לחברי החמולה שלו, הן בשל בחירתו על ידם והן בגלל רצונו להיבחר בקדנציה הבאה באותה דרך. קיים סיכוי רב לכך שראש רשות שנבחר על ידי החמולה שלו יחלק טובות הנאה בצורת משרות, עסקות ושירותים שונים ואף תשלומים כספיים לאנשיו כדי לשמר את תמיכתם בו.
  3. כפי שנזכר לעיל, הופיעו התארגנויות מקומיות של צעירים שביקשו להתמודד על מקום בשלטון המקומי. גופים חדשים אלה הציעו את עצמם כאלטרנטיבה להתארגנויות החמולתיות והפוליטיות הקיימות, תוך רצון למשוך את המנהיגות המוניציפלית להתרכז בהתעניינות במצב הפנימי של הישובים ולדאוג בעיקר לשירותים המקומיים המוענקים לאזרח. להתארגנויות אלה לא היה בסיס כלל-ארצי של תנועה או מפלגה כלשהי, וככל הידוע גם לא קוים קשר בינן לבין עצמן. אחדות מהן הצליחו להכניס מועמד או שניים לרשויות המקומיות והשפעתן איננה גדולה. אולם עצם התופעה ראויה להתעניינות ולמעקב.
  4. תעמולת הבחירות נוהלה תוך שימוש אקטיבי באמצעים מודרניים כמו פרסום מודעות בתשלום בעתונים היומיים ובשבועונים היוצאים לאור במגזר הערבי, שידורים ברשתות טלוויזיה מקומיות, הפצת קלטות, קניית שירותיהם של משרדי פרסום ותדמית ועוד.
  5. בניגוד לעבר, הוזנח הפעם בתעמולת הבחירות העניין הלאומי. כמעט שלא דובר בתעמולה על הבעיה הפלסטינית, על הכיבוש הישראלי או על תהליך השלום. בתעמולה דובר בעיקר על הבעיות והמצוקות היומיומיות של הישוב הערבי ועל הדרכים לפתרונן. נראה שתופעה זו קשורה להתקדמות ביחסים בין ישראל לפלסטינים ולתקוות הגדולות שעורר הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף שנחתם זמן קצר לפני הבחירות המוניציפליות, בספטמבר 1993. מועמדים רבים נסעו לתוניס, הצטלמו עם ערפאת והציגו את התמונות בארץ. התופעה זכתה ליחס מלגלג מצד רבים ובמבט לאחור לא הועילה למצטלמים. אש"ף פרסם הודעה כי הבחירות הן עניין פנימי ואין בכוונתו להתערב בהן. ההודעה קראה לערבים בישראל לשמור על אחדות ולהימנע מערבוב שמו של הארגון בוויכוחים פנימיים.
  6. לקראת הבחירות נכרתו בריתות שונות במגזר הערבי ונעשו עסקאות רבות שבהן חולק השלטון העתידי בין רשימות ומועמדים שונים. חלק מהבריתות הללו היה מסורתי, בין מפלגות לחמולות, אך חלקן היו חדשות ומשונות. למשל, בריתות בין מד"ע והעבודה ברהט שבנגב, בין התנועה האסלאמית והליכוד בעיר עכו, בין איש הרשימה המתקדמת והתנועה האסלאמית בכפר כנא, בין התנועה האסלאמית וברית של משפחות קטנות בכפר קרע, בין כל הכוחות הפוליטיים הפועלים במגזר הערבי בעיר יפו ועוד. ככלל, גילו בריתות אלו את הפן הפרגמטי של הרשימות ושל המועמדים מצד אחד, ואת הרצון העז לקבלת תפקידים בשלטון המקומי, ולו גם לחלק מן הקדנציה.
  7. תופעות ספורדיות של אלימות פיזית ולהט יצרים על רקע הבחירות אירעו לפניהן, במהלכן ואף אחרי שנודעו התוצאות. תופעות מקומיות אלה גונו על ידי ראשי הגופים הפוליטיים.
  8. גם מערכת הבחירות הנוכחית, כקודמותיה, הייתה מערכת שנשלטה כמעט בלעדית על ידי גברים. מתוך אלפי המועמדים לחברות במועצות היו רק שמונה נשים מועמדות, אף אחת מהן לא רצה לראשות הרשות. בסופו של דבר נבחרה אישה אחת למועצת העיר נצרת ועוד אחת שתיכנס במחצית הקדנציה למועצת העיר טייבה. לעומת זאת, מוכיח אחוז ההצבעה הגבוה כי נשים השתתפו בהמוניהן כמצביעות בבחירות המקומיות.

מכלול התופעות שצוינו לעיל מעיד על כיוונים סותרים בהתפתחות הפוליטית בקרב הערבים בישראל – מסורת ומודרניזציה, פרגמטיות ושמרנות, נטיות דתיות וחילוניות, שמאל וימין, לוקאליזציה ושיוך כלל-ארצי. תופעות אלו מעידות, לדעתנו, על התלבטויות רבות המלוות את הערבים בשנים האחרונות בנושאים פוליטיים ואזרחיים. צפוי שתופעות אלה ילכו ויתחזקו על רקע תהליך השלום וההתפתחויות במשא ומתן עם הפלסטינים מצד אחד והצורך בהאצת פיתוחו של המגזר הערבי מצד שני.

תוצאות הבחירות

מספר תופעות איפיינו את ההצבעה בבחירות אלה, ומהן ניתן ללמוד גם על התנהגותם הפוליטית של הערבים באופן כללי:

ההשתתפות בבחירות ומשמעותה: גם הפעם, בדומה לעבר, השתתפו הערבים באחוזים גבוהים בבחירות המוניציפליות. כ-90% מבעלי זכות הבחירה הערבים הלכו לקלפי והיו ישובים בהם התקרב אחוז ההצבעה למאה. השתתפות זו גבוהה ביחס להשתתפות הערבים בבחירות לכנסת שנעה בשתי המערכות האחרונות סביב 70%, ובולטת במיוחד על רקע ההשתתפות היהודית הממוצעת של 35% בבחירות המקומיות.

נתונים אלה מעידים שאחוז גבוה מהערבים הינו שותף פעיל להכרעות המקומיות. הדבר מצביע על חשיבות הבחירות המקומיות, כפי שפורט לעיל, על כוח המשיכה החמולתי ועל יכולת הגיוס של החמולה בהתמודדותה נגד חמולות אחרות או נגד קואליציות חמולתיות-מפלגתיות. הוא אף מצביע על התגברות תהליך הלוקאליזציה, כאשר יותר ויותר צעירים ואחרים משתכנעים ששדה הפעולה המרכזי שלהם הוא הישוב עצמו, להבדיל מהמישור הארצי בו יכולת ההשפעה שלהם אפסית.

ההתפלגות הפוליטית: הבחירות האחרונות נערכו ב-56 רשויות ערביות לעומת 47 בהן נערכו הבחירות הקודמות ב-1989, בחירות אלו הוסיפו עוד נדבך לפלורליזם הפוליטי בקרב הערבים, שהתבטא בריבוי הסיעות והזרמים הפוליטיים ובחלוקת הכוח ביניהם. בחינת השיוך הפוליטי של ראשי הרשויות וחברי המועצות מצביעה על מספר מגמות, שהעיקריות שבהן:

  1. המפלגה המובילה בקרב הערבים, חד"ש, ממשיכה לצעוד לפני כולן למרות שחלה התרופפות מסוימת בכוחה. בבחירות האחרונות זכו מועמדיה בראשות 12 רשויות וב-107 מושבים במועצות המקומיות, זאת לעומת 15 ראשי רשויות שהיו לה לפני הבחירות ואותו מספר של מושבים ברשויות. ראויה לציון היא עליית כוחה בנצרת, מעוז ותיק של מק"י וחד"ש, למרות התארגנויות מקומיות נגדה ותעמולה ישירה נגד ראש העיר, חבר הכנסת תופיק זיאד. הירידה הכללית בכוחה של חד"ש פחותה במקצת מהירידה בתמיכה בה בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ביוני 1992.
  2. התנועה האסלאמית, שנחשבה על ידי רבים ככוח עולה לאחר זכייתה בראשות שש רשויות בבחירות המוניציפליות ב-1989, שמרה על כוחה ולא הגדילה אותו. בבחירות הנוכחיות זכתה התנועה ב-5 ראשי רשויות, בנוסף לראש מועצת כאבול, בה לא התקיימו בחירות הפעם, וב-50 מושבים במועצות המקומיות, מהם 2 בעכו ואחד בלוד, בנוסף ל-8 מושבים שיש לה במועצות בהן לא נערכו בחירות.
  3. המפלגות היהודיות-ציוניות הגבירו את כוחן במקצת, מועמדיהן זכו בראשות המועצה ב-15 ישובים (12 חברי העבודה, שניים ליכוד ואחד מרצ), לעומת 14 בבחירות ב-1989. חלה עליה בייצוגן במועצות, העבודה הגבירה את כוחה מבודדים לקרוב ל-20 חברים במועצות, הליכוד והמפד"ל שמרו על ייצוג זעום – 3 חברי מועצות – ומרצ הגבירה את כוחה מ-4 מושבים במועצות ל-16.
  4. המפלגה הדמוקרטית הערבית בראשות חבר הכנסת דראושה היא הזוכה המרכזית בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות הערביות. חבריה זכו בראשות המועצות ב-6 ישובים, לעומת שניים בבחירות הקודמות. הייצוג שלה בחברות במועצות עלה מ-7 חברי מועצות ל-41. עליה זו מהווה המשך לעליית כוחה של מד"ע בבחירות לכנסת ה-13, בהן זכתה ל-15% מקולות הערבים ולשני מושבים בכנסת, לעומת 10% ומושב אחד שהשיגה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988.
  5. כוחה של התנועה המתקדמת ברשויות המקומיות הערביות ירד באופן דרסטי. היא איבדה כליל את הייצוג בראשות הרשויות ויש לה כיום רק 3 חברי מועצות. ירידה זו היא המשך לירידת כוחה של המפלגה בבחירות לכנסת, בהן לא עברה את אחוז החסימה.
  6. תנועת "בני הכפר" המשיכה להוות כוח קטן יחסית לשאר הכוחות, למרות העלייה הקטנה בכוחה. נציגיה זכו ב-8 מושבים במועצות, מהן 2 באום אלפחם ו-2 בג'דידה-מכר, לעומת 3 בבחירות המוניציפליות ב-1989. היא לא התמודדה לראשות המועצה באף ישוב.
  7. שאר ראשי הרשויות והחברים במועצות (ראה טבלאות להלן) נחשבים כעצמאיים ונבחרו בעיקר על בסיס חמולתי מקומי.

מי ניצח? לאחר הבחירות טענו כל המפלגות והתנועות הגדולות כי כוחן עלה וכי הן מרוצות מן התוצאות. העבודה, חד"ש, מד"ע מרצ והתנועה האסלאמית סיכמו, כל אחת מבחינתה, את התוצאות בחיוב. הנתונים שפרסמו עולים על הנתונים המופיעים במאמר זה, כיוון שכל אחת מן המפלגות חישבה גם ראשי מועצות אוהדים כשייכים לה, למרות שרצו ברשימות חמולתיות. כך למשל טען "אלאתחאד" (19.11.93) כי לחד"ש 17 ראשי רשויות (לעומת 12 שנבחרו בשם החזית), בטאון מד"ע, "אלדיאר" (19.11.93) נקב במספר 10 כמספר ראשי הרשויות המשתייכים למפלגתו (לעומת 6), חבר הכנסת אסעד אלאסעד מסר כי נבחרו 8 ראשי רשויות המזוהים או מקורבים לליכוד (בפועל נבחרו 2) ואילו בכיר העוסק בנושא הערבים במפלגת העבודה מסר את המספר 21 כמספר הרשויות בראשן עומד איש המפלגה, בעוד על פי ספירתנו מדובר ב-12. מרצ פרסמה מודעות גדולות שמסרו על עליה של 300% בייצוגה במגזר הערבי. המתמטיקה אמנם נכונה, אך מדובר בראש מועצה אחד שנבחר מחדש וב-16 חברים בכל הרשויות ברחבי הארץ

טבלה 1: ראשי הרשויות הערביות – סיכום מספרי לפי השתייכות בהשוואה ל-1989

השתייכות מפלגתית        1993                1989

עצמאיים                        17                    13

חד"ש                            12                    15

עבודה                           12                    9

מד"ע                             6                      2

אסלאמית                      6                      6

ליכוד                             2                      2

מרצ                              1                      1

סה"כ                            56                    47

 

טבלה 2: חברי רשויות מקומיות ערביות – סיכום מספרי לפי השתייכות בהשוואה ל-1989

השתייכות מפלגתית                    1993                1989

רשימות מקומיות ועצמאיות          446               כ-300

חד"ש                                        107                  107

אסלאמית                                  50                    46

מד"ע                                         41                    7

עבודה                                       18

מרצ                                          1                      4

בני הכפר                                   8                      3

מתקדמת                                   3

ליכוד מפד"ל                               3

סה"כ                                        692                  516

 

הבחירות בערים המעורבות

כ-10% מן האוכלוסיה הערבית בישראל חיים בערים המעורבות. בכל אחת מהן היה ריבוי של רשימות ובכל אחת מן הערים נכנסו נציגים ערביים לעיריות, כאשר בתל אביב יפו זו הפעם הראשונה שמכהן נציג ערבי.

בחיפה, בת כ-21,000 תושבים ערבים, היה נסיון ללכד את כל הכוחות הערביים לרשימה אחת. הרשימה הערבית המאוחדת קיבלה אמנם כ-2,000 קולות מתושבי העיר, אולם לא היה די בכך כדי לעבור את אחוז החסימה. לראשונה התלכדו מפ"ם וחד"ש לרשימה משותפת, לאחר שאנשי מפ"ם בחיפה סירבו ללכת עם מרצ. הרשימה המשותפת הכניסה שני נציגים לעירייה, אחד ערבי ואחת יהודייה. במחצית הקדנציה תפנה זו את מקומה למועמד השלישי ברשימה – אף הוא ערבי. בכך יגיע ייצוג ערביי חיפה במועצה ל-4 מתוך 30, יותר מאשר האחוז שלהם באוכלוסיה, תופעה יוצאת דופן בערים המעורבות. שני הנציגים הערביים הנוספים הינם ממפלגת העבודה וממרצ.

בעכו חל מהפך של ממש בהצבעה הערבית לעירייה. 9,000 האזרחים הערבים לא נתנו די קולות לחד"ש ולמד"ע כדי לעבור את אחוז החסימה ואילו רשימה המזוהה עם התנועה האסלאמית הכניסה שני נציגים, כשחסרים לה קולות ספורים בלבד כדי להכניס נציג שלישי. נציג ערבי נוסף נכנס לעירית עכו ברשימה עצמאית המזוהה עם העבודה והוא עתה סגן ראש העיר. יצוין כי התנועה האסלאמית חתמה לפני הסיבוב השני הסכם עם מועמד הליכוד לראשות העיריה והבטיחה את תמיכתה בו תמורת שורה של הבטחות כמו סגן ראש עיר בשכר, קבלת תיק החינוך ועוד. בסופו של דבר לא נבחר איש הליכוד, אולם עצם ההסכמה בינו לבין נציגי התנועה האסלאמית מראה על אותה מגמה עליה הצבענו לעיל – אינטרסים מקומיים ושיקולים פרגמטיים הגוברים על מחלוקות פוליטיות.

בלוד, שתושביה הערבים מהווים כ-15% מאוכלוסיתה, ניגשו 4 רשימות ערביות לבחירות: שתיים אסלאמיות, חד"ש ורשימה שהתפלגה מחד"ש. רק נציג "אלנדאא", המזוהה עם התנועה האסלאמית, הצליח להיבחר. נציג ערבי נוסף נכנס לעירייה ברשימתו המאוחדת של ראש העיר מקסים לוי, אשר לפי ההערכות קיבל את מרבית קולות הערבים.

4,000 תושביה הערבים של רמלה פיזרו אף הם את קולותיהם בין 3 רשימות: שתיים אסלאמיות ואחת משותפת לחד"ש ולמרצ. שני נציגים ערבים נכנסו לעירייה – אחד מרשימה אסלאמית והשני מחד"ש.

ביפו הפתיע כזכור ראש העיר היוצא שלמה להט בתמיכתו ברשימה הערבית "כולנו למען יפו", אחרי שבמשך 20 שנות כהונתו כראש עיר לא היה מעולם נציג ערבי בעיריה. 11,000 תושבי יפו אכן זכו לראשונה ביצוג בעיריה, כאשר מוסכם כי הנציג הנבחר יתחלף באמצע הקדנציה עם הבא אחריו ברשימה.

בנצרת עילית שב ונבחר אותו חבר עירייה ערבי מרשימה מקומית שכיהן בקדנציה הקודמת.

ואילו במעלות-תרשיחא רצו 7 רשימות ערביות ונכנסו 3 נציגים לעירייה המשותפת, כל אחד מהם מרשימה אחרת, שניים מהם זכו גם בקולות יהודיים ממעלות וקיבלו מינוי של סגנים (בשל ערעור על כשרות הבחירות יתקיימו בחירות חוזרות למועצה זו, (אלאתחאד, 30.12.93).

ככלל, בערים המעורבות הייתה ההתארגנות פחות על בסיס חמולתי ויותר על בסיס עדתי (מוסלמים-נוצרים) או מפלגתי. אלא שמספר תופעות חזרו גם כאן – הפיצול הרב שגרם לפיזור הקולות ואובדנם, ההשתתפות הערה והפרגמטיזם המקומי שחצה פערים אידיאולוגיים והדגיש את האינטרסים המוניציפליים ואת טובת התושבים.

 

טבלה 3: נציגים ערביים בישובים מעורבים

חיפה                 3 + 1    במחצית הקדנציה (עבודה, מרצ, חד"ש-מפ"ם)

עכו                   3             (שניים אסלאמית, 1 עצמאי מזוהה עם העבודה)

מעלות-תרשיחא 3             (רשימות מקומיות)

לוד                   2             (1 אסלאמית, 1 רשימת ראש העיר לוי)

רמלה                2             (חד"ש ואסלאמית)

ת"א-יפו             1             (רשימה מקומית – כולנו למען יפו)

נצרת עילית        1             (רשימה מקומית)

סה"כ                15 + 1  במחצית השניה של הקדנציה)

 

סיכום

לסיכום ניתן להצביע על מספר תופעות עיקריות הקשורות בבחירות המוניציפליות האחרונות אשר הינן בעלות משמעות פוליטית כללית לגבי הערבים בישראל:

  • חלה עלייה מרשימה בסוג ההתארגנויות המהוות שילוב בין חמולה ומפלגה פוליטית ארצית, ובתמיכה בטיפוס זה של התארגנות. מרבית המפלגות הארציות – הן היהודיות והן חד"ש, המתקדמת ומד"ע, וכן התנועה האסלאמית – התחברו לחמולות וכך הצליחו לזכות בראשות המועצות.

התפתחות זו מעידה מצד אחד על נכונות המפלגות הארציות להתפשר על מצען הפוליטי-חברתי, למרות שהן מצהירות בפרסומיהן הפומביים על רצונן לגרום לשינוי חברתי במגזר הערבי, ומאידך על פרגמטיזם והתרחקות מנוקשות אידיאולוגית, העשויים להביא בהדרגה לשינוי בעתיד.

  • ניהול הרשויות המקומיות סובל ממספר בעיות יסוד, כמו: ריכוזיות יתר, העדר שיטה מסודרת לקבת החלטות, חדירת שיקולים לא ענייניים בתהליך קבלת ההחלטות וחוסר מקצועיות של חלק מממלאי התפקידים. מצב זה נגרם בעיקר בגלל היעדר נסיון קודם אצל רוב הנבחרים בניהול מערכות אנושיות וארגוניות החורגות ממשפחתם המצומצמת. בתחום זה היה שינוי קל לטובה בבחירות האחרונות, במסגרתן נבחרו מספר ראשי רשויות וחברי מועצות בעלי נסיון מסוים בניהול ובארגון, אותו רכשו במסגרת עיסוקם הקודם כפקידים בתוך הרשות המקומית. אנשים אלה חסרים לרוב שייכות פוליטית ומעדיפים להתרכז בטיפול בנושאים מוניציפליים. אנשים מטיפוס זה נבחרו למשל במג'ד אלכרום, עילבון ועין מאהל והם עשויים להביא גישות חדשות בניהול. זאת, בנוסף לאלה שנבחרו מחדש וכבר קנו נסיון בתפקידם.
  • בשלטון המקומי הערבי עדיין יש למבוגרים נתח גדול במנהיגות לעומת הצעירים. לקראת הבחירות האחרונות הופיעו התארגנויות מקומיות של צעירים שהציעו עצמן כאלטרנטיבה להתארגנויות החמולתיות והפוליטיות הקיימות. במצען הדגישו את ההתעניינות במצב הפנימי של הישובים והדאגה לשירותים המקומיים המוענקים לאזרח. בכמה מקומות הצליחו רשימות אלו להכניס נציג אחד או יותר לתוך הרשות.

תופעות אלו יכולות להעיד על תחילתו של שינוי באופייה ובמקורותיה של המנהיגות המוניציפלית של הערבים ולהשפיע בהמשך גם על הרכב המנהיגות הארצית. התפתחויות אלו עשויות להתחזק אם יצליחו הנמנים על "הטיפוס החדש" של המנהיגות בעבודתם ואם ימצאו אוזן קשבת אצל רשויות המדינה.

  • הבחירות התאפיינו הפעם במבט פנימה של האוכלוסיה הערבית אל בעיות הישוב והחברה והתרחקות מלאה כמעט מן הבעיות הלאומיות הכלליות, נושא השטחים או תהליך השלום. זאת, גם בתעמולה וגם באופי ההצבעה. ניתן אולי להסיק מכך על הבאות: אף כי תהליך השלום חשוב ומשמעותי מאד בעיני הערבים בישראל, הרי הם מניחים אותו לטיפולם של הפוליטיקאים ומביעים את דעתם עליו בבחירות הארציות. בבחירות המוניציפליות ישנה התרכזות בנושאים אזרחיים. ככל שיתקדם השלום בין ישראל לפלסטינים, תגביר האוכלוסיה הערבית בתוך המדינה את מאמציה להשגת תנאי חיים משופרים יותר, את מעורבותה ברמה המקומית של הישוב ואת תמיכתה באנשים המסוגלים להשיג זאת, בלי קשר להשתייכותם הפוליטית. הבחירות המתקרבות להסתדרות במאי 94' יהיו זירה נוספת למאבק על צרכים פנימיים ומקומיים וקרוב לוודאי שגם בהן יגברו השיקולים הפרגמטיים על פני שיקולים מפלגתיים טהורים. כבר עתה נשמעת הסיסמה "להפריד את הפוליטיקה מן ההסתדרות" ונערכים מגעים ראשונים בין המפלגות השונות לקראת ההערכות לבחירות אלו. נראה שהרשימה המשותפת, שהורכבה לראשונה בבחירות הקודמות ב-1989 על ידי ח"דש, מד"ע והרשימה המתקדמת, לא תרוץ שוב בהרכב זה והערבים יצטרכו למצוא בני ברית אחרים על מנת לשמור על כוח ייצוגם בהסתדרות או להגדילו.

אשר לתוצאות הבחירות, כאמור, כל המפלגות והתנועות שנטלו בהן חלק טענו לנצחון. רבות חישבו כנבחריהן ראשי רשויות עצמאיים שנבחרו על בסיס מקומי אך היו קשורים בעבר או בהווה למפלגה. מבחינת התנודות, לא היו שינויים משמעותיים בכוחן של המפלגות, למעט עליה בולטת בכוחה של מד"ע. חד"ש והתנועה האסלאמית שמרו על כוחן, העבודה ומרצ עלו במקצת ואילו הרשימה המתקדמת כמעט נעלמה מן המפה הפוליטית.

בשעת כתיבת הדברים טרם נבחרו הנציגים החדשים לוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. מאחר ולא הייתה הכרעה ברורה בבחירות אלה בין הכוחות השונים וכיוון שמחצית מראשי הרשויות נבחרו על בסיס חמולתי, יתקשו לבחור בצורה מייצגת את הנציגים לוועד וייתכנו מאבקי כוח עד שיוחלט על הרכבו הסופי. על פי תוצאות הבחירות תצטרך חד"ש לוותר על הדומיננטיות שהייתה לה בוועד, ואילו מד"ע והעבודה ידרשו הגדלת ייצוגן. יימשך המתח בין חד"ש לאסלאמית על הנהגת הוועד והמוסדות הקשורים בו ויתכן אף שיתוק זמני של המוסדות עד שיוכרעו המחלוקות.

מוסד נוסף בו שותפים ומשפיעים ראשי הרשויות הערביים הוא מרכז השלטון המקומי. במהלך המרוץ לקראת הבחירות לתפקיד יושב ראש המרכז, קיימו שלושת המועמדים לתפקיד מגעים אינטנסיביים עם נציגי הרשויות הערביות במטרה להטותם לצידם ולזכות בקולותיהם, המהווים כשליש מכלל הקולות. היה ברור כי דרך הצבעתם של ראשי הרשויות הערביים תכריע את הכף. ימים ספורים לפני הבחירות נחתם הסכם בין אנשי מפלגת העבודה, שר השיכון בנימין בן אליעזר ומזכ"ל המפלגה נסים זוילי לבין נציגים מוועד ראשי הרשויות הערביות, לפיו התחייבו הערבים להצביע עבור עדי אלדר, ראש עירית כרמיאל, לתפקיד יושב ראש מרכז השלטון המקומי. בתמורה, הוסכם על מילוי שורה של תביעות לאיוש ועדות המרכז, הגדלת תקציבי הפיתוח ופתרון בעיות אחרות מהן סובלות הרשויות הערביות (הארץ, 18.1.94). רבות מן התביעות דומות לאלו שהמפלגות הערביות תבעו מן הממשלה ביולי 1992 תמורת תמיכתן בה.

נציגי הליכוד האשימו את מפלגת העבודה כי קנתה את קולות הערבים בכסף.

בבחירות שנערכו ב-20 בינואר 1994 נבחר עדי אלדר, שקיבל 91 קולות. יריבו, איש הליכוד מקסים לוי, קיבל 85 קולות ואלי לנדאו, המועמד העצמאי, קיבל 23 קולות.

מניתוח התוצאות ברור שלא כל ראשי הרשויות הערביים כיבדו את ההסכם שחתם הוועד שלהם ולא כולם הצביעו עבור אלדר (אלאתחאד, 21.1.94). חשאית הבחירות איננה מאפשרת לדעת את הפרטים המדויקים. מכל מקום, אלדר חייב את בחירתו לערבים ויצטרך לקיים את ההבטחות עליהן התחייבה מפלגתו לפני ההצבעה.

 מראי מקום

אלחאג', מאג'ד והנרי רוזנפלד. 1990. השלטון המקומי הערבי בישראל, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה.

אלעזר, דניאל. 1987. "הממד המקומי של השלטון והפוליטיקה בישראל". בתוך: דניאל אלעזר וחיים קלכהיים (עורכים). השלטון המקומי בישראל, ירושלים

גאנם, אסעד. 1993. הערבים בישראל לקראת המאה ה-21, סקר תשתית בסיסית, המכון ללימודים ערביים/המכון לחקר השלום, גבעת חביבה.

הרצוג, חנה. 1993. "המאבק על מקומיות – יחסי כוח בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי", סקירה חדשית 12, אוקטובר 1993, ע"ע 9-13.

לנדאו, יעקב. 1971. הערבים בישראל, עיונים פוליטיים, מערכות, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, תל אביב.

פז, ראובן. 1989. התנועה האסלאמית בישראל בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות, מרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב.

רכס, אלי. 1985. הכפר הערבי בישראל – מוקד פוליטי לאומי מתחדש, מרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email