ולדימיר ליפשיץ, אשתו אניה ושני ילדיו בוריס/ברוך ומריה/מרים ואימה של אניה, הגיעו לארץ ב-1 בנובמבר 1987. הוא היה אסיר ציון, מסורב לעייה, שנאבק למען זכותו לעזוב את ברית המועצות ולהגיע לישראל. קיבוץ רמות מנשה אימץ אותו ובמשך חודשים ארוכים הפכנו עולמות כדי לשחררו. המאבק הצליח ואני נסתעי לקבל את המשפחה בווינה וטסתי איתם ארצה לקבלת פנים חגיגית ושמחה. מאד הם חיים בירושלים. המשפחה התרחבה – יש להם 8 נכדים ובהתקרבו לגיל שמונים החליט ולדימיר לכתוב את זכרונותיו, אך לא לפרסמם כספר אלא רק להעלותם לאינטרנט ברוסית ובעברית. 

הנה הפתיחה והסיכום:

על עצמי

 שמי ולדימיר ליפשיץ. נולדתי ב-24 באוקטובר 1941 בעיר סטאלינסק שבסיביר, ברית המועצות. גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ארבעה חודשים לפני שנולדתי, והעיר לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) בה גרו הורי, הייתה תחת מצור; אמי, שרה לבית מרקזן, הצליחה לצאת מן העיר בימים הראשונים של המצור הגרמני. אבי, בוריס ליפשיץ, היה פטור משירות צבאי מכיוון שהיה מהנדס מומחה, אולם הוא התנדב לצבא בימים הראשונים של המלחמה. הוא נלחם כקצין ארטילריה בחזיתות שונות, ונהרג ביולי 1944.

השורות האלה נכתבות בשנת 2017; בשלושים השנים האחרונות כל משפחתי חיה בישראל. אני בן 76 ובדומה לאנשים רבים בגילי, אני מרבה להיזכר בחוויות שונות שעברתי במהלך חיי. כעת החלטתי לנסות להעלות חלק מהן על הכתב. לנסות, כי אין לי שום כישרון כתיבה וגם אינני נהנה ממנה. מלבד זאת, כשהדברים עולים על הכתב הם נעשים "מוצקים", ועד כמה שאנסה להיות מדויק וכנה, הזיכרונות יכולים להיות שונים מהמציאות שיצרה אותם, ולכן אני מתנצל על כך מראש. זו איננה אוטוביוגרפיה, אלא אוסף סיפורים מפרקים מסוימים בחיי, שייתכן שיעניינו אנשים אחרים.

 הסבר לכותרת

 אני יהודי. עובדה זו השפיעה על חיי בכל שלב – לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל היא תמיד הייתה נוכחת בהם. לכן – הזיכרונות שאתם קוראים כעת הם זיכרונותיו של יהודי. בהקשר זה, מה פשר הביטוי "מבעד למראה"? אסביר. עִמדו מול מראה והסתכלו לתוכה. אתם מביטים כרגע בשני עולמות – באחד אתם עצמכם עומדים, נקרא לו "לפני המראה". השני, הוא העולם כפי שהוא משתקף במראה, נקרא לו "מבעד למראה". בשניהם קיימים אותם אנשים ואותם חפצים – אתם, הרהיטים בחדר, הקירות וכן הלאה, אך הכיוונים בשני העולמות הפוכים: מה שנמצא משמאל ממול למראה נמצא מימין מבעד למראה.

למעשה, אפשר לומר שחייתי בשני העולמות: בברית המועצות – ובישראל. שניהם כללו את המאפיינים הרגילים של כל המדינות: שלטון, ממשלה, בתי משפט ועיתונות, וחוץ מהם גם אותנו, האזרחים החיים באותה מדינה. שני העולמות זהים כביכול, אבל הכיוונים בהם הפוכים: בישראל, אנו חיים בידיעה שהמדינה והרשויות שלה קיימים בשבילנו, ושמטרתן לעשות את חיינו לטובים ובטוחים יותר. העיתונות מאפשרת לנו לראות את שגיאותיו של השלטון, ובתי המשפט מונעים מהממשלה לפעול באופן שרירותי. בברית המועצות אנו, כאזרחים, היינו מחויבים לפעול לטובת ענייניה של המדינה, מטרתה של העיתונות הייתה לחזק את המחויבות הזו, ובתי המשפט התקיימו כדי לסייע למדינה להשיג את מטרותיה. רציתי לחיות בישראל ומכאן שמבחינתי, ישראל נמצאה לפני המראה, וברית המועצות היא העולם ההפוך שמבעד למראה. בבחירה בין שני העולמות אין בחירה שתתאים לכולם, אבל יש לדעתי אפשרות שלא תתאים עבור אף אחד: מדינה שבה מונעים מאתנו את הבחירה מלכתחילה.

במקום אחרית דבר

החלק השני של הזיכרונות נכתב בשנת 2020, בזמן מגפת וירוס קורונה. אני בן 79. המגפה הזכירה כמה החיים שלנו לא צפויים, והחלטתי לנסח מסקנות מקדימות. כשכתבתי את הזכרונות, הרגשתי איך הזכרון שלנו שומר עלינו. אני כמעט ולא זוכר כלום משתיים עשרה השנים הראשונות בחיי. זאת הייתה תקופה קשה, הקשיים הכלכליים במשפחה התרחשו על רקע אנטישמיות עממית מעודדת על ידי השלטונות. כל כלי התקשורת דיברו על היהודים כגנבים ונוכלים, ולאחר מכן גם על רופאים יהודים רוצחים שפעלו לפי צווי הציונות העולמית. עם מותו של סטאלין, הקמפיין הזה נגמר והאנטישמיות חזרה למסגרת הרשמית של הגבלות בקבלה לעבודה ולמוסדות להשכלה גבוהה ואיסור על תרבות יהודית. לימודָי בכיתות הגבוהות, ולאחר מכן באוניברסיטה, התרחשו בשנות השישים, בהן הייתה תקופה קצרה של דמוקרטיה יחסית בברה"מ. השנים ההן העניקו  לי לא רק זכרונות  טובים, אלא גם חברים משמעותיים, שנמצאים בקשר קרוב איתנו גם 55 שנה אחרי סיום הלימודים.

במהלך חיי היו לי הרבה אשליות והחלטות שגויות, אבל שתי ההחלטות קיבלתי בצורה נכונה ביותר ואני שלם איתן – בחירת  אשתי וההחלטה לעלות לישראל. שנות הסירוב, שכללו גם חמישה עשר חודשים בבית הסוהר ובמחנה מאסר היו מתוחות  וקשות. אחרי שנים רבות, כשכבר הייתי בישראל, חלמתי שאני  שוב יושב בבית הסוהר הסובייטי ולא מצליח להיזכר איך הגעתי לשם. אבל השנים הקשות ההן הותירו אחריהן גם הרבה זכרונות טובים וחברים טובים. רק לאחר מעשה הבנתי, שכאשר נלחמנו על הזכויות של משפחתי ושל אנשים דומים לנו לצאת מבריה"מ, תרמנו במידה מסוימת לתהליכים היסטוריים, כגון פתיחת שערי ברה"מ ליציאה חופשית של יהודים, ולאחר מכן של כלל האזרחים. השנים האלה קירבו אותי לאנה ואיפשרו לנו להרגיש טוב יותר זה עם זו. הן הפכו אותנו לחזקים יותר.

את הקליטה המוצלחת שלנו בישראל אני יכול ליחס לשתי סיבות עיקריות: ראשית, לפני שהגענו לארץ ידענו שלהתחיל מאפס בסביבה חדשה לגמרי יהיה מאוד קשה, והכנו את עצמנו נפשית לקשיים אלה. שנית, מהרגעים הראשונים שלנו בארץ, הרגשנו שאנו בבית, שיש פה אנשים שחיכו לנו ורצו לעזור. התקופה הכי קשה בחיים שלנו בישראל קשורה למחלות הקשות של שתי האמהות שלנו. בתקופה הזאת, כמו גם בתקופה מאוחרת יותר, בה התגלו אצלי סרטן ובעיות בתפקוד הלב, מאד עזר לנו השירות הרפואי והסוציאלי הטובים בישראל .

אנו נמצאים בארץ כבר 33 שנה. המדינה התפתחה והשתנתה לנגד עינינו. רמת החיים של הישראלים עלתה משמעותית. חניות לרכב, שפעם היו כמעט ריקות, מלאות עכשיו עד אפס מקום. הרבה שנים אחרי העלייה שלנו ישראל הסתפקה  בשדה התעופה אחד לא גדול. ב-2003 נוסף טרמינל חדש, הרבה יותר גדול וגם הוא לא הספיק עם הזמן, בעקבות ריבוי הנסיעות של ישראלים לחו"ל.

גם מבנה הכלכלה בישראל השתנה לנגד עינינו. כאשר הגענו, רוב מקומות העבודה היו שייכים למפעלים של הסתדרות או של איגודים ממשלתיים למיניהם. שני הסקטורים הללו היו נחוצים בזמן הקמת המדינה ופיתוחה, אך בהמשך, הם בלמו במידה מסוימת את ההתפתחות הכלכלית. היינו עדים להפרטה של מפעלי ההסתדרות וחלק גדול מהמפעלים הממשלתיים. גם המבנה הכלכלי של הקיבוצים השתנה. כמו כן, ההחלטה שהתקבלה בזמן העלייה הגדולה מברה"מ להקים חממות לסטארט-אפ של הייטק, איפשרה לממש את היכולות המקצועיות וההשכלה של עולים חדשים ושל ישראלים רבים. מוצא חן בעיני, שכל התהליכים האלה מתרחשים בישראל באופן טבעי ולא בעקבות החלטה של מנהיג פוליטי זה או אחר.

נדמה שלי שהבעיה הכלכלית ארוכת הטווח היא פדיון נמוך בענף הבנייה, ובענפי כלכלה מסורתיים. זה קורה במידה רבה עקב נוכחות כוח עבודה זול מהשטחים של הרשות הפלסטינית. הבעיה הזאת יכולה להיפתר גם בדרכים כלכליות וגם בדרכים פוליטיות, אך טרם ראיתי ניסיונות לפתור אותה.

תופעה שלילית אחרת שקיימת לפי דעתי בישראל היא גידול בכמות חלק מהאוכלוסייה חרדית שממומנת על ידי המדינה. הגידול הזה לא רק מעמיס על תקציב המדינה, אלא מהווה גם בעיה חברתית משמעותית. חרדים במימון המדינה פטורים משירות בצה"ל ולא עובדים, מה שמשמר את הניתוק שלהם מהחברה הישראלית. עם הגידול במספרם גדל גם כוחם הפוליטי, שבו הם משתמשים לשם כפייה של כללי ההתנהגות שלהם על האוכלוסייה הכללית בישראל.

בחיים הפוליטיים של ישראל התרחשו בשנים האחרונות שינויים לרעה לדעתי. ישראל היא מדינה דמוקרטית שיש בה כמה וכמה מפלגות פוליטיות. ההשפעה של כל מפלגה תלויה במספר נציגיה בכנסת. עד לא מזמן, המפלגות נבדלו ביניהן לפי דרכי הפתרון שהן הציעו לבעיות שונות איתן מתמודדת מדינת ישראל. בבחירות, כל אזרח ישראלי היה מצביע למפלגה שהציעה את הפתרונות הטובים ביותר לדעתו לבעיות השונות. בשנים האחרונות הגורם המכריע בבחירה של האזרחים השתנה – ממצעי המפלגות לחן האישי של מנהיגיהן. גישה זאת מובילה באופן בלתי נמנע לדומיננטיות של אישיות אחת ולריכוז השלטון בידי אדם אחד. ריכוזיות כזאת של שלטון מאפשרת לאדם אחד להחזיק בשלטון באופן בלעדי לתקופה ארוכה ומאיימת שבהדרגה הוא יחליף את המדיניות שלו מדאגה לצרכי האזרחים לדאגה לשמירה על שלטונו.

מגפת נגיף הקורונה מהווה התמודדות קשה לכל האנושות ובתוכה כמובן גם לישראל. אני מנסה למצוא בה צדדים חיוביים. כמובן שרמת החיים של רוב האנשים תרד עקב המגפה, אך מצד השני אנשים ילמדו להנות יותר מחוויות שפעם נחווו כרגילות ולא מספָקות. יתכן ורבים יבינו כי חתונות יכולות להיות שמחות גם כאשר לא נוכחים בהן מאוד רבות של אורחים. אנו ביטלנו עקב המגפה את כל הנסיעות שתכננו לחו"ל בקיץ הזה, אך אם נצליח לטוס בקיץ הבא, נהנה מהנסיעות האלה במיוחד. אני רוצה לקוות שאחרי סיום המגפה, ישתנו האינטרסים הכלכליים ותהיה יותר השקעה ברפואה, בביולוגיה, במחקר ובבריאות. הלימודים מרחוק שמתקיימים בזמן מגפה, עשויים להגדיל את כמות המחשבים בקרב המשפחות השונות ולהגביר את העניין במקורות מידע מודרניים בקרב שכבות אוכלוסייה, שעד כה הייתה להן רק נגישות מוגבלת למידע זה.

המגפה גם החריפה סוגיות פוליטיות שונות. כל עוד רמת החיים צמחה ולא היה צורך בהתמודדות עם מצבים קיצוניים, השלטון במדינה, שהתרכז בידי אדם אחד בלבד, התמודד פחות או יותר עם הסוגיות השוטפות. רוב האוכלוסייה התעלמה מהאגוצנטריות ההולכת והגדלה של מנהיג המדינה, שהאשמותיו בפלילים מהוות רק קצה הקרחון. היעדר תשתיות מספקות של בתי חולים ומחסור בצוות רפואי מתאים, היעדר מבנים מספיקים לבתי ספר ועוד, כל אלה נראו חסרונות קטנים בהשוואה לצמיחה ולרווחה הכללית. כל הבעיות האלה החריפו משמעותית בתקופת המגפה. אני מקווה שהחרפת המצב הכללי בישראל תעזור להחזרה של תחרות בין דעות פוליטיות ותפחית את העיסוק באישיות המנהיגים.

הזכרונות האלה נועדו קודם כל בשביל הנכדים שלנו, ואולי גם לדורות הבאים של משפחתנו. לצערי, אף אחד מהנכדים לא קורא רוסית ולכן לא יכול לקרוא את דברי כפי שנכתבו בשפת המקור. לכן, הזכרונות מתורגמים לעברית. אם במקרה מישהו נוסף על בני משפחתי יגלה בהם עניין – יהיה זה בונוס מיוחד בשבילי ושכרי על העבודה שהשקעתי בכתיבתם.

ירושלים, קיץ 2020