לבבות חצויים, על ספרה של אמונה נחמני גפני

שרה אוסצקי לזר

אמונה נחמני גפני, לבבות חצויים: הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה, יד ושם, ירושלים תשס"ו 389 עמ'.

הספר עוסק בסוגיה אנושית רגישה וקשה מאין כמוה, שהיא תולדה בלתי נתפסת, אחת מני רבות, של שואת יהודי אירופה. מדובר בפעולות המאורגנות שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה לאיתורם ולהוצאתם של ילדים יהודים שמצאו מקלט ומסתור בבתי פולנים נוצרים, מידי משפחות אלה. הארגונים היהודים ראו בכך "הצלה", "גאולה" או "פדיון" של ילדים אלו מידי זרים, והשבתם לחיק היהדות, אולם בדיקה פרטנית ומעמיקה של הנושא מראה כי הדבר לא היה פשוט וחד משמעי כלל ועיקר. במקרים רבים היתה פעולה זו כרוכה בקריעתם של ילדים רכים שלא ידעו משפחה אחרת, ממשפחות אוהבות ומסורות. הפרדת הילדים גרמה לטראומה להם עצמם ולהורים המאמצים, שלא חסכו מאמץ לטפל בהם ולהסתיר את יהדותם במשך שנות המלחמה, למרות הסכנה היומיומית וההקרבה שנדרשה בכך. יחסי הקירבה והאהבה שנרקמו בין הילדים לבני משפחותיהם החדשות לא עמדו בראש מענייניהם של הארגונים, שמטרתם היתה באותה עת לסייע לשיקומו של העם היהודי לאחר השואה ולהשיב אליו כל בן אובד.
המחברת מציגה את ההיבטים האידיאולוגיים והאנושיים של פרשה זו וסוקרת בהרחבה את "מכלול הנושאים והגופים הקשורים לפעולות הוצאתם של ילדים יהודים ממשפחות פולניות שהעניקו להם מחסה בזמן המלחמה, והשבתם לחיק היהודים והיהדות" (עמ' 17). היא מדגישה במיוחד את נקודת ראותם של אותם ילדים עצמם – הן בעת התרחשות האירועים (על פי תיעוד, מכתבים ועדויות) והן במרחק השנים, כאשר הם כבר אנשים מבוגרים והורים בעצמם, באמצעות ראיונות וספרי זכרונות.
נחמני-גפני מנסה גם להעריך את היקף התופעה, אך מודה שאין כל אפשרות לנקוב במספרים, בשל האופי האישי והסודי של פעולות ההסתרה. נראה שמדובר היה בלפחות 5000 ילדים שהוסתרו רק בפולין ופחות ממחציתם הוצאו בידי ארגונים יהודיים מתוך המשפחות או המנזרים. יש כמובן מקרים רבים בהם הורים או בני משפחה ששרדו חזרו לקחת את ילדיהם לאחר המלחמה מידי הפולנים אצלם הפקידו את היקר להם מכל, אולם התיעוד על כך מועט ואין אפשרות אפילו להתקרב להשערה מספרית. המחברת מציינת כי בשנים האחרונות נפוצה בפולין תופעה של אנשים בוגרים שנודע להם ממשפחותיהם כי הם ממוצא יהודי והיו מאומצים, והם מחפשים את שורשיהם (עמ' 317). חשוב להזכיר כי סוגיית הילדים היהודים לאחר המלחמה לא היתה אופיינית לפולין בלבד. גם בבלגיה, בהולנד ובצרפת היו אלפי ילדים כאלה, אולם הספר הנוכחי מתמקד רק בפולין בה היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר.
בהנחה שכל ילד ומשפחה הם עולם מלא, חשיבות המחקר הנוכחי איננה נעוצה בהערכות המספריות, אלא בדיון האמיץ והפתוח בצדדים ההומניים והמוסריים של הנושא.
הקריאה בספר איננה קלה, בצד החלקים המחקריים שזורים בו סיפורים אנושיים קשים וכואבים, כמו למשל מקרהו של האיכר שתינוק יהודי הונח על חלונו והוא גידל אותו יחד עם תינוקו הוא, שאימו מתה בעת לידתו. לימים הגיעו שליחי הג'וינט ואילצו אותו למסור את הילד שאהב תמורת סכום כסף גדול ובניגוד לרצונו. או של הילד שברח מבית הילדים וחזר למשפחת מציליו, של אם שחייה וחיי בנה אויימו אם תדרוש אותו בחזרה והיא העדיפה לעזוב את פולין ולא לקבל את הילד, על מנת להציל את חייו.
לארגונים שעסקו באיתור ילדים והוצאתם מבתי המשפחות הפולניות או ממנזרים ומקומות אחרים בהם הוסתרו היו אינטרסים שונים ומטרות מתחרות. מטבע הדברים הארגונים הציוניים דגלו בהבאת הילדים לארץ ישראל, ואילו הוועד היהודי המרכזי שפעל בחסות השלטון בפולין סבר שיש להשאירם בפולין, לנסות לאתר האם נותר מישהו מבני משפחתם בחיים ולמצות את האפשרויות החוקיות. התנועות הדתיות כמו המזרחי ואגודת ישראל ראו בעדיפות ראשונה הצלת הילדים מן הנצרות ובנית חיים יהודים בגולה, חלקם התנגדו בגלוי להוצאתם "באופן בלתי ליגאלי" לפלסטינה, ואף ניסו לעתים למנוע זאת על ידי תלונות למשטרה המקומית (עמ' 161). ארגון הג'וינט  באמצעות נציגותו בפולין היווה מעין "חוליית קישור בין אנשים פרטיים וארגונים שונים בעולם ובין הארגונים השונים שפעלו בפולין" (עמ' 182) וסיפק תמיכה כספית גדולה למבצע ההצלה, ולעתים אף היה מעורב ישירות במשא ומתן הסבוך להוצאתם מידי המשפחות. הבעיה הכספית היתה קריטית והארגונים ניסו לגייס תמיכה מכל מקור אפשרי כדי לממן את פעולותיהם.
מכשול נוסף שעמד בדרכם של הארגונים היה המצב הפוליטי הפנימי בפולין שלאחר המלחמה ועמדת השלטונות המקומיים בנושא. הפרק החמישי בספר הבודק סוגיה זו מבחין בין יחס השלטון, יחס האוכלוסיה בכלל והמשפחות המצילות בפרט, ההיבטים החוקיים ועמדת הכנסיה הקאתולית בעניין השבת ילדים שחיו כבר כנוצרים, וחלקם הוטבל כחוק, אל יהדותם. בכל אחד מן התחומים הללו נערמו קשיים וצריך היה לתמרן ברגישות ובזהירות רבה כדי לעקפם.  לדברי נחמני-גפני המושג "מדינת פולין" לא היה אחיד והורכב מגורמים פרטיים, ממלכתיים וכנסיתיים, אשר כל אחד מהם "הונע ופעל מכוח אמונותיו, תפיסותיו ורגשותיו, ולא פחות מכך – מכוח האינטרסים שלו" (עמ' 275). הממשל היה טרוד בשיקום המדינה לאחר המלחמה ובמאבק על עצם קיומו ולא נדרש לסוגיית הילדים, בתי המשפט פעלו בהתאם לחוקים שהיו נהוגים עוד לפני המלחמה ולשופטים היה מרחב הכרעה ניכר במקרים שהובאו לפניהם. רוב האוכלוסיה הפולנית התקשה, לדברי המחברת, לקבל את התביעה להשיב את הילדים אל העם היהודי, וראה בהם חלק מן החברה והקהילה בארצם. ואילו מן הבחינה התיאולוגית היתה תהום פעורה בין חוקי הכנסיה, שמנעו מתן הוראה פומבית להחזרת ילדים שהוטבלו, לבין  ההלכה היהודית שקיבלה לחיקה כל מי שנולד יהודי ללא הבחנה אם עבר או הועבר לדת הנוצרית (שם).  כיצד קרה שהארגונים השונים לא שיתפו פעולה ולא איחדו את המאמצים למציאת הילדים? שואלת המחברת, שאלה רטורית ומסבירה אותה בהבדלי הגישה והאינטרסים. והרי אנו יודעים כי גם בתקופות החשוכות ביותר היריבות הפוליטית והאידיאולוגית הפרידה בין יהודים, גם בעמדם על פי תהום.
האם הילדים נשאלו מה רצונם? בדרך כלל לא. המשא ומתן התנהל בין המבוגרים – "פעילי ההוצאה" כפי שהם מכונים כאן לבין המצילים הפולנים. סירובו של ילד לעזוב את משפחת מציליו לא נחשב לנימוק ראוי. הם לא נחשבו די בוגרים כדי להחליט על גורלם. המצב בפולין באותן שנים, האנטישמיות והיחס  ליהודים, כמו גם השפעת המלחמה ואירועיה על הילדים הובאו כסיבות נוספות לחוסר יכולת השיפוט הנכונה של הילד לגבי עתידו ולצורך להחליט בעבורו. הילדים הועברו בדרך כלל ממסגרת משפחתית למוסד חינוכי והתקשו ברובם להסתגל לחיים בקבוצה. מעטים מהם הועברו לתקופת ביניים למשפחות יהודיות ולטענת הפעילים גורלם של אלה שפר יותר (עמ' 278). רבים מן הילדים שסבלו פחד וחרדה בתקופת המלחמה איבדו אמון בזולת, וכמובן בזרים שלא הכירום, וחששו מכל שינוי בחייהם. ההתמודדות עם בעיות נפשיות אלה היתה קשה ביותר. במקרים רבים מנעו צוותי בתי הילדים את המשך הקשר בין הילדים למשפחות שהצילו אותם ולא העבירו ליעדם את המכתבים שהם כתבו למשפחות כדי לנתקם מעברם. הדבר גרם כמובן לאכזבה גדולה אצל הילדים שלא זכו למענה ממי שעד לאחרונה נחשבו לבני משפחתם היחידים (עמ' 299).
ילדים בוגרים יותר, שעברו את המלחמה בזהות בדויה וידעו את מקורם היהודי רצו להסיר את המסכות ולחזור לחיות כיהודים, ואחרים, אף כי זכרו את חייהם לפני המלחמה, התקשו להיפרד מזהותם החדשה כנוצרים וממשפחותיהם וסרבו לעזבם. בקטע מצמרר תארה אחת הניצולות החיה כיום בארץ את הרגשתה אז: "מיד לאחר המלחמה היתה לי בעיה עם הזהות שלי, לא רציתי לחזור ליהדות. הייתי נוצריה, התפללתי, האמנתי. לא יכולתי להאמין באלוהים.. זאת היתה עובדה שאלוהים לא עזר לי וישו כן… הסבתא שלי היתה עבורי התגלמות הצדק עלי אדמות ואותה הרגו… אותם, את היהודים רצחו ואת הנוצרים לא… אז איזה אלוהים זה בכלל? ישו בסדר, הוא עוזר, מציל. לאלוהים של היהודים לא אכפת מהיהודים שלו…" (עמ' 287)
גם הזמן לא ריפא את המכאובים הקשים הללו. נחמני-גפני נפגשה עם כמה מן הילדים הללו אחרי עשרות שנים, כשהם כבר בוגרים, הורים וחיים חיים "נורמליים" בארץ. אחת מהן הביעה תחושת בגידה – מדוע מסרה אותה אימה? האם באמת חשבה עליה בשעה שנטשה אותה או על עצמה?  בנספח מובאות עדויות נוספות קורעות לב.
ובכן מה גבר על מה – טובת הילדים או התפיסה הלאומית והצורך בשיקום העם היהודי לאחר השואה? ומהי בעצם טובתו של הילד – האם השארתו במסגרת שהיוותה לו תחליף למשפחה שאבדה, שלעתים קרובות לא זכר אותה כלל במחיר ניתוקו משורשי תרבותו וזהותו המקוריים, או החזרתו אל היהדות ויצירת טראומה אישית נוספת למה שכבר חווה? אין תשובות אחידות לשאלות קשות אלה, והן קשורות כמובן גם להבדלים בין הילדים מבחינת הגיל, סוג הקשר שנרקם עם המשפחה המאמצת, האם נותרו קרובי משפחה שלהם בחיים, החוסן הנפשי שלהם ועוד. המחברת מהססת לסכם ונכון היא עושה – איך אפשר לקבוע מסמרות בסוגיה אנושית עדינה ומורכבת זו?
בתקופה המדוברת – חמש השנים הראשונות לאחר המלחמה, שבמהלכן הוקמה מדינת ישראל, כל ילד שהוחזר אל עמו נחשב כנצחון על  הנאצים והוכחה לכוח ההישרדות של העם היהודי. בתיעוד של הפעילים להוצאת הילדים ובמסמכי הארגונים שעסקו בכך מצאה המחברת ביטויים לתחושתם כי לפעולתם חשיבות ערכית, מוסרית ומורלית מדרגה עליונה (עמ' 324), למרות שגם השליחים עצמם חוו לעתים קרובות חוויה קשה ביותר בעת שנדרשו להוציא ילד מתוך משפחה בה גדל.
השימוש שעושה נחמני-גפני במושג "מצילים" כשהיא מתייחסת למשפחות  הפולניות שהסתירו או אימצו את הילדים, לעומת "פעילי ההוצאה" כשהיא מתייחסת לשליחי הארגונים היהודיים (שכאמור ראו את עצמם כמצילים, גואלים או פודים), יכול לרמז על הקושי שלה לקבוע עמדה בנדון. גם הכותרת שבחרה לתת למחקרה: "לבבות חצויים" מעידה על האמביוולנטיות וחוסר היכולת לפסוק מה היה נכון לעשות.
הפיסקה המסיימת את הספר טומנת בחובה את תמצית הכאב:
"אף אחת מהדילמות לא היתה קלה, והבחירה בדרך האחת על פני אחרת היתה כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת נפלו הכרעות שנראו נכונות לאותה העת. לא נראה שהזמן שחלף עמעם את עצמת הרגשות באשר לאירועים האישיים והציבוריים. וכל קורה שיותר מיובל שנים לאחר סיום המלחמה והשואה עדיין אנו עוסקים בספיחיהן של אותן דילמות" (עמ' 329).
ספר מרגש וחשוב, העוסק בפתיחות ובהוגנות בסוגיה שלא הירבו לדבר עליה עד היום.

כתיבת תגובה