אוג 282016
 

על הארכיון המופלא "עונג שבת" אותו הקים והפעיל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה ידוע ונכתב כבר רבות. החוש ההיסטורי, הראייה למרחוק והתעוזה שגילו הוא והאנשים שקיבץ סביבו העניקו לדורות הבאים מקור ראשוני רב עוצמה על גורלם של יהודי ורשה מראשית מלחמת העולם השנייה, דרך העברתם לגטו ועד להשמדה, ותיעוד של קהילות נוספות ככל שיכלו להשיג מידע עליהן. למרות גילו הצעיר יחסית, רינגלבלום כבר היה היסטוריון מוכר עם פרוץ המלחמה. בגיל 27 קיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת ורשה על עבודתו שעסקה בקורות יהודי העיר בימי הביניים ובשנים שלאחר מכן הספיק לפרסם לא פחות מ-126 חיבורים היסטוריים על הקהילה היהודית בפולין. רינגלבלום ומשפחתו אמנם הצליחו לברוח מהגטו ולהסתתר אך במרץ 1944 התגלה המחבוא בו שהו, והם נרצחו. עוד קודם לכן דאג להסתיר את אוספי הארכיון שלו בתוך כדי חלב שהוטמנו באדמה. שניים מהם התגלו ב-1946 וב-1950, הכד השלישי שהכיל ככל הנראה חומר על ההכנות להתקוממות ולמרד לא נמצא מעולם. בראשית שנות האלפיים נעשה ניסיון נוסף לחפשו במקום הימצאו המשוער, עליו הוקמה השגרירות הסינית בוורשה, אך ללא הועיל. יש להניח שהמסמכים הללו יכלו לשפוך אור נוסף – ואולי שונה מן הידוע – על ההתרחשויות שקדמו למרד.

מאות המסמכים והתעודות שנמצאו במעמקי האדמה, חלקם רטובים וקרועים, פוענחו במהלך השנים ופורסמו בשפות שונות, ובתוכם הכרוניקה המפורטת שכתב רינגלבלום עצמו כמעט מדי יום על הנעשה בגטו. הם מהווים תשתית תיעודית אמינה ומרתקת המשמשת, וודאי עוד תשמש, היסטוריונים של התקופה. משערים שכוונתו של רינגלבלום הייתה להכין "ראשי פרקים", בתקווה לכתוב מחקר מפורט וממוסמך כאשר תסתיים המלחמה. דמותו ומפעלו ממשיכים לעורר התפעלות והתפעמות, גם שבעים שנה אחרי. רק לאחרונה יצא לאור בתרגום לעברית ספרו של ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש על "ארכיון עונג שבת", הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה־ביתן, דביר) המנתח את הרקע האישי של השותפים ליצירת הארכיון ושל החומרים שנמצאו בו, ועומד על חשיבותו העצומה.

בין המסמכים, המכתבים, העיתונים והתעודות מצויות גם עדויות מפורטות שניגבו מאנשים ששהו בגטו ונרשמו בידי עובדי הארכיון בפולנית וביידיש בזמן אמת, ובכך ערכן הנדיר.

המכון ההיסטורי היהודי בוורשה ŹIH בו מאוכסן ארכיון רינגלבלום המקורי, החל לפרסם ב-1997 קבצי מסמכים מפוענחים ומוארים, ועתה יוצא לאור בעברית הכרך השלישי מביניהם. הוא מכיל אסופה של 46 עדויות שנמסרו מפי יהודים שברחו בעקבות הכיבוש הנאצי אל שטחי הסְפר המזרחי של פולין, שעברו לשליטה סובייטית עקב שינוי הגבולות וחלוקת פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אותם עדים חזרו לוורשה אחרי שהגרמנים הפרו את ההסכם במבצע ברברוסה וכבשו שטחים אלה מחדש. הגבול המפריד בין שתי הטריטוריות היה הנהר בוּג, וכפי שמתאר אחד ממוסרי העדויות שהיה גם חבר צוות ארכיון עונג שבת: "בגבול הזה הסתיים השטח שבו סבלו היהודים רדיפות והגבלות שונות ובגדה הנגדית השתרעה טריטוריה שהייתה בעבור הציבור היהודי הבטחה לחופש ולשוויון" (עמ' 71). אך גם בשטחים אלה של "חופש ושוויון" כביכול נתקלו היהודים באנטישמיות קשה מצד הפולנים, ובנוסף לכך נתפסו על ידם כתומכים בשלטון הקומוניסטי הזר וכמשתפי פעולה עם הסובייטים.

הם היו חלק מתופעה רחבה של נדידה המונית, עקירה וגירוש אוכלוסייה אזרחית ממקום למקום בעקבות הכיבוש הנאצי, שכללה גם מאות אלפי יהודים. בדיעבד התברר כי אלה שהרחיקו לתוככי ברית המועצות ניצלו, אף כי ידעו סבל רב, אך גורל מרבית הפליטים היהודים נחרץ גם במקום בו חשבו שיהיה להם למקלט. אחת העדות פותחת את דבריה בתיאור הסיבה לתופעה זו: "בחודשים אוקטובר ונובמבר 1939 השתלטה על האוכלוסייה היהודית פסיכוזה אמיתית של בריחות לברית המועצות, בייחוד בקרב בני נוער. גם אני נכנעתי לכוחה הכובש. זו הייתה תופעה די טבעית. החשש מפני רדיפות מצד הכובש הנאצי גרם לפאניקה הזאת. סיפורי אימה על התנהגותם של הגרמנים הובאו לידיעתם של יהודי ורשה… חסרה עבודה לפועלים ולבעלי מלאכה, ועשרות אלפי בתים נשרפו… אין פלא שבמצב כזה הוחלט בקלות לנטוש את הבתים ולברוח לשטחים שכבשו ה"אדומים". שם היה אפשר לנשום לרווחה ונפתחו אפשרויות נפלאות בעבור מעמד הפועלים" (עמ' 251).

העדויות המופיעות בספר זה נמסרו כאמור בידי יהודים שבחרו בסופו של דבר לחזור לוורשה, אף כי ידעו שהיא נתונה תחת שלטון נאצי ותושביה היהודים מתגוררים בגטו. הסיבות לשובם לא לגמרי ברורות, אם כי חלקם מדברים בעדויות על כך שנמאס להם לנדוד ולהיות פליטים והם רצו לחזור לעירם ולמשפחותיהם, למרות הסיכון שבכך. ואמנם, איש ממוסרי העדויות לא נותר בחיים וחלק גדול מהם נותרו אלמונים, שכן אנשי הארכיון לא ציינו את שמותיהם בכתב מחשש שיתגלו בידי השלטונות.

פעולה זו של רישום סיפוריהם של הפליטים על ידי אנשיו של רינגלבלום שחיו בעצמם בגטו בתנאים קשים ובחוסר ודאות באשר לעתידם, מעידה ביתר שאת על דבקותם במשימה שנטלו על עצמם – לתעד ולספר כל מה שאפשר, למען הדורות הבאים.

מצבור העדויות האישיות הללו המספרות על אותן שנתיים וחצי בהן התהפכה אירופה והתהפך גורלם של יהודיה מצייר תמונה מצמררת של התפרקות והתפוררות כל דבק חברתי, מדינתי ואנושי. הן מכילות מידע חשוב לאין ערוך על תקופה הרת גורל זו מזווית ראייתם של אנשים שהיו קורבנותיה, בעודם נתונים בתוך הכאוס. אי אפשר להשיג מידע כזה מעדויות שלאחר מעשה. הצעירים הללו נדדו הלוך ושוב, כשהם נתונים לשרירות ליבם של שליטים וצבאות עוינים ובשום מקום לא מצאו מנוחה. כך למשל כותבת בחורה בת עשרים ושתיים שבספטמבר 1939 שהתה בקיבוץ הכשרה באזור קראקוב וחבריו החליטו לברוח מהעיר אך לא ידעו לאן: "נודע לנו שבתחנת הרכבת עומדת רכבת המתעתדת לנסיעה, אך לא ידענו באיזה כיוון. בכל זאת החלטנו להתיישב ברכבת ולנסוע לכל כיוון שהוא ובלבד לברוח מקרקוב שחשבנוה כעיר המאוימת ביותר" (עמ' 346), רק לאחר שהרכבה החלה במסעה הקטוע ועצרה עצירות ארוכות נודע להם שהיא נוסעת ללבוב, אך גם לשם לא הגיעו, בשל הפצצות הגרמנים והמחסור בדלק שעצר את הרכבת מנסיעתה. הקבוצה המשיכה לנדוד והמספרת מתארת בפרטי פרטים את המראות שראו עיניה. שיירות פליטים ושיירות טנקים, כפרים שרופים, משמרות גרמניים, חיילים פולניים ואיכרים שלעתים גילו חמלה כלפיהם ונתנו להם מזון. כבר אז התארגנו בקהילות יהודיות שונות ועדי עזרה לפליטים שלא רק סיפקו מחסה, אוכל ובגדים אלא גם שילמו כופר לשלטונות המקומיים בעבור שחרור יהודים שנעצרו בהברחת הגבול.

הפליטים היהודים היו נתונים גם בסבך של ביורוקרטיה וחוקים חדשים, שלעתים סתרו אלה את אלה, והם התקשו להשיג מעמד חוקי או תעודות בטריטוריות החדשות אליהן הגיעו, שכן שטחים נקרעו מארץ אחת וחוברו לשנייה, ערים עברו מריבונות אחת לאחרת ומערכות הניהול, המשפט, האזרחות והכלכלה התחלפו והשתנו.

ארבעים ושש העדויות מובאות בספר תחת חמישה שערים, שניים מהם נושאיים: הבריחה לשטחים שנמצאו תחת כיבוש סובייטי ב-1939 ומצבם של הפליטים בשטחים אלה, ושלושה שערים המתמקדים בערים מרכזיות שקלטו אלפי פליטים יהודיים: ביאליסטוק, וילנה ולבוב. קשה לתפוס כיצד, למרות תנאי החיים הבלתי אפשריים, השכילו העדים לאגור מידע רחב ומעמיק על הנעשה סביבם, גם בהיותם זרים למקום. הם מספרים על מערכות החינוך היהודיות שפעלו בערים, על חיי הכלכלה האלטרנטיביים, הפוגרומים ביהודים והיחסים בינם לבין הפולנים, הליטאים, הבילרוסים, הסובייטים ועוד ועוד. אני מניחה, אם כי זה לא כתוב בספר, שלמתחקרים, אנשי ארכיון עונג שבת, חלק ניכר ברוחב היריעה הזה. ניכר ברוב העדויות שהן מסודרות ומאורגנות וחלקים מהן נמסרו, כך נראה, בתשובה לשאלות ובהובלה של הרושמים. התוצאה היא אוצר בלתי נדלה של פרטים ומידע על התקופה הסוערת ההיא.

קוראינו יתעניינו ודאי בעדות מספר 22 שנמסרה אחרי מרס 1942 בידי "צעיר בן עשרים ושתיים שחזר מווילנה. הוא שהה בווילנה מראשית 1940 עד פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. הוא התגורר במעון של בית"ר שהג'וינט החזיק בו (בתקופה הליטאית) ועבד במחסן למזון (בתקופה הסובייטית)." (עמ' 405).

כיוון שכאמור, ברוב העדויות לא צוינו שמות מוסריהן, משערים עורכי האוסף כי מדובר באחד משני אנשים: או בישראל קמפנר חבר בית"ר מקאליש שברח לווילנה עם פרוץ המלחמה והצטרף למשטרת הגטו ואחר כך היה חבר במחנה הבית"רי בהרובישוב עליו נכתב במחקרים שעסקו בבית"ר בווילנה. או ביהודה פינצ'ובסקי, חבר בית"ר מלודז' שעבר לווילנה ונשלח משם לוורשה להביא מידע על פעולות ההשמדה ועל ההתנגדות ועקבותיו אבדו. גם עליו נכתב בעבר בספרו של חיים לזר ליטאי "מצדה של ורשה". בין אם מדובר בקמפנר או בפינצ'ובסקי, העדות מכילה מידע מפורט על חיי היומיום בגטו, על חיי התרבות, החינוך, העבודה, הבריאות, הקצבת המזון ועבודת היודנרט והמשטרה,  וגם על הרדיפות, הדיכוי, המעצרים והמשלוחים להשמדה בפונאר. לאכזבתי, העדות אינה מפרטת על פעילות המחתרת בגטו, שהייתה אז בראשית דרכה, שכן היא ניתנה בראשית 1942 ויש להניח שהעד לא היה מודע להתארגנות הסודית הזאת. במקום אחד נזכרת התארגנות של ועד "להצלת הנוער הציוני מהשמדה ומרעב" והקמת ה"גוש הציוני" בו היו חברים נציגי כל התנועות משמאל עד ימין [כפי שהיה אחר כך בהנהגת המחתרת]. העד מספר כי יוסף גלזמן, סגן ראש המשטרה היהודית [שהיה כידוע איש בית"ר וחבר בהנהגת מחתרת האפ. פא. או. עד שנהרג] "שיתף איתם פעולה ואף חילק, אגב סיכון חייו, אישורים ורודים שבעזרתם הציל אנשים ממוות" (עמ' 436).

האסופה המיוחדת הזאת שמתפרסמת לאחר יותר משבעים שנה, מעידה כי ישנם עדיין אין ספור מקורות שממתינים לפענוח, לתרגום ולעיבוד, וכי עבודה רבה עוד ממתינה לדורות של חוקרים כדי לחשוף עוד ועוד שכבות של ידע על מה שהתרחש בלבה של אירופה בשנים הנוראות ההן.

המבואות הפרשניים של העורך הפולני אנדז'יי ז'ביקובסקי ושל עורכת המהדורה העברית ד"ר לאה פרייס וכן ההערות הרבות לאורך הטקסטים, מאפשרים לקורא שאינו מצוי בנבכי הזמן והמקום להבין את הקונטקסט הרחב של העדויות הייחודיות הללו, שיש לקרוא בהן לאט ובפסקי זמן קצובים, שכן אי אפשר להכיל את הרוע שהן מתארות.

 

פורסם ב"האומה" 2015

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

נגישות
סגור