אוג 282016
 

זיגמונט באומן, יהודי יליד פולין שנמלט לברית המועצות עם משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה, חזר לפולין והיה קצין בצבאה ואחר כך מרצה באוניברסיטת ורשה, פוטר בשל התעניינות אביו בהגירה לישראל, עלה לארץ ולאחר שנתיים עזב והשתקע באנגליה בה הוא חי עד היום; מרצה לסוציולוגיה ואחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בהגות על המודרניות והפוסט-מודרניות, על הגלובליזציה והלאומיות. כפי שכותב עמוס גולדברג בהקדמה מאירת העיניים לספר, סיפור חייו של באומן הוא "סיפור של תנועה מתמדת במרחבים אידיאולוגיים, רעיוניים וגיאופוליטיים, של ריבוי שפות וזהויות, של השתלבות, נידוי וביקורתיות ושל התנסות ונטילת חלק בכמה מחוויות היסוד ובכמה מהמאורעות המכוננים של היהודים ושל אירופה במאה ה-20" (עמ' 11).

אשתו יאנינה ניצולת שואה כתבה את סיפורה האישי לאחר שנים של שתיקה והקריאה בספר דחפה את באומן לחשוב מחדש על הדרך בה הוא – ושאר העולם – מבינים את השואה. חשיבה מחודשת זו היא העומדת ביסוד ספרו "מודרניוּת והשואה" שיצא לאור כבר ב-1989 אך תורגם לעברית רק לאחרונה. באומן מניח לפתחם של עמיתיו למקצוע – הסוציולוגים האמונים על ניתוח תהליכים חברתיים – את השאלה כיצד לא ניסו להסיק מסקנות אוניברסליות מן האירוע הטראומטי הגדול של המאה העשרים ולנתח את משמעויותיו החברתיות והכלל-אנושיות. השואה לא הייתה רק טרגדיה של העם היהודי, הוא כותב, ואין להתמקד רק בגרמנים כמחוללי הפשע. "היא נולדה ובוצעה בחברתנו הרציונלית והמודרנית, בנקודת השיא של הציוויליזציה שלנו" ולכן, יש צורך להסביר אותה ולהתייחס אליה כבעייתה של התרבות והחברה והמודרנית בכללה. השואה לא הייתה, כפי שרבים נוטים להסביר, "פצע או חולי בציוויליזציה שלנו" היא לא התרחשה במקום אחר ובימים אחרים, אלא כאן, בלב ליבה של אירופה ובאמצע המאה העשרים, היא לא הייתה כֶּשֶל של המודרניות אלא דווקא תוצר שלה. היא לא הייתה "הפרעה בשטף הרגיל של ההיסטוריה, גידול סרטני בגופה של החברה המתורבתת, טירוף זמני בים של שפיות", כפי שהוא עצמו סבר שנים ארוכות, אלא, ואי אפשר לברוח מכך – השואה היא תופעה מודרנית מובהקת. אי אפשר להבין אותה ללא ההקשר של התפתחות המדינה המודרנית, הלאומיות והטכנולוגיה וללא הבנת המפגש הייחודי בין אמצעי הפעולה הרציונלית והיעילה שנולדו מתוך המודרניות עצמה. הוא מוסיף וטוען כי לא רק שלא נעשה די כדי להבין זאת, אלא נעשה פחות מדי כדי לנטרל את התוצאות האיומות הפוטנציאליות של המפגש הזה גם בעתיד.

לעומת היקף מרשים ועצום של עבודות היסטוריות על השואה, קובל באומן על מיעוט הניתוחים הסוציולוגיים שלה, וזה מה שהוא מנסה לעשות בספר ייחודי זה.

באומן מצטרף בכך לוויכוח הגדול, שסיומו עדיין לא נראה באופק, בין חוקרים מאסכולות שונות, המנסים להבין את מה שקשה להבינו ולהסביר את מה שלא ניתן להסביר. יש התולים את ההסבר לשואה בהנהגה הנאצית ובראשה היטלר ותורת הגזע שלו, ובמסורת האנטישמית ושנאת הגרמנים ליהודים. אחרים נשענים על ניתוח שכבת המבצעים בפועל ושואלים לא רק "מדוע" אלא גם "איך?". הם מחפשים תשובות בקרב אותה קבוצה רחבה של פקידים, חיילים ומחוללים בפועל של הפשעים, אותם "אנשים רגילים", שיצרו יחד מכונה ביורוקרטית ענקית שפעלה לאו דווקא על סמך אידיאולוגיה אלא מתוך דינמיקה פנימית וחוקיות משלה. יש המחפשים הסברים כלכליים לרצון של גרמניה להשתלט על מזרח אירופה כאסם תבואה ומקור למזון ואחרים עורכים ניתוחים חברתיים ותרבותיים.

באומן הלך כאמור כמה צעדים קדימה, בעקבות ראול הילברג וחנה ארנדט, וניסה להסביר את השואה במונחים הלקוחים מן החברה המודרנית השואפת לסדר, להיררכיה, לחלוקת עבודה, חברה מונעת משיקולי עלות-תועלת ומקדשת פיקוד, משמעת וציות. גרמניה הייתה מעצמה מדעית וטכנולוגית, שנשענה על מנגנון ארגוני אדיר ממדים וההשמדה התאפשרה כתוצאה משיתוף כל הגורמים הללו יחד – המדע, התבונה, הרציונליות, המינהל, הסדר, הביורוקרטיה והציות.

לכן, מסקנתו היא ש"השואה הינה דיירת חוקית בביתה של המודרניות". אמנם הציוויליזציה המודרנית לא הייתה תנאי מספיק להתרחשותה, אך ללא ספק תנאי הכרחי. אידיאולוגיה לאומית רואה סכנה בכל מי שהוא "אחר" המפר את הסדר, אומר באומן, והפתרון הסופי התבסס על הפיכת היהודי לאחר, זר ומנוכר.

וכך הוא מצטט מספרה האוטוביוגרפי של אשתו "חורף בבוקר": "הצד האכזרי ביותר באכזריות הוא שבירת צלם אנוש של הקורבן לפני שמשמידים אותו. והקשה במאבקים הוא להישאר אנושי במקום שאין בו אנושיות" (עמ' 291). באומן מעלה גם טענה קשה לעיכול בדברו על הקורבנות. היהודים היו חלק מן הסדר החברתי שנועד להשמידם, הוא אומר. הקורבנות, שהיו גם הם חלק מן העולם המודרני, נהגו בציות, ברציונליות שהשתלמה להם לזמן קצר. הם, ובראשם מנהיגי היודנרטים, האמינו שהעבודה תציל אותם ממוות, האמינו שאם יקריבו את חייהם של מעטים – הרוב יינצל, הם נענו לפיתויים זמניים שהוצעו להם בדרכם בנתיב המוות, שכן הגרמנים סברו ש"אנשים רציונליים ילכו בשקט, בכניעות, בשמחה, אל תוך תאי הגזים – אם רק יניחו להם להאמין שמדובר במקלחות" (עמ' 284).

כשהתפרסם "מודרניות והשואה" לפני כמעט 25 שנה הוא עורר סערה ותגובות חריפות בעד ונגד. מאז התפתח המחקר, כפי שמראה גולדברג בהקדמה, ורבים התמודדו עם הטיעונים של באומן ואף סתרו את חלקם. אולם אין להקל ראש ברצינותה של התיזה של באומן ובחשיבות הדיון בקשר בין השואה למודרניות. זאת, לאו דווקא כדי להבין את העבר, אלא, ואולי חשוב יותר – כדי לראות נכוחה את ההווה ולמנוע מעשים דומים בעתיד. "המשטר הנאצי עבר מזמן מהעולם", הוא כותב בסיכום ספרו, "אבל מורשתו הארסית רחוקה מלגווע. אי-יכולתנו המתמשכת להתמודד עם משמעות השואה… העובדה שאנו נשמעים למרותם של חישובי עלות-תועלת כטיעונים נגד צווים מוסריים – מעידות כאלף עדים על ההשחתה שהשואה חשפה אך לא עשתה רבות, כך מסתבר, לערערה".

למרות שניתן לערער על חלק מהנחות היסוד שלו, הרי חשיבות הספר בעיני היא העמדת ערכי המוסר מול ערכי מה שהוא מכנה ה"שימור העצמי". העולם הלא אנושי שיצרו הנאצים נטל את צלם האנוש מקורבנותיהם, אך גם מאלה שעמדו מנגד, צפו בנעשה והשתמשו "בהגיון השימור העצמי כדי למחול על אדישות מוסרית ואפס מעשה". הוא מהלל את המעטים שכן התערבו וכן היו מוכנים לסכן את עצמם עד כדי אובדן חייהם, כדי לנקוט בעמדה מוסרית ולהציל אחרים. בעיניו, גם אם היו רק מעטים כאלה, זוהי קרן אור קטנה באפלה.

מודרניות והשואה איננו "עוד" ספר מחקר על השואה, שמוסיף פרטים וידע על קורותיה, כפי שהמחבר עצמו מעיד, אלא נסיון אמיץ לקשר את מה שקרה עם אורח החיים המודרני שנתפס כמתקדם ונאור, עם עולם תבוני ורציונלי, מפותח וטכנולוגי שאיכשהו בדרך איבד את מוסריותו. לכן, הציווי החשוב של באומן, שגם מבקריו ומתנגדיו יכולים להסכים לו, הוא כי "חשיבותה הנוכחית של השואה טמונה בלקח שהיא מכילה עבור כל האנושות כולה".

 

פורספ ב"האומה" 2015

 

 

 

 

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות