יונ 042014
 

יצחק רייטר (עורך) דילמות ביחסי יהודים-ערבים בישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 2005, 271 עמ' ללא מפתחות.

עד ראשית שנות התשעים היה המחקר בנושא יחסי יהודים-ערבים בישראל מצומצם בהיקפו וניתן היה למנות על כף יד אחת את מספר אנשי האקדמיה שעסקו בו. אמנם התקיים מחקר על האוכלוסיה הערבית שנשארה בישראל, מהיבטים שונים: סוציולוגיים, אנתרופולוגיים פוליטיים ואחרים, אך מהות היחסים והסתירות הפנימיות שהם טומנים בחובם, חלקה של המדינה בעיצובם ותרחישים עתידיים כמעט לא היו על סדר היום האקדמי. בעשור האחרון אנו עדים לפריחה גדולה בתחום זה. חוקרים מדיסציפלינות שונות, ערבים ויהודים, מנתחים את השסע במונחים תיאורטיים, השוואתיים, אמפיריים, הסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים ועוד. המחקר מתבצע לא רק באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, כי אם גם במכונים חוץ-אקדמיים שהוקמו לרוב, ובמסגרת ארגוני החברה האזרחית. חלק מן המחקרים מתבסס על סקרים הנערכים חדשים לבקרים וחלק אחר על דיונים וסדנאות משותפים לחוקרים בני שני העמים. ניתן להבחין בשינויים שחלו בהדגשים ובנושאים המרכזיים בהם עוסקים החוקרים: שוויון אזרחי לערבים בתוך מדינת ישראל; אוטונומיה; השפעת הסכמי אוסלו על הערבים בישראל; יחסיהם עם הרשות הפלסטינית ועם חלקיו האחרים של העם הפלסטיני;  הסיבות לאירועי אוקטובר 2000 והשלכותיהם לטווח ארוך, ולאחרונה – דיון מתגבר ב"זכויות קיבוציות" למיעוט הערבי, תוך השוואה להתפתחויות שחלו במעמדם של מיעוטים בעולם, בעיקר באירופה.

כמות החומר המתפרסם רבה ובנוסף לפרסומים הקלאסיים בספרים ובכתבי עת ניתן למצוא אתרי אינטרנט המוקדשים לנושא זה ומכילים מידע חשוב, פרוטוקולים של דיונים מקצועיים וחדשות שוטפות. הספר שבפנינו הינו תוצר של סדרת ימי עיון שנערכו במכון טרומן באוניברסיטה העברית בשנת תשס"ג, תחת הכותרת: "יהודים וערבים בישראל – הערכת מצב וחלופות לעתיד". תחושת הדחיפות לדון, להידבר, למצוא דרכים לאיחוי הקרע גברה גם בקרב האקדמיה, בעקבות האירועים הטראגיים של אוקטובר 2000 ודיוניה של ועדת אור שהוקמה לחקור אותם. מכון טרומן קיים דיונים פומביים, שאף הועברו ישירות לקהל הרחב באמצעות האינטרנט ולאחר איסוף ועיבוד הוא מפרסם את התוכן המלא של המפגשים בספר בעריכת יצחק רייטר, שאף ארגן וערך את הסדרה כולה.

למעלה מעשרים משתתפים באסופה זו, רובם המכריע אנשי אקדמיה, ומיעוטם פוליטיקאים ואנשי ציבור. הציר המרכזי עליו נסב הדיון הוא הצגת תפיסת המצב הנוכחי והשינויים שיש לחולל כדי לשפרו (עמ' 12). במבוא מאיר עיניים מסכם העורך את הדילמות המרכזיות העומדות ביסוד יחסי יהודים-ערבים בישראל, את הערכת המצב וההגדרות  השונות של מעמד המיעוט הערבי במדינה היהודית וכן, את ההצעות שעלו לשינוי. מי שעוקב אחר המחקר בעשור האחרון לא ימצא כאן אמנם חידושים מרעישים, אך האסופה מגישה הצגה בהירה וממצה של הנושא על היבטיו המגוונים.

דוברים שונים מעריכים את מצב היחסים בעת הנוכחית בצורות שונות, ולעתים מנוגדות: הערכה אחת טוענת כי "המצב לא רע, בהתחשב בנסיבות האזוריות", היינו – הערבים בישראל לא פנו למרי אזרחי כולל, למרות האלימות מסביב ולמרות המדיניות המפלה כלפיהם, ובהשוואה לנעשה במדינות אחרות בהן המיעוטים הלאומיים נאבקים נגד השלטון, כמו הבאסקים בספרד והטאמילים בסרילנקה, למשל, המצב בישראל איננו קריטי. הערכה שנייה מגדירה את מצב היחסים "מתיחות בצל הסתגלות הדדית" והיא מבוססת על סקרים שוטפים שעורך פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה לאורך שנים, המצביעים על הסתגלות והשלמה בשני הצדדים, למרות התפרצויות ומתחים ספוראדיים. ההערכה השלישית, הפסימית מכולן, רואה באירועי אוקטובר נקודת מפנה משמעותית המעידה על החרפה וצופה סכנה לאי יציבות פנימית.

שני הצדדים חשים מאויימים ומבטאים חשש זה מעל במות רבות. היהודים חרדים מן ה"סכנה הדמוגרפית", מהתחברות הערבים עם הפלסטינים מעבר לגבול, מהזדהותם עם אויבי המדינה ומן הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית. הערבים חוששים מטראנספר וממדיניות דמוגרפית גזענית, מצביעים על צעדי הדיכוי שננקטו נגד תנועות ואישים פוליטיים בשנים האחרונות ועל ההסתה נגדם בכלי התקשורת, הם גם מבקרים קשות את מדיניות התכנון המגבילה את התרחבות היישובים וגורמת למצוקה רבה. תופעת העוני בקרב הערבים והפערים הסוציו-אקונומיים הגדלים והולכים מביאים גם הם להרעת היחסים.

המתח המובנה בהגדרתה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" הוא מקור בלתי נדלה לדיונים, לטיעונים כי יש כאן סתירה בלתי ניתנת לגישור, ולטיעוני נגד הבטוחים כי ניתן ליישב את הניגודים. נושא זה שזור כחוט השני בכל תחום עניין – גיאוגרפיה ודמוגרפיה, בטחון ותרבות, מצוקה כלכלית, דמוקרטיה, שוויון אזרחי, דת, אידיאולוגיה ופוליטיקה ומופיע כמעט בכל פרקי הספר.

הפרופ' רות גביזון למשל מזהירה מפני הדה-לגיטימציה ההולכת וגוברת בקרב הערבים ומנהיגיהם כלפי "המפעל של המדינה היהודית והדמוקרטית", ומצד שני מיהודים המבקשים להצר את הביקורת הערבית ולהשתיקה. כדי להשיג דו-קיום יציב היא מציעה ששני הצדדים יקבלו על עצמם כבוד והבנה כלפי האינטרסים הקיומיים של הצד האחר, יפעלו להגברת הלכידות האזרחית ולשיפור מצב הערבים ויכירו בשוני התרבותי והדתי ביניהם. "מותר ליהודים לפעול לחיזוקה ולביסוסה של המדינה היהודית… כל עוד אינם פוגעים בזכויותיהם של הערבים. מותר לערבים לטעון נגד צעדים כאלה ולהצביע על כך שהצעדים פוגעים בהם" היא מסכמת, אולם בלי לקרוא תיגר כל הלגיטימיות של מוסדות המדינה.

פרופ' עליאן קרינאוי מאוניברסיטת בן גוריון דן בשתי החלופות העומדות בפני המיעוט הערבי – השאיפה להכרה בו כמיעוט לאומי ולאוטונומיה לעומת השילוב המלא בחברה הישראלית. הוא מביע דעתו בעד השילוב, שיביא לשוויון רב יותר ובטוח כי לא יגרום להיטמעות ולהתבוללות.  לעומתו, ד"ר אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה, מציע לבחון את האופציה הדו-לאומית  כמסגרת בה יושג שוויון קבוצתי ולא רק אינדיבידואלי לכלל אזרחי המדינה.

השיח' אבראהים צרצור ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית מפריד בין החלום – הקמת מדינה אסלאמית גדולה לבין המציאות הקיימת. "אני מצדד בבחירה במציאות", הוא אומר וקורא גם ליהודים להיות ריאליסטים. הוא תומך ביזמה הסעודית המדברת על שתי מדינות לשני העמים ובחיפוש הדרך "לחיים משותפים, נורמליים ושפויים". האלוף (מיל.) עוזי דיין מציע "להתקדם לקראת אמנה בין הציבור הערבי לציבור היהודי" וקורא לערבים לחבר נוסח משלהם לאמנה כזאת, בו יבהירו כיצד הם רואים את מקומם בחברה ובמדינה וידונו עליו עם היהודים. תקצר היריעה מלסקור כאן את הדעות השונות וההצעות המגוונות המוצגות בספר, אולם המכנה המשותף לכולן הוא הדאגה העמוקה מפני התדרדרות היחסים והחשש משבר אלים בין ערבים ליהודים בישראל. העדרה של מדיניות ממשלתית ברורה והמשך המאבק בשטחים עלולים להביא להתפרצות אינתיפאדה המונית בתוך ישראל, מזהירים חלק מן הדוברים ומכאן הצורך החיוני לנהל דיאלוג למציאת דרכים שינמיכו את עצמת הסכסוך, אם גם לא יביאו לפתרונו המלא.

העורך, ד"ר רייטר מציע להקים "מנגנון לניהול התהליך", ניהול דיאלוג מתמשך על הדילמות, הבעיות והמחלוקות הקיימות בין יהודים לערבים "במאמץ להגיע להסדרים מוסכמים בסוגיות השונות". הוא מצפה ליוזמה ממשלתית רצינית שתדון בנושא, כי האלטרנטיבה היא משבר גדול שיערער את יציבות המדינה  – ורק אז, הוא אומר,  יתעוררו המוסדות הרשמיים לטפל נושא.

והרי בחמש השנים האחרונות זה בדיוק מה שקרה – מן המשבר הגדול של אוקטובר 2000 נולדה ועדת אור, שלראשונה העמידה מראה אמיצה מול רשויות המדינה והציבור היהודי והציעה הצעות מעשיות לשינוי. בעקבותיה הוקמה, כזכור, ועדת שרים – ועדת לפיד, שאמורה היתה לתרגם את המלצות ועדת אור לכדי מדיניות ממשלתית אופרטיבית. במקביל נכתבה הצעה מפורטת למדיניות ולפעולה על ידי המועצה לבטחון לאומי והונחה על שולחן הממשלה, כפי שסיפר עוזי דיין שעמד בראש המועצה בזמנו. אולם כדרכם של דוחות ותכניות – הם מעלים אבק על מדפי משרדי הממשלה והאירועים השוטפים דוחקים את הטיפול בהם עד למשבר הבא.

האקדמיה היא בהחלט מקום לקיום דיון ציבורי מעמיק בנושאים הללו, ואכן, כאמור, בשנים האחרונות מתקיים שיח בין יהודים לערבים מעל במות רבות, והוא מניב הצעות אופרטיביות ורעיונות מקוריים להקלת המתחים ולחתירה לפתרונות. אולם אין כיום במערכת הפוליטית מי "שירים את הכפפה". אין גוף רשמי שתפקידו ואחריותו לעסוק ברצינות וביסודיות בסוגיה זו, שהיא מן המהותיות והקריטיות  לקיומנו. כל ספר כזה מהווה תרומה חשובה לידע ולדיון הציבורי, בתנאי שיש מי שקורא אותו ומפנים את לקחיו.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות