יונ 042014
 

ג'ברא אבראהים ג'ברא, בור המים הראשון – ילדות בבית לחם, מערבית: רביב אנין, עריכה ואחרית דבר: ד"ר עאדל מנאע, אנדלוס 200 עמ'.

באחרית הדבר מבחין ד"ר עאדל מנאע בין הז'אנר של אוטוביוגרפיה מודרנית, לבין כתיבת זכרונות. באוטוביוגרפיה, הוא אומר "מתבונן המחבר במהלך התפתחותה של אישיותו… מוקד הסיפור האוטוביוגרפי הוא הספירה הפרטית והמשפחתית האינטימית [ואילו]  בזכרונות המוקד הוא הספירה הציבורית". לפי הגדרה זו, בור המים הראשון הוא אכן אוטוביוגרפיה מודרנית, שנכתבה על ידי אחד מבכירי הסופרים הפלסטינים במקום גלותו בבגדאד, כשישים שנה לאחר התרחשות הדברים ומנקודת ראותו של ילד שגדל בפלסטין המנדטורית בשנות העשרים של המאה שעברה. במאתיים עמודיו של הספר אין כמעט איזכור למאורעות הפוליטיים הסוערים שאיפיינו את הארץ, הבריטים לא קיימים בכלל והיהודים מוזכרים בשוליים פעם או פעמיים כ"גברים משונים למראה, במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה או מגבעות שחורות"… שהשמיעו קולות נהי מוזרים בעת ביקורם ב"כיפה", [היא קבר רחל] ואמרו עליהם כי הם חוטפים ילדים נוצרים. המאבק הפלסטיני מוצנע אף הוא ורק פיסקה אחת בעמוד הלפני אחרון מאזכרת את אירועי שנת 1936 ואחריהם את מלחמת העולם שפרצה ומייד את מות אחותו בילדותה ואת יציאתו ללימודים באנגליה. בנקודה זו עוצר ג'ברא וכותב כי "לכל אלה… נחוצים מתינות ואורך רוח, שלהם אמנם נזקקנו בעודנו מתבוננים ברגעי האושר הארוכים, במשברים ובהנאות", ורומז כי מכאן ואילך נסתיים תור הילדות חסרת הדאגה ומתחיל פרק חדש בחייו, הפרטיים והציבוריים שעליו כבר לא יכתוב.

"בור המים של חיינו הוא אותו בור ראשוני שבלעדיו חיינו אינם חיים. אליו נאספו קורותינו, כמים הנאספים אל הבור, וממנו נוכל לשאוב לעת צמא. בכל שלב בחיינו אנחנו חופרים בור חדש ומתעלים אליו את המים הנאספים מגשמי הברכה ומשטף החוויות ואליו אנו באים כשתוכף אותנו הצמא וכשהבצורת מענה את אדמתנו". והבור שלו הוא בור הילדות, רווי באותן חוויות וזכרונות המאפשרים לצלוח את תלאות החיים הבוגרים. ציר הסיפור  הוא עולמו של ילד מוכשר ובעל רצון עז ללימודים, שהוא בן למשפחה ענייה ומרודה העוטפת אותו בחום רב ובאהבה, ותומכת בו  ככל יכולתה למרות הקשיים העצומים. ממרומי מעמדו כסופר נחשב הוא נזכר כיצד נהג ללכת לישון מוקדם על מנת להתעורר בשלוש לפנות בוקר וללמוד עד עלות השחר, כדי לנצל את שעות השקט המועטות הללו בבית ובשכונה. הוא מתאר בפרטי פרטים את חבריו, מוריו, הכנסייה אליה השתייכה המשפחה ואת עירו האהובה בית לחם, ששינתה פניה ללא הכר. אין בספר נימה נוסטלגית, אין חשבון נפש פוליטי ושום נסיון למבט-על הסטורי. קסמו בתיאור הפרטי, הקטן לכאורה אך האוניברסלי כל כך. דמות האם הנאבקת לפרנס את משפחתה ולהאכיל את ילדיה מזכירה את אימו של מארקס  ב"לחיות כדי לספר", וגם קשרי המשפחה ההדוקים, מקומה המרכזי של הדת ואף הגלישה לפנטסטי ולאגדתי מזכירים לעתים את הסופר הדרום אמריקאי המהולל. אמנם ילדותו של ג'ברא סבבה בין בית לחם לירושלים, אך משחקי הילדים, חברויות, אכזבות, הרפתקאות קטנות, סיפורי המשפחה והמעבר מתום להתפכחות – הם בעלי משמעות חוצת גבולות ותרבויות.

התרגום קולח ויפה, מדייק בתעתיק השמות הערביים ודואג לנקדם, ההערות ואחרית הדבר מקלים על הקורא הישראלי שאינו מצוי במקורות הפלסטיניים ומרחיבים את היריעה.

פורסם במדור הספרים של מעריב 2003

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות