יונ 042014
 

עזיז חידר (עורך) ספר החברה הערבית בישראל 1: אוכלוסיה, חברה, כלכלה, מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 236 עמ'

'דמוגרפיה' הפכה למילה גסה בדיון הציבורי בישראל, במיוחד בכל הנוגע למאזן המספרי בין יהודים וערבים אזרחי המדינה, ולשיעורי הילודה וגידול האוכלוסין בארץ ישראל/פלסטין השלמה בין הים לנהר. 'דמוגרפיה' מזמנת כר פורה למניפולציה מספרית, היא מציתה פחדים קמאיים, מניעה הקמת גדרות וחומות ומולידה מצעים פוליטיים הזויים. רחם האישה הופך לנשק פוליטי רב עוצמה וזהותם האתנית והלאומית של יילודים בני יומם מיתרגמת לגרפים ולטבלאות סטטיסטיות הרבה לפני שהם עומדים על דעתם. השד הדמוגרפי הפך בן- בית בכל סלון ומומחים למיניהם מאיימים חדשות לבקרים שהנה הנה הוא עומד להתפרץ מצוואר הבקבוק הצר בין נתניה לקלקיליה ולשטוף את הארץ כולה. אפשר לשחק במספרים ולהתאים אותם לרצונם ולהשקפת עולמם של הסוקרים והכותבים. אפשר להביט באותן טבלאות ולפרש אותן בדרכים הסותרות זו את זו. ניתן לברור נתונים ולהבליט את הרצוי, להצניע את מה שמפריע ולעמעם הגדרות (עיין ערך: "לא-יהודים"). אין דמוגרפיה אובייקטיבית.

מכון ון ליר בירושלים כינס צוות של חוקרים ערבים, כולם גברים, שנטלו על עצמם משימה להציג נתונים, שנאספו ברובם הגדול על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בדרכם שלהם, לפי הגדרות משלהם וככל הנראה גם לצורך מטרות מסוימות שאינם מפורשות בפה מלא. ההקדמה והמבוא לספר מסתפקים בהצגת מטרות כלליות כמו: "להכיר את מורכבותה הייחודית של האוכלוסיה הערבית בישראל",  "להשפיע על השיח הערבי-יהודי בישראל וגם על השיח הציבורי הכללי בה", כמו גם "לשמש כלי מכוון-מדיניות, מקור מידע למחקר אקדמי וכלי בסיסי לסנגור חברתי ופוליטי"… מבין השורות נראה שהגורם המרכזי העומד מאחורי המחקר והספר הוא סימון קו הפרדה בין הערבים שהינם אזרחי ישראל מאז 1948 לבין אלה שנוספו לסטטיסטיקה הרשמית אחרי 1967 והינם בעלי מעמד אזרחי שונה, היינו תושבי מזרח ירושלים ורמת הגולן.

המחברים אכן ניפו מן הנתונים הרשמיים של אלה הנכללים בקטגוריה הרשמית המקוממת "לא-יהודים", את ערביי מזרח ירושלים והגולן, וגם את אותם "לא-יהודים" שאינם ערבים (רבים מהם נוצרים שעלו מברה"מ לשעבר בכוח חוק השבות, אך אינם יהודים על פי ההלכה) ואת הקבוצות הקטנות של הצ'רקסים (שהם מוסלמים אך לא ערבים) ואת הלבנונים שנכנסו לארץ בעקבות הנסיגה, אך מודים שלא הצליחו לבודד את הנתונים לגבי ערבים בעלי אזרחות ישראלית שעברו להתגורר בירושלים וביישובים יהודיים. התמונה הדמוגרפית המתקבלת היא פחות 'מאיימת' – "רק" 957,000 אזרחים ערבים היו במדינת ישראל ב-2001 (ועוד כ-50 אלף בקרוב שלא נכללו במחקר) ולא 1.3 מליון כפי שמקובל לחשוב. המהווים "רק" 14.7% (או 15.2% אם כוללים את ה-50 אלף הנ"ל) ,מכלל אזרחי המדינה ולא חמישית, כפי שמנופפים נביאי הזעם של הדמוגרפיה. ואפשר גם להרגיע את אלה החוששים מן הריבוי הטבעי הגבוה של הערבים: ממצא בלתי צפוי מראה כי שיעור הרווקים והרווקות הערבים מעל גיל שלושים גבוה בצורה משמעותית מאשר בקרב היהודים. בשכבת הגיל 30-34 יש 17.4% רווקות ערביות, לעומת 13.2 יהודיות וככל שמתקדם הגיל ל35-44 13% מהערביות נותרות ברווקותם לעומת 7% בלבד אצל היהודיות. גם בקרב הגברים המצב דומה: 16.4% לעומת 4.5% ו-9% לעומת 4% בהתאמה. ועדיין לא מקובלת התופעה של אמהות חד-הוריות ערביות, כך שאין 'סכנה' שאותן רווקות תלדנה תינוקות לא רצויים.

 גם רמת הפריון של הנשים הערביות ירדה פלאים 4.3 ילדים לאישה בממוצע בשנת 2001 לעומת 9 בשנות השישים, אף כי היא עדיין גבוהה יחסית בהשוואה ליהודיות – 2.6 ילדים לאישה. נתון מעניין מראה כי רמת פריון גבוהה נשארה יציבה  בקרב הנשים המוסלמיות במשך שני העשורים האחרונים ולא ירדה בדומה לירידה החדה במדינות מוסלמיות אחרות. אחמד ס. חליחל, שהוא ראש תחום דמוגרפיה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנסה להסביר זאת בין השאר בעלייה ברמת הדתיות והשמירה על ערכים מסורתיים וגם בדיון הדמוגרפי הציבורי בישראל הגורם למוטיבציה של הערבים להביא ילדים לעולם.

העורך עזיז חידר הולך בעקבות אנדרסון ומצביע על כך שלסטטיסטיקה רשמית של מדינה תפקיד בהבניית הזהויות והקטגוריות באוכלוסיה, והיא חשובה במיוחד כאשר מדובר במיעוטים. הוא עצמו משתמש באותו כלי כדי להבהיר את הזהות הברורה והמיוחדת של הערבים בישראל, השונה מזו של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-67. בניגוד לרבים מעמיתיו החוקרים הוא איננו משתמש בספר זה בהגדרה "הפלסטינים בישראל", אלא נצמד לזהות האזרחית הישראלית ול"לאום הערבי" וכמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפריד בין מוסלמים, ערבים נוצרים ודרוזים. 140 העמודים הראשונים של הספר מכילים לוחות סטטיסטיים הנחלקים לארבעה תחומים: דמוגרפיה, עבודה, רמת חיים, חינוך והשכלה גבוהה. בראשית כל פרק דברי הסבר ותמצית הממצאים, מה שמקל כמובן על ההתמצאות בנבכי המספרים ובמשמעותם. בחלק השני מובאים ארבעה מאמרים המנתחים את התחומים הללו ביתר הרחבה וכוללים גם המלצות לשינוי.

תקצר היריעה מלהביא כאן אפילו שמץ מן הממצאים המאלפים בנושאי תעסוקה, רמת חיים וחינוך ונסתפק בדוגמאות על קצה המזלג. לא מפתיע כי שיעור ההשתתפות של הערבים בכוח העבודה האזרחי נמוך, בשל האחוז הנמוך של נשים עובדות – 18.7, אך כן מפתיע שבניגוד לסברה הרווחת כי נשים ערביות מפסיקות לעבוד אחרי נישואיהן, מצאו הסוקרים כי אין הבדל בהשתתפות בעבודה של נשים נשואות ובלתי נשואות. והמשתנה קשור בעיקר להשכלה. עובדה ידועה היא כי אקדמאים ערבים מוצאים דרכם בעיקר אל מערכת החינוך בשל האפשרויות המצומצמות האחרות העומדות בפניהם. ואכן 41% מעובדי ההוראה הערבים הינם בעלי השכלה אקדמית לעומת 27.3% בלבד בקרב היהודים. מה שמעורר תמיהה באשר לרמת החינוך הערבי – מדוע הוא כל כך ירוד למרות כוח ההוראה המשכיל הזורם אליו?

הממצאים העיקריים בנושא רמת החיים מאשרים את הידוע לכל מי שעוקב אחר הפרסום השנתי של דו"ח העוני. שיעור העניים בקרב הערבים הגיע ב-2001 ל45.3% ממשקי הבית הכוללים 53.9% מן הילדים, פי 2.6 מייצוגם באוכלוסיה. 97.5% מן הרשויות המקומיות הערביות מדורגות בארבעת האשכולות הנמוכים  במדד החברתי-כלכלי!

 כיוון שנמצא קשר ישיר בין רמת השכלה לרמת הכנסה – הרי המפתח לשינוי טמון בין השאר גם כאן. ואכן, הנתונים על עלייה דרמטית בשיעור הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה מעודדים, אף כי עדיין רחוקים מלהשביע רצון ולהיות שוויוניים. במהלך העשור של שנות התשעים גדל מספר מקבלי התארים הערבים באוניברסיטאות ביותר מ-100%. אולם עדיין רק 7.8% מכלל הסטודנטים בארץ הם ערבים, כמחצית משיעורם באוכלוסיה. משמח לדעת כי 54% מהם – נשים. במאמר על התפתחות מערכת החינוך הערבית מציין ח'אלד אבו עסבה כי מספר התלמידים במערכת גדל פי 20 מאז קום המדינה, בעוד האוכלוסיה כולה גדלה פי 6.5 בלבד. כיום כרבע מתלמידי ישראל הינם ערבים וחציון שנות הלימוד עלה מ-5 שנים בשנת 1970 ל-11.2 ב-2002.

במאמר החותם את הספר מראה רמסיס גרא, שהוא עצמו מנהל יחידה במחלקת המחקר במוסד לביטוח לאומי, כיצד מרכיב הלאום מונע העסקתם של אקדמאים ערבים במקצועות ניהול ומדע ההולמים את רמת השכלתם, לעומת הסיכוי הגבוה שלהם לעסוק במקצוע אקדמי חופשי ובהוראה. הוא מסכם כי "הזדמנויות העבודה בשוק העבודה הערבי המקומי לא גדלו בקצב התואם את העלייה ברמת ההשכלה… מכאן שפערי ההכנסה והעוני בין הערבים ליהודים במדינת ישראל נובעים בחלקם מהאי-שוויון התעסוקתי".

יש כאן מסר חשוב לממשלה הבאה, שלמרות שאיננה מתכוונת לכלול את המפלגות הערביות, תאלץ לטפל גם בבעיות החברתיות והכלכליות של אוכלוסיה זו. טוב יעשו עורכי הספר אם יגישו אותו לכל השרים ה"חברתיים" בליווי המלצותיהם לשינוי התמונה העגומה הזאת. צעד ראשון יכול להיות פתיחה מאסיבית של שערי התעסוקה לאקדמאים ערבים בכל התחומים, לא רק לרווחתם הם אלא לטובת צמיחת המשק הישראלי כולו, הניזוק מכך שאיננו מנצל דיו כוח עבודה מיומן ומשכיל זה רק בשל השתייכותו הלאומית.

 פורסם בהארץ ספרים 17.5.2006

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות