יונ 042014
 

 אליאס ח'ורי, באב אלשמס, מערבית: משה חכם, עריכה: אנטון שמאס, אנדלוס, 544 עמ'.

 צריך אומץ לב לתרגם לעברית בעת כזאת את סיפור הנכבה הפלסטינית בגליל.  צריך  תעוזה להוציא לאור ספר כרוך בשחור, שמעליו זועקים בצהוב  שמות הכפרים הערבים בגליל שהיו ואינם ושהיו וישנם, ואף לא שם אחד של יישוב יהודי ביניהם. הוצאת אנדלוס בראשות יעל לרר, המתמחה בתרגומים ספרותיים מן השפה הערבית עשתה זאת עם כל הלב ובכוונה גדולה.

 דרושה נשימה עמוקה ויכולת אמפתיה גדולה לקורא ישראלי, כדי לצלוח את מאות העמודים הסוריאליסטים-ריאליסטים, בהם נרקמת ונפרמת לאיטה הסאגה הטראגית של העם הפלסטיני בגליל ובלבנון – בארבעים ושמונה,  בשלושים ושש, בשמונים ושתיים, בשבעים ושש, בתשעים ושלוש – הלוך חזור, חזור והלוך, כסיפור לאומי אחד ארוך שעדיין אין לו סוף, המורכב ממאות סיפורים אנושיים קטנים של סבל, אהבה, גבורה וייאוש. למרות יחסי הציבור הנרחבים וחרף האיכות הספרותית, דומה שלא רבים יוכלו לעמוד באתגר, במיוחד לא בתקופה הנוכחית בה הפך העם הפלסטיני לדמון.

 המבנה ההזוי של הסיפור מקשה ומקל על הקריאה –   המספר ח'ליל, שהוא ספק רופא,  יושב לצידו של יונס, לוחם פלסטיני חסר הכרה, שהוא ספק חי, בתוך מבנה שהוא ספק בית חולים הנמצא בלב חורבותיו של מחנה הפליטים שאתילה, ונוהג כמנהג שחראזדה. הוא משמר את הפצוע בחיים בזכות הסיפורים, מטפל בו ומטפח את גופו הדומם משל היה המולדת האבודה  המתה-חיה, ורק לעתים מאבד את סבלנותו ומטיח בחולה, שלא ברור אם הוא שומע ומבין:  "אנא, הושט את ידך וחלץ אותי מבריכת הסיפורים שבמימיה אני שוקע. הסיפורים מטביעים אותי, ואני אסיר שאין  לו אלא הסיפורים שהוא בורא על חירותו… מה רצונך ממני? סיפרתי לך את כל הסיפורים שלך, כל העבר, כל ההווה  ואתה לא מתעניין".

 זהו מסע אל תוככי הזכרון, שהמוות משחק בו תפקיד מרכזי. חיי האדם אינם אלא מעבר ממוות למוות, אומר המספר התוהה  "האם פלסטין אינה ראויה שנמות למענה"? ועונה במשפט שהוא כל כך נכון גם היום:  "מה שראוי למות למענו הוא רק מה שאנחנו רוצים לחיות אותו… השליטה באדמה היא אשליה. איש אינו שולט באדמה, כי אחרי ככלות הכול כולם נקברים בה. האדמה שולטת בכולם ולוקחת את כולם אליה".

 יש בבאב אלשמס פרקים הסטוריים אמיתיים ושמות ומקומות החקוקים בהסטוריוגרפיה הפלסטינית,  והם נטועים בתוך הסיפור הבדיוני שבמרכזו אהבה – אהבת יונס שנשאר בלבנון לאשתו נהילה שנותרה במדינת ישראל אחרי 48 בכפר דיר אלאסד, ואהבת ח'ליל לשמס, אישה פלאית, מסתורית ומושכת, שהשתחררה מדיכוי אישי והפכה ללוחמת נועזת. בין השיטין שזורה בו ביקורת עצמית קשה כלפי הפלסטינים שהנציחו את מצב הפליטות, העבירו אותו גם  לדורות שלא ידעו את הנכבה ונשארו תקועים בעבר:  "אנחנו זוכרים דברים שלא חיינו, אנו מאמצים זכרונות של אחרים. אנחנו נערמים בשכבות זה על גבי זה ומריחים את כרמי הזיתים ואת פרדסי התפוזים", ובמקום אחר – "מדוע לא נתבונן על ההווה שלנו? מדוע נישאר שבויים בידי העבר המעיב עלינו?" וגם על חוסר המעש – "אילו הדיבורים היו תרופה, כבר מזמן היינו משחררים את פלסטין", ואפילו נגד חטיפות המטוסים ורצח הספורטאים הישראלים במינכן "מי שאינו מכבד את חיי הזולת אין לו זכות להגן על חייו".

 התייחסות מיוחדת במינה יש לח'ורי לנראטיבים הסטורייים "אני פוחד מהסטוריה שאינה מכירה אלא סיפור אחד. להסטוריה יש עשרות סיפורים שונים, אבל כשהיא קופאת בסיפור אחד, היא מובילה אך ורק אל המוות. והוא אכן מנסה להתמודד גם עם היהודים שלדבריו הינם אסירים של סיפור אחד המצמצם ומקפיא אותם. הוא אינו מקבל את סיפורם, אבל לפחות מנסה להבין, וכועס על עצמו ועל בני עמו שלא עשו דבר בתקופת השואה: "אתה ואני וכל הבריות שעל פני כדור הארץ – היינו צריכים לדעת, אסור היה לנו לשתוק. היינו צריכים למנוע מהחיה  ההיא לטרוף את קורבנותיה בדרך ברברית שלא נודעה כמוה לפני כן, לא מפני שהקורבנות היו יהודים, אבל גם, כי במוות ההוא היה משום מות האדם שבתוכנו".

אולם בעיקרו מנסה המספר, ובהצלחה לא מבוטלת, להעביר את החוויה הפלסטינית במחצית השנייה של המאה העשרים כסיפור אנושי, ולמלא חלל ספרותי והסטורי עליו הוא רומז באחד מסיפוריו של גיבורו סמיח, אינטלקטואל פלסטיני נוצרי, שביקש לכתוב את ההסטוריה הפלסטינית. סמיח חקר את החברה הישראלית והתנבא כי תתמוטט בסוף שנות השמונים, עקב הניגודים הקורעים אותה מבפנים. הוא ישב בבית סוהר בחברון, עונה בידי חוקר ישראלי, יצא מן הכלא ועונה בידי קנאים מוסלמים, עבר לתוניס  ומת מהתקף לב כששמע על פלישת ישראל ללבנון. סמיח חלם "לכתוב ספר שאין לו התחלה ואין לו סוף, אפוס, הוא היה אומר, אפוס העם הפלסטיני, שיתחיל בסיפור מפורט של הגירוש הגדול בשנת 1948. הוא אמר שאיננו מכירים את ההסטוריה שלנו, שצריך לאסוף את כל הסיפורים של כל כפר וכפר, כדי שהכפרים יישארו חיים בזכרוננו". סמיח לא הגשים את חלומו ודומה שאליאס ח'ורי מנסה לעשות זאת – לכתוב אפוס, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא משמר את  הזכרון, מונה את הכפרים בשמותיהם הנשכחים, חוזר אל באר המים ואל עץ הזית ומשמש לפה ולעט לאנשים שממשיכים לשאת את כאב אובדנם במשך חמישים שנה.

בדברי ההקדמה כותב אנטון שמאס כי "באב אלשמס הוא הוכחה לכך שהספרות יכולה  לנחם את שני הצדדים". כישראלית, לא מצאתי ניחומים בספר אלא תובנה עמוקה יותר של שורשי השנאה, ההשפלה ותאוות הנקם המניעים כבר דור רביעי של פלסטינים להיאבק בנו.  פלסטיני שייצא למסע ספרותי אל תוככי הנכבה לא ינוחם אף הוא, הוא ישאל את עצמו, כפי ששואל ח'ליל את יונס הגוסס – אילו  יכולת להחזיר את גלגל חייך לאחור, מהי האופציה שהיית בוחר – להישאר בתוך מדינת ישראל, להפוך לפליט וללוחם "או אולי היית בוחר באפשרות שלישית, כגון הגירה לקנדה? להגר ולהשאיר את הסיפור בארצו – מה דעתך על כך?" אולי כאן טמון סוד הניחומים – אם כולנו נשאיר את הסיפור ההוא מאחור ונסתכל קדימה, אם הספרות תצליח לסגור את מעגלי העבר ולהפכם לזכרון המונח על מדפי הספרים ולא לדלק המזין את חיי ההווה, אולי אז נתפנה לחיות.

 מבחינה זאת, "באב אלשמס" יכול לשמש כתראפיה קבוצתית לפלסטינים וככלי של חמלה לישראלים, הוא יכול לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי בין שני העמים, לשתף את הישראלים  בסבל ובכאב הפלסטיני מבלי לחוש רגשות אשם. אך ספק אם זה יקרה, ספק אם הספר יגיע בכלל  למליוני הצרכנים הזקוקים לנחמה ואינם יודעים עד כמה, אינם יודעים על קיומם של סיפורים ויתרה מזאת – אינם רוצים כלל לדעת ואוטמים את אוזניהם משמוע.  מה כוחן של מלים מול רובים וחגורות נפץ? מה כוחה של הספרות מול הדם?  והאם יכול סיפור לגרש שדים?

פורסם במדור הספרות של מעריב בסוף 2002

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

נגישות
סגור