יונ 042014
 

כבר ארבעים יום, מדי יום, מישהו מעלה תמונה של שפיק כבהא לפייסבוק. תמיד מחייך, לרוב עם מיקרופון ביד, לבוש בחליפה מוקפדת ולפתע כשזר פרחים כרוך על צווארו. לפעמים מופיעים קטעי סרט שצולם במצלמת חובבים ובו רואים גם את הקהל המשולהב שר ורוקד יחד עם שפיק. לרוב זו חתונה, לעתים מופע באולם או מעל במה מאולתרת, אבל תמיד תמיד יש הילה סביבו ואנרגיה מתפרצת ממנו אל שומעיו ומהם אליו. מחזירים לו אהבה.

שפיק כבהא נרצח בדם קר בלילה בו כולם היו עסוקים בספירת קולות המצביעים לרשויות המקומיות. ביישובים הערבים זהו לילה רווי יצרים ומתח וכולם היו ערים. כך התפשטה הידיעה במהירות והותירה את מעריציו וקרוביו נדהמים. מי יכול היה לרצות ברעתו של האיש השמח והמשמח הזה? ואיך מצטרף עוד רצח סתמי לסטטיסטיקה העגומה של אלימות בלתי מוסברת.

ככל משורר וזמר ערבי הוא החל את דרכו כילד בשירת פסוקי קוראן בעל פה וכבר בגיל 17 עלה על הבמה וסלסל בקולו המיוחד שירים פלסטיניים עממיים שלא נודע מי מחברם. במהלך שנים ארוכות של קריירה המוסיקלית שהלכה והתעצמה הוא חיפש, מצא, חידש, שר ופרסם אלפי שירים כאלה, ערך אותם מחדש הוסיף להם קצב מרקיד והפיץ אותם בקרב הקהילות הפלסטיניות כאן, במדינות השכנות ובעולם. הוא שר על פלסטין ועל הכמיהה לחופש כשהמילה פלסטין היתה עדיין אסורה במדינת ישראל ושילם על כך במניעת חופש התנועה שלו עצמו. הוא שר על הבית שאבד, על סבל הפליטים ועל התקווה לשוב. בשנות השבעים והשמונים שר כמעט מדי יום בכפרים ובערים בגדה המערבית וברצועת עזה ובתקופת האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) עשה רבות לגיבוש מחדש של המודעות הלאומית והרצון לחירות בקרב כל חלקי העם הפלסטיני. לא היה אירוע לאומי שהוא לא שר לו שיר, הוא ליווה כל אירוע קטן כגדול וכמסורת השירה העממית הזג'ל – חיבר ואילתר מלים תוך כדי זמרה והלהיב את הקהל לא רק במוסיקה אלא גם במלים הנוגעות ומגיבות לכאן ועכשיו. הוא ניסה להביא מעט אור לאחיו הסובלים ולאחר מותו אמרו עליו כי לא היה אדם ששמע אותו שלא עלה חיוך על שפתותיו. הטקסטים של שיריו לא תמיד ינעמו לאוזן הישראלית, הוא הילל את השהידים ופאר את ההתנגדות הפלסטינית. אך מי בכלל שמע עליו לפני הרצח, ומי הבין את הערבית העממית שבפיו?

בבוקר פטירתו של אריק איינשטיין סיפרו תחנות הרדיו הערביות בישראל על הזמר האהוב והשמיעו משיריו. גם שם תמהו על האבל הלאומי וניסו להסבירו. אבל הם לא היו צריכים ללכת רחוק – כי ההלם והאבל על שפיק היו דומים. אלפים הלכו אחר ארונו ועוד אלפים צעדו בתהלוכות אבל ומחאה על הרצח. הגעגועים לשפיק דומים לגעגועים לאיינשטיין. שניהם סמלים לאומיים שנתנו ביטוי לרגשות, לשמחות, לעצב, לזעם, שנגעו בנימי נפשם של אנשים מכל שדרות הציבור ומכל הקשת הפוליטית. המלים והמוסיקה שלהם חדרו ללבבות אנשים בני גילים ומגזרים שונים והם היו אהובים על הקהל הרחב גם כאומנים וגם כמבטאי ה"ישראליות" וה"פלסטיניות".

יש להניח שמעולם לא נפגשו ואולי אפילו לא שמעו זה על זה, אבל הסמיכות הטראגית של מותם בגיל צעיר – זה ברצח אכזרי ובלתי צפוי וזה מבגידה פתאומית ובלתי צפויה של הגוף מחברת ביניהם.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות