יונ 042014
 

יולי מרגולין, מסע לארץ האסירים, כרמל, ירושלים תשע"ד, 543 עמ'.

 בערך במחצית הספר הרגשתי שאינני יכולה להמשיך ולחוות את הזוועות המתוארות בו. נכנסתי כל כך עמוק אל המחנה ואל חיי האסירים, עד שבמשך ימים ארוכים לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הקור העז, העבודה הקשה, ההשפלה, הרעב והמוות. דבר לא הכין אותי לעוצמה הרגשית הזאת, להזדהות המלאה עם הכותב, להצטרפות האישית למסעו בארץ האסירים. הנחתי את הספר בצד לשבוע ימים, אך נמשכתי אליו שוב ושוב וכמובן שחזרתי, אי אפשר אחרת. למרות שידעתי את הסוף ה"טוב" של העלילה – שחרורו של מרגולין לאחר חמש שנים בתופת הסיבירית – חרדתי בכל פעם שהיה על סף חדלון; לא האמנתי שישרוד את עבודת הפרך של כריתת עצים ביערות במינוס ארבעים מעלות, כשכל לבושו סמרטוטים ישנים ולרגליו נעליים קרועות; חששתי איך יעמוד גופו השברירי במחלות והאם ישלים את מיכסת העבודה ויצליח לקבל עוד מאה גרם לחם לארוחת הערב. כתיבתו של מרגולין סוחפת ומכשפת, למרות התוכן הכבד מנשוא קשה הקורא צולל לתוך הסיפור עד צוואר. אין זה דו"ח מסע יבש וגם לא יומן אישי, זוהי יצירה ספרותית מן המעלה הראשונה שקשה להאמין שרק עתה יוצאת לאור בעברית, כמעט שבעה עשורים אחרי שנכתבה.

"תל אביב, 15 בדצמבר 1946 – 25 באוקטובר 1947" –זוהי  שורת הסיום של המסע הארוך לארץ האסירים. אני כמעט יכולה לדמיין את יולי מרגולין רכון מעל שולחן בדירה קטנה בתל אביב ערב קום המדינה, מתעלם ממה שמתרחש סביבו וכותב בדם ליבו בקדחתנות, בתחושת שליחות ודחיפות, לילה אחרי לילה ואולי גם במשך היום, עשרה חודשים רצופים של דפים צפופים, שורות ארוכות, אלפי מלים, תיאורים מסמרי שיער. אולי חשש שכמה פרטים יימחקו מן הזכרון, אולי פחד שפניהם של חבריו למחנה שנשארו מאחור יימוגו, או שהוא עצמו יתרחק מן ההוויה ההיא הנדמית כלא ממשית, ולא יוכל לספר עליה. ניכר היטב שבער בו הרצון לספר את קורותיו מיד, להנציח את חמש השנים שנמחקו מלוח חייו ולהזהיר את הציבור בארץ וברחבי העולם ממצג השווא של ברית המועצות הסוציאליסטית, זו ששחררה את אירופה מן הנאציזם אך בה בעת רמסה ורצחה מיליוני בני אדם הרחק מעיני אזרחיה, ידידיה ואויביה.

סיפורו האישי של מרגולין, אחד מאותם מיליונים ששרד בדרך נס, מתחיל כסיפור קפקאי, כשנקלע לפינסק שסופחה לברית המועצות בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939 וברשותו דרכון פולני וסרטיפיקט בריטי, שכן היה כבר תושב פלשתינה המנדטורית אליה הגיע מפולין ב-1936. מרגולין נעצר על ידי השלטונות הסובייטים ביוני 1940 ונשפט לחמש שנות מאסר, כיוון שהיה באותו רגע במקום ה"לא נכון", או כפי שכתבה ליובה יורגנסון בהקדמה לספר, הוא היה "בעל כורחו קורבן העיצוב מחדש הגיאופוליטי של אירופה במלחמת העולם השנייה… חלק מעקירה בכוח של אוכלוסיות שלמות ושל יחידים שהואשמו בבגידה ברעיון הסוציאליסטי".

"הייתי אז בן 39" הוא כותב "ומעודי לא ישבתי בכלא. הייתי אדם מיושב בדעתו ובעל משפחה. אזרח נאמן שהתרגל ליחס של כבוד מצד הסובבים אותו. לא פגעתי באיש, לא עברתי על החוק והייתי בטוח בזכותי לתשומת לב ולהגנה מצד מוסדותיה של כל מדינה, פרט לזו של היטלר" (עמ' 89) אולם באותם ימים זו הייתה אמונה תמימה. בלב לבה של אירופה הנאורה בני אדם לא נחשבו עוד לבעלי זכויות ומושגים כמו צדק, אמת וחוק עברו טרנספורמציה שטנית ואיבדו את משמעותם. ברגע שנכנס מרגולין בשערי תחנת המשטרה הוא חצה גבול בלתי נראה בין שני עולמות וחדל בבת אחת להיות אדם. מכאן ואילך איבד כל שליטה על חייו והפך להיות מספר אחד ממיליונים רבים, שהמשטר הסובייטי הרחיק אל ערבות סיביר הקפואות והנידחות, ניצל אותם לעבודת חינם ורצה להשתיק אותם לתמיד. הרכבת בה הובל במשך ימים ולילות מפינסק למזרח  נקראת בפיו "ארון מתים נודד", צלם האנוש נמחק והחיים הפכו לחסרי פשר. אולם מרגולין הצליח לשמור על אנושיותו. הוא מפליא לשרטט דמויות שפגש, אנשים איתם דיבר, נותן להם שמות, מחייה אותם לרגע. אותם אנשים שאיש כבר אינו זוכר, אלה שהיו איתו במסע הארור. הוא מנציח רגעים של חמלה ועזרה הדדית וכאלה של רוע קיצוני וייאוש חייתי, שהביא אנשים לגזול מחבריהם לסבל את המעט שהיה להם.

המחנה הראשון אליו הגיע נקרא "ריבוע 48". זו הייתה שנת 1940 ומרגולין כבר היה מודע לאכזריות הכיבוש הגרמני בפולין, אך עדיין לא להשמדה. אולם כשכתב את הספר בארץ ב-1946 ידע כמובן מה התרחש באירופה בשנות היעדרותו. לכן הוא פותח את הפרק התשיעי במשפט: "המחנה שעל אודותיו יסופר בפרק זה אינו כה נורא כמו אלה שבהם רצחו הגרמנים מיליוני אנשים. זהו אחד מאותם מחנות סובייטיים רבים מספור – מחנות עבודה מתקנת – הממשיכים להתקיים בברית המועצות גם אחרי מלחמת העולם השנייה… לא אספר כאן על דברים איומים או מקרים יוצאי דופן, אדבר על מחנה ריכוז סובייטי רגיל" (עמ' 123). אך המחנה ה"רגיל" הזה היה התגלמות קיצונית של סבל אנושי. הקורא מתקשה להאמין לתיאורים היבשים לכאורה של חיי היומיום ושל משטר העבודה והענישה במחנה, של היחסים בין האסירים ושרירות הלב, חוסר ההיגיון וההרעבה המכוונת מצד הממונים עליהם, שחלקם אסירים לשעבר שהושארו בסיביר ולא הורשו לחזור אל חייהם הקודמים. עיקר העבודה היה כריתת עצים והעמסתם על מזחלות בחורף או על עגלות בקיץ, מיכסות בלתי אפשריות נקבעו לכל אסיר ולכל קבוצה ובהן הייתה תלויה כמות האוכל שיקבלו ומספר ימי המנוחה שיעניקו להם. בכל מזג אוויר ובכל מצב רפואי יצאו אנשים שמעולם לא עסקו בעבודה פיזית אל היערות, הלכו קילומטרים ברגל בחשיכה, מבוססים בשלג העמוק כשהשומרים מאיצים בהם ומפקחים על כל צעדיהם. אך גם כאן לא איבד מרגולין מן היכולת להתפעם מיפי הטבע: "היערות העתיקים הצומחים על גדות אגם אונייגה הם חזיון מפואר. בחורף זוהי ממלכה של זוהר בוהק ושל משחק צבעים בכל גוני הקשת השלג הצחור, מפל מים שקפא על פני האדמה והזדהרויות אקוורליות בצבעי ענבר, ורוד וכחול במרומים… הטבע נהדר, נקי ובתולי כל עוד אין בו אנשים. בני האדם ביער זה, וכל מה שהם עושים בו, הם כיעור כה מפלצתי, כה מחריד ונטול הגיון, עד שנדמה שאין זה אלא חלום ביעותים…" (עמ' 189). בין דפי הספר שזורים מדי פעם תיאורים כאלה וגם היזכרויות של מרגולין בקטעי ספרות ושירה שברגעי משבר ואימה מחזקים אותו ומחברים אותו בעבותות לחייו הקודמים ולעולמו התרבותי. פעם אחת, בהיותו מאושפז בבית החולים של המחנה – גן עדן במושגים של אז – הצליח אף לכתוב חיבור שלם בעצמו על מהות השקר ועל החופש. ובשנת 1942 כש"הגיע הרגע שבו הכול אזל ממני באחת: אזלו הכוחות, התקווה, האנרגיה, בגדי האחרונים התרפטו, נעלי הקרועות נשרו לי מהרגליים ואת חולצתי האחרונה גנבו" הוא עשה מעשה הזוי לכאורה: כתב מכתב לאיליה ארנבורג ובו ביקש את עזרתו (עמ' 322). גם ממעמקים ניסה מרגולין להשתמש בכוחה של המילה ובכך הוא מצטרף לסופרים ניצולים כמו פרימו לוי, פול צלאן, אמרה קרטס וגם סולז'ניצין, שכתבו על התופת. המכתב לא הגיע כמובן ליעדו, וגם כתב היד אותו ניסה להציל לא שרד, אך הם מסמלים את הערך הטראפויטי של הכתיבה, שאולי הוא זה שהחזיק את מרגולין בחיים בחמש השנים הנוראות ההן, שאחריהן הגיע בחזרה לארץ, המשיך לכתוב ושיקם את חייו. שנים אחר כך ביכה את אובדנו של הספר שבו "כל שורה הושגה בעמל רב וקראה תיגר על הגורל… במשך שנים נשאתי אותו עמי כמו ילד, והוא צמח בשנות העינויים בהן כחש בשרי, ממש כאילו עברו חיי אליו… לעולם לא אהיה מסוגל לשחזר את מהלך המחשבה ההיא ולהפריד אותה מן התנאים שבהם נולדה. זמנים אחרים, זמירות אחרות! אבד הספר! ברור שאסור לכתוב ספרים במחנות. אבל האם זהו הספר היחיד שאבד בעולם?" (עמ' 456). ובהמשך הוא מציע להקים מצבה ל"ספר האלמוני" שאבד, בדומה למצבות לחייל האלמוני שנפל, "לסֵפר שהשמידו ידיהם של מצמיתי רוח האדם, לספר שהמיתו לפני לידתו, לספר שלא נתנו לו להגיע לקוראיו". במקומם של אותם ספרים אלמונים שלא נכתבו מקים מרגולין מצבה מפוארת ורבת עוצמה בדמות ספרו "מסע אל ארץ האסירים". וכך כתב על הרגע בו אחזו ידיו שוב בעט לאחר שבע שנות שתיקה: "פחדתי מהעט שלי שהיה סוף סוף בן חורין. שבע שנים ארוכות היו מחשבותי לא חוקיות. אפילו שתיקתי הייתה בלתי לגאלית. כעת הנפתי את עטי אל על כמו מוט של דגל. כל מילה ממילותי צריכה הייתה להתנופף כמוהו ברוח. רציתי לשוב למולדתי ודגל בידי… והתחלתי לכתוב מבלי לשאול את עצמי למי אני כותב, כאילו הייתי אלחוטאי השולח אותות בגלים קצרים. לא ביקשתי להשמיע תלונה או מחאה, אלא להצהיר הצהרה: הייתה זו הצהרת העצמאות שלי, הצהרת זכויות האדם והאזרח שלי" (עמ' 530).

יבורכו העוסקים במלאכה שטרחו והוציאו את יצירת המופת של מרגולין לאור בעברית ובשפות אחרות. בצרפת, הארץ שבישרה לעולם המודרני את החופש, הוא זכה להצלחה מסחררת והיה לרב מכר. ראוי שגם בישראל, מולדתם של מאות אלפי יהודים  שחוו על בשרם זוועות ותלאות דוגמת מרגולין, ייכנס  הספר הזה שהופיע כל כך מאוחר, לתכנית הלימודים, יפורסם ויקודם על ידי כל אוהבי הספרות ויהפוך לאבן פינה לשוחרי החירות והצדק.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות