אוק 282013
 

בסוף אוקטובר 1958, זמן קצר לאחר שערק מפולין הקומוניסטית לגרמניה, השתתף מרסל רייך-רניצקי בכנס סופרים גרמנים מ"קבוצת 47". לפתע ניגש אליו הסופר הצעיר גינתר גראס, שבעצמו נולד בדנציג, היא גדאנסק הפולנית, ושאל: אז מה אתה בעצם? פולני, גרמני, או מה?" תשובתו המהירה של רייך-רניצקי הייתה: אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם. "התגובה הספונטנית שלי הייתה די יפה גם בעיני" כתב לימים בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי[1], "אלא שהייתה יפה בלבד. שכן הצורה האריתמטית הזאת – ככל שהייתה מרשימה, לא הייתה אמיתית; אף מילה לא הייתה נכונה. אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני – ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני…. אין לי ארץ אין לי מולדת ואין לי מכורה. ובכל זאת, פליט חסר מולדת, אדם ללא שייכות של ממש לא הייתי ואיני גם היום".

כך הציב את שאלת זהותו המורכבת ואת היותו חסר מולדת טריטוריאלית בקדמת הבמה. דומה כי הוא חי בנוח עם המורכבות הזאת ולא חש כי היה עליו לבחור בין הזהויות השונות ואף הסותרות של אישיותו. כמו בכל צעד בחייו גם כאן הושפע מן הספרות ומגיבוריה – לנגד עיניו עמדה דמותו של טוניו קריגר, ובעת שקיבל את פרס תומאס מאן ב-1987 בחר להציג את עצמו בנאום התודה כ"מי שהספרות היא מולדתו היחידה".

אף כי היה קורבן של לאומיות קיצונית ושל אידיאולוגיות גדולות שקרסו ואולי דווקא בשל כך – הזהות הלאומית-האתנית לא הייתה חשובה בעיני מרסל רייך-רניצקי. זהותו העשירה ורבת הפנים לא נזקקה להגדרה במונחים המקובלים של לאום או דת. בעודו שוחה בקלות בתוך שפות ותרבויות שונות ובעיקר בתוך האוקיאנוס הרחב של הספרות בחר בהגדרה אוניברסאלית רחבה והתעקש להחזיק בה למרות שהסביבה אולי לא תמיד קיבלה זאת.

המופע של סופרים וסיפורים בחייו נגלה גם ברגעים ובמצבים בלתי צפויים. שיאי החיבור בין החיים לספרות קרו בתקופת מלחמת העולם השנייה והוא מתאר אותם ממרחק השנים, כמי שכמעט כופה את הספרות על גורלו:

באמצע ינואר 1943 הובלו אלפים מיהודי גטו ורשה לאומשלאגפלאץ – כיכר השילוחים הידועה לשימצה ממנה יצאו הרכבות לטרבלינקה ולאושוויץ. מרסל ואשתו הטרייה טוסיה היו בין ההולכים בשיירה. תוך כדי התקדמות המצעד השותק לחש באוזנה: "זכרי את האנקדוטה של דוסטוייבסקי", והיא ידעה בדיוק למה התכוון. בספרו של סטפן צוויג 'שעות הרות גורל'  מסופר כי דוסטויבסקי הובל לגרדום בשל סיבות פוליטיות וניצל ברגע האחרון: "כבר הלבישו אותו בחולצת הנדון למוות, וכבר כבלו אותו בחבלים לעמוד הקלון וקשרו את עיניו, נשמעה פתאום צעקה: עצור! ברגע האחרון הגיע קצין ובידו מסמך: הצאר ביטל את פסק דין המוות, והחליפו בעונש אחר". האסוציאציה לדוסטויבסקי שימשה קוד סודי בין השניים, הם ניצלו הרף עין של חוסר תשומת לב מצד החיילים הגרמנים וברחו מן הטור אל הריסות בית ברחוב מילה וממנו למרתף. למחרת הסתתרו עם חברים בבניין הנטוש של היודנראט וחסמו את הכניסה באלפי הספרים שהיו בארכיון הקהילה היהודית "הספרים הצילו בעצם את חיינו", כתב.

סיפור הצלתם הספרותית של בני הזוג הגיע לשיאו בעת שהסתתרו בביתם הכפרי של סדר הדפוס הפולני בולק ואשתו ז'ניה, בו לא היו ספרים כלל, מלבד ספר תפילות אחד. בולק נהג להביא לרייך-רניצקי את העיתון הנאצי "דאס רייך" שהיה ידוע במוסף התרבות המעולה שלו. "עלי להודות שלא רק קראתי, אלא גם נהניתי. אבל זה לא היה עיסוקי היחיד בספרות, קשה להאמין, אבל דווקא כאן, באופן לא צפוי לחלוטין, חזרתי אל הספרות, במיוחד אל הספרות הגרמנית". בלילות החורף הארוכים והקרים נהג מרסל לספר סיפורים למארחיו במשך שעות. במהלך חודשים  ארוכים סיפר להם כל מה שזכר ועל מה שלא זכר הוסיף כיד הדמיון. מעשה שחרזאדה זה הכניס למטבחם העלוב של מציליו את ורתר הצעיר, את וילהלם טל ואפי בריסט, את אאידה, המלך ליר וגיבורים רבים רבים אחרים. המטרה הייתה כמובן להאריך את שהותם בבית, לרתק את מציליהם ולמנוע מהם להסגיר אותם. הסיפורים הליליים נמשכו עד יום השחרור בידי הצבא האדום ומשפחת רייך-רניצקי שמרה על קשר עם הפולנים שהצילום ואחר כך עם בתם היחידה, לאורך שנים.

"הדברים הכי חשובים בספרות נמצאים בין השורות", כתב, "בספרות אפשר למצוא משהו שאין להפריז בחשיבותו – אפשר למצוא את עצמך, את רגשותיך ואת מחשבותיך, את התקוות ואת המעצורים".

הקריירה הספרותית שלו שנקטעה בפולין התקדמה במהירות בגרמניה. מייד עם בואו לשם החל לפרסם ביקורות ספרים בעיתונות וב-1960, רק שנתיים לאחר הגיעו למולדתו החדשה, מונה לעורך הספרותי בשבועון הנפוץ "די צייט", תפקיד שהחזיק בו שלוש עשרה שנה. מ-1973 עד 1988 ערך את המדור הספרותי של הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג ואחר כך ערך והגיש עד 2001 את תוכנית הטלביזיה המצליחה "הקוורטט הספרותי"Quartet  Das literarische  ואת תכנית הרדיו "המועדון הספרותי". תכניות אלה הביאו לפרסומו הנרחב בכל שכבות האוכלוסייה והציבו אותו במעמד הבלתי מעורער של הדמות המשפיעה ביותר על הספרות הגרמנית בת זמננו.

בנסיון לא צנוע, אך גם לא מתנשא, הוא מנסה להסביר בספרו את סוד ההצלחה, ותולה אותו בסגנון כתיבתו הביקורתית, הממשיך לדעתו את המסורת של הרומנטיקנים הגרמנים הגדולים שכתבו אף הם לעיתונים, כמו היינה ופונטאנה. בניגוד לחוקרים שכותבים בעבור חוקרים אחרים – הוא עצמו כתב אל ציבור הקוראים ולא "לחבורה המקצועית", הוא השתדל להיות מובן וברור, לפשט את הדברים כדי שקוראיו יבינו ללא קושי האם הוא ממליץ על ספר או דוחה אותו. "אבל קיים גורם נוסף , שונה לגמרי, שתרם אולי להצלחתי כמבקר. על אף הסיכון שיאשימו אותי ברגשי גדלות, חשוב לי לומר כאן משהו שאני בטוח בנכונותו: הספרות היא תמצית חיי… בסופו של דבר הרי זו האהבה לספרות, לפעמים אפילו התשוקה המפלצתית, שמאפשרת  למבקר לעשות את עבודתו ולמלא את חובתו… אפשר לחזור ולומר זאת שוב ושוב: באין אהבת ספרות אין ביקורת".

עניין מיוחד באוטוביוגרפיה יש בתיאור היחסים המורכבים שלו עם סופרים עימם קיים קשרי ידידות אישיים, אולם ביקר אותם קשות על יצירותיהם. רייך-רניצקי חוזר ומדגיש כי לא הניח לידידות להשפיע על הביקורת ודאג להפריד בין התחומים, מה שאי אפשר לומר על כמה מן הסופרים שביקורתו פגעה בהם והם התנתקו ממנו. לעתים נאלץ לוותר על ידידות בעבור יושרתו המקצועית. אולם סיפור אחד נוגע ללב על יחסיו עם המשוררת אינגבורג בכמן מראה דווקא את הצד הרך שלו. בכמן, אותה הכיר היטב ונדמתה לו מעורערת ושבירה, פירסמה בערוב ימיה וכשהייתה כבר חולה ספר סמי-אוטוביוגרפי בשם "מלינה". המבקר הקשוח החליט לא לפרסם את ביקורתו על הספר והתנצל בפני העורך. זמן קצר אחר כך מתה והוא התבקש לכתוב דברים לזכרה: "בסוף ההספד התוודיתי ששירים אחדים מהקבצים "הזמן המושהה" ו"קריאת הדובה הגדולה" הם בעיני מן היפים ביותר שנכתבו בגרמנית במאה הזאת. מודע לאשמתי אני שואל את עצמי, מדוע לא אמרתי זאת מעולם לה, לאינגבורג בכמן". זהו קטע בהחלט יוצא דופן העומד בניגוד לתדמיתו כמבקר נוקשה וחסר מעצורים המסיר כל מכשול מדרכו ומבטא את דעתו כפי שהיא, מבלי להתחשב בהשלכותיה על האנשים בהם מדובר.

כמבקר נהג רייך-רניצקי לומר כי לספר טוב דרושים שני תנאים – שלא יעלה על 300 עמודים ושיהיה כתוב בצורה מעניינת. הוא עצמו לא עמד בתנאי הראשון כשכתב את קורות חייו. בספרו המקורי בגרמנית הנקרא "חיי" 650 עמודים (בתרגום לעברית בעל השם המוצלח יותר לטעמי "החיים והספרות" – 410 עמודים), אולם בתנאי השני – עמד גם עמד. אפילו יריביו נאלצו להודות כי הספר כתוב בצורה משובחת, מעניינת, אינטליגנטית ומעודנת. הביקורות היללו ושיבחו אותו. אחת המבקרות כתבה כי "במחיר של ספר אחד מקבל הקורא שלוש יצירות: דוגמה מצוינת לכתיבה ספרותית על השואה; סיפור אהבה; ודיון מרתק על הסופרים והספרות הגרמנית בני זמננו"[2].

יש פער עצום בין דמותו המוכרת מן הטלוויזיה ומתיאורי מעריציו ושונאיו –  פיקח וערמומי, גס ובוטה, פרובוקטיבי להכעיס ולהצחיק המתנהג לעתים כבריון חצוף, מעליב את אורחיו לתכנית, בז לסופרים צעירים על חוסר ההשכלה שלהם ומתרפק על "הימים הטובים ההם, כשחינוך היה חינוך בארץ הזאת". (הערה שרק יהודי יכול להשמיע בגרמניה)[3] לבין סגנון הכתיבה המאופק, המעודן, אפילו הסלחני העולה מן האוטוביוגרפיה. אותם סופרים שלא היסס לקטול את כתיבתם בפומבי, מתוארים כאן בשפה רזה ואינפורמטיבית. קורותיו המזעזעות בתקופת המלחמה נמסרות כדיווח צונן. ישנם גם פערים ברצף הסיפורי, אותם הוא מניח לקורא למלא. כתיבתו יבשה ואירונית, לא מתלהמת, לא סנסציונית, סרקסטית לעתים, אוהבת וחומלת בפעמים אחרות. גם כשהוא מתאר אירועים מסמרי שיער הוא שומר על ריחוק ועל טון ענייני. "סיפור שאדם מספר על עצמו יכול להיות מתנה מדהימה, מתנה שכמוה כהתמסרות", כתב, וכך לאורך כל דפי ספרו ניכרת הנאתו מן הכתיבה, ההתמסרות שלו לזכרונות, הנסיון לשלב בין האישי להיסטורי, בין אירועים שהתרחשו לבין תובנות, הרהורים ולקחים שלמד בחייו הארוכים ומלאי התהפוכות.

ניכר כי האופן בו היה רוצה להצטייר בעיני קוראיו, וכנראה גם להיזכר על דפי ההסטוריה הוא אכן של אדם שהספרות היא מולדתו, בתוכה הוא חי והיא פועמת בתוכו. כפי שהאוטוביוגרפיה פותחת במפגש שלו עם גינתר גראס ועם הסופרים הצעירים של גרמניה ה"חדשה", כך היא מסתיימת בתמונה פסטורלית ורגשנית החורגת מן הטון היבש והענייני של הספר כולו – תמונת רעייתו ביום הולדתה השמונים יושבת בחדר האורחים וקוראת ספר שירים של יוליאן טובים בפולנית, בעוד הוא עושה "את מה שעשיתי רוב חיי: קורא רומן גרמני". הוא חסר מנוחה, קם ויוצא אל המרפסת, מתבונן ביום השוקע, חוזר ומסתכל על התמונות המשפחתיות, עוצר ומביט שוב בטוסיה ושואל את עצמו האם היא מחפשת בשירה את נעוריה שאבדו, את נעוריהם? באותו רגע עולה בדעתו הרעיון כיצד לסיים את הספר והוא חולק אותו איתה: "בציטטה… שורה פשוטה של הופמנסטל… אני מהסס רגע ואומר: ובכן הספר יסתיים בשורות: 'אין זה חלום, מקסם שווא/שאת ואני עודנו יחדיו'.

בכך הוא כורך את הספרות, את השירה ואת חייהם מלאי התהפוכות עם האהבה ששרדה הכול. וכך שואף האיש הקשה, הרגזן המפחיד הזה שנזכור אותו – איש זקן, המביט לאחור אל חייו ומוצא שם את טוסיה, את השירה הפולנית, את הספרות  הגרמנית ואת השמש השוקעת.

על מעמדו הרם בעולם הספרות הגרמני אין עוררין, אך היחס כלפיו כאדם וכיהודי מורכב ואמביוולנטי ממש כמו אישיותו שלו. אחד מביטויי הניכור כלפיו בא לידי ביטוי ברומן "מותו של מבקר" מאת מרטין ואלזר. הכול ראו בגיבור הראשי של הספר, מבקר הנרצח בידי סופר, את דמותו של רייך-רניצקי. הספר נמכר ב-75 אלף עותקים ביום יציאתו לאור, אך זכה גם להתקפה רבתי ומחברו הואשם באנטישמיות, בגזענות ובזדוניות ועיתונים מובילים לא הסכימו לפרסם ביקורת עליו[4].  יש הרואים גם בדמות הראשית בספרו של גינתר גראס "מיומנו של שבלול"[5], דמות שנכתבה בהשראת מרסל רייך-רניצקי. כך, ממבקר הוא הפך גם לגיבור ספרותי. גם כמה ביוגרפיות נכתבו עליו בנסיון להבין את סוד הצלחתו המטאורית של יהודי ניצול שואה בגרמניה אחרי המלחמה ואת יחסיו המורכבים עימה.

אולי כצפוי, דווקא בישראל לא זכה לאהדה וספרו בתרגום לעברית לא קיבל כאן תהודה גדולה. חוקר הספרות הדגול גרשון שקד, בעצמו יליד וינה שניצל ברגע האחרון מן התופת, האשים את רייך-רניצקי כי "סבל מתלישות תרבותית וחברתית בחברה שתרבותה הייתה לו כדבריו אחת ויחידה… הוא עסק בהישרדות והיה אופורטוניסט"[6]. שקד ביקר אותו גם על כך שאינו מזכיר בספרו את הקמת מדינת ישראל ואת קורותיה והתעלם מסופרים יהודים ניצולי שואה "בני שבטו", לעומת ההתהדרות בקשריו עם הסופרים הגרמנים שהיו תלויים במוצא פיו. אולם האמת היא שהאוטוביוגרפיה רוויה ביהדותו של מחברה וישראל נזכרת בה פעמים מספר. באחת מהן כותב רייך-רניצקי על 'אלטנוילנד' כך: "תיאודור הרצל – מדינאי בלי מדינה ונביא שהאוטופיה שלו התממשה… הנה פרדוקס של ממש: מדינת היהודים של ימינו הייתה פעם חלק מן הספרות הגרמנית. אמנם ערכו האמנותי של הרומן היה קטן אבל השלכותיו היו ממשיות". שקד שהיה עסוק בנושאי זהות בספרות ובחיים ואף הקדיש לכך ספר שלם, כתב על רייך-רניצקי כי למרות מעמדו הוא אינו בטוח במקומו בחברה הגרמנית וכי זהותו היהודית שהוא מבקש להתעלם ממנה אינה מניחה לו. הוא אינו מסתפק בכך ומוסיף גם אבחנה פסיכולוגית, שלדעתי הצנועה מקומה לא יכירנה, ולמיטב שיפוטי היא גם איננה נכונה: "במקצועו הוא אמנם חריף, בוטה וחסר מעצורים, אך כאדם דומה כאילו נשאר פליט שואה, יהודי פתטי החייב להוכיח יום יום ושעה שעה לאנשי ממסד אנטישמיים שהוא חריף ומוכשר מהם, ושהגיע לעמדת הכוח שלו לא בחסד אלא בזכות".

בניגוד לשקד אני סבורה כאמור כי רייך-רניצקי אינו מתעלם כלל מיהדותו ועוסק בה לעומק בספרו, אלא שהוא תופס את מהותה בצורה שונה מישראלים ציוניים החיים בארץ, שרבים מהם לא יכולים להבין עד היום כיצד יכול ניצול שואה לא רק לחיות בגרמניה, אלא אף לעשות בה קריירה כה מרשימה כאיש תרבות. "הכול מקרי ויכול היה להיות אחרת", כתב. העובדה שהוא היחיד שנשאר בחיים מבני משפחתו והצליח להגשים את חלומו הישן להיות מבקר ספרותי היא לא רק הישג, אלא גם נטל ועול, רייך-רניצקי ראה את עצמו כ"מסומן" ובעל שליחות. אולי בכך אפשר להסביר את הרבדים העמוקים באישיותו, את הצורך והיכולת שלו למצוא נחמה בספרות, שהיא אוניברסלית וקוסמופוליטית, ולא בלאומיות, בדת או בהשתייכות לעם ולמדינה מסוימים, שהן מטיבן צרות ומוגבלות.

אימרתו המפורסמת של תיאודור אדורנו כי אחרי אושוויץ כתיבת שירה היא מעשה ברברי, לה הוסיף שנים מאוחר יותר קביעה הפוכה כי רק דרך האומנות יכול הסבל למצוא את קולו ולהינחם מבלי לבגוד, באה לידי ביטוי מובהק בדמותו ובכתיבתו של רייך-רניצקי. דומה שהאיש הזה, שיצא בנס מן הגטו ולא הפסיק כל ימיו לכתוב, לדבר, להתווכח ולבקר, מצא נוחם וקול ייחודי דווקא בכתיבת סיפור חייו. בשום מקום הוא אינו מנסה להתנצל או להצטדק, לא להסביר או להטיף וגם לא ללמד לקח. הסיפור נקרא כרומן שעיקרי העובדות בו ודאי נכונים, אך לא בהכרח מושלמים, מובהרים ומדויקים – וזוהי הרי הספרות במיטבה.

 

פורסם בגירסה מקוצרת ב"הארץ" תרבות וספרות 4.10.2013

 

 


[1] מרסל רייך-רניצקי, החיים והספרות, דביר 2004 . מגרמנית: רחל בר-חיים

[2]Marianna D. Birnbaum, "Welch ein Leben: Marcel Reich-Ranickis Erinnerungen — Stimmen, Kritiken, Dokumente", World Literature Today, Spring, 2001. in: http://findarticles.com/p/articles/mi_hb5270/is_2_75/ai_n28876358/pg_3?tag=artBody;col1

 

[3] מירי פז, "מאה אחוז יהודי", גלובס 12.8.2004.

[4] Hםward Jacobson, To kill a critic; In Germany, unlike here, the novel is still a matter of life and death", The Evening Standard (London, England), September 23, 2002.

 

[5] גינטר גראס, מיומנו של שבלול, זמורה ביתן 1979 תרגום מגרמנית: אברהם קדימה.

[6] גרשון שקד, מרסל רייך-רניצקי, מבקר-על בגרמניה, קשת החדשה 10 2004, ע"ע 91- 92.

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות