אוג 272013
 

החיים אחרי… הכל-בו

שיחה עם ליאני ברקת, יולי 2013

יותר משתיים עשרה עבדה ליאני בכל-בו, יום יום מבוקר עד ערב, עבודה פיזית מפרכת, עבודת ניהול מורכבת, קשר עם ספקים ולקוחות, אין כמעט רגע לשבת שלא לדבר על יציאה לחופשה. מאד אהבתי את העבודה, היא מפתיעה ואומרת, הלכתי לשם כל בוקר עם חיוך. לא הרגשתי שקשה לי מדי. נשים הרי יודעות לארגן ולהתארגן, והסתדרתי כך שלא הייתי צריכה לסחוב או להתאמץ מעבר לכוחי. אהבתי את הקשר עם החברים. לדוגמה, אני הראשונה שהכרתי את אנשי ההרחבה מקרוב, היום אני פוגשת אותם בבית הספר דרך הילדים. אהבתי את הקשר היומיומי עם הוותיקים. אני חושבת שאני אדם עם מזל, כי טוב לי בכל מקום. כשלא זכיתי במכרז להמשך ניהול הכל-בו הצטערתי, כי רציתי להמשיך, הרגשתי שיש לי תמיכה ושיש לי עוד מה לתת, למרות שמשהו בפנים אמר לי אולי מספיק? אולי כדאי לעשות משהו אחר? ובאמת גם פה היה לי מזל. לפני שהספקתי להתלבט ולחשוב על ה"חיים אחרי", קיבלתי הצעה מבית הספר עומרים שלא יכולתי לסרב לה – לנהל את הספרייה. בזמנו הייתי בצוות שעזר להקים את בית הספר ועבדתי שם בתחילת הדרך, והיה לי מאד כיף לחזור, אני מרגישה בבית שם.  התחלתי בעבודה מיד כשעזבתי את הכל-בו.

כיום אני אחראית על הספרייה אותה הכרתי לפני שנים כשהקמתי את ספריה הווידאו בעומרים. תמיד קרץ לי המקום השקט והנעים הזה, הילדים באים בהפסקות להחליף ספרים והם מעודכנים בכול החידושים, מה שכמובן מחייב אותי להתעדכן ולהכיר כל ספר ילדים חדש שיוצא לאור. המורות באות לחפש חומר ואני מסייעת להן ועוקבת אחרי תכניות הלימוד ומנסה להתאים להן חומרים.

האם ילדים עוד קוראים בעידן הטלוויזיה והמחשב? , אני שואלת בפליאה.

אצלנו בבית הספר נהוג שכול בוקר הילדים קוראים 10-20 דקות, כך שלכול ילד חייב להיות ספר. הנהגנו גם שיעור שבועי בספריה לכתות ב' – הילדים באים אלי לספריה ואני מספרת סיפור. יש בספריה הזאת הכול, היא מאד עשירה.  ראיתי שכאשר אני מספרת הילדים לא רואים את האיורים, שהם חלק בלתי נפרד מן הסיפור, ואז עלה בדעתי לסרוק את הספרים ולהקרין את העמודים בזמן ההקראה. כך, הילדים רואים גם את הכתוב וגם את האיור על המסך בזמן הסיפור. הם מאד מתלהבים, זה מאפשר להם לקרוא יחד איתי וגם לעקוב אחרי האיורים. זו ממש חוויה.

בעומרים כול הכיתות "חכמות" ובכול אחת מהן מחשב וברקו, אני עוזרת למורות למצוא סרטים ביוטיוב הקשורים לחומרי הלימוד ולהקרין אותם בכיתה. אני גם מלמדת הרבה. בבית הספר יודעים כמה אני אוהבת את המגע עם התלמידים ובכול פעם שצריך מורה מחליפה קוראים לי ואני עושה זאת בשמחה.

בנוסף לעבודה בספריה ליאני גם מובילה בבית הספר תכנית של דו-קיום עם בית ספר ערבי בכפר ריינה הסמוך לנצרת. זו תכנית שהתחלנו בה לפני יותר מעשר שנים ונשארתי קשורה אליה גם כשלא הייתי בבית הספר, היא אומרת ועיניה נוצצות, הייתי מן המייסדות שלה. מפגשי מורים משני הצדדים, מפגשי תלמידים, ביקורים הדדיים ולימוד משותף. ילדים מכיתות ה-ו שבוחרים להיות שותפים בתכנית ונקראים "שגרירים" והם גם לומדים ערבית. זהו פרויקט דגל של עומרים ואני מאד גאה בו.

אני לא מסתכלת לאחור בגעגועים, אומרת ליאני. בשנות הכל-בו יצאתי לחופש רק לעתים נדירות וכמובן שלא היה זמן וכוח לעשות שום דבר בערב, אחרי יום עבודה ארוך ומעייף. עכשיו גיליתי עולם שכולו טוב. יוצאת לטיולים, נפגשת עם חברות וחברים, לומדת בקורסים מעניינים, לא עובדת בימי שישי – זה נהדר. אני חושבת שלא אחזור לעבוד בימי שישי לעולם. ובנוסף – ליאני הצעירה מצפה להיות סבתא הקיץ, ומאד מתרגשת לקראת המאורע. הזמן שהתפנה יאפשר לה ודאי להקדיש מעצמה לנכד הראשון.

אז הרי לכם – יש חיים אחרי… וחיים טובים.

פורסם בעלון רמות מנשה, יוני 2013

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות