מארסלינה שמחה ברמות מנשה

יש לה בעל, שלושה ילדים ושני נכדים בפיליפינים אבל מארסלינה כאן כבר שש שנים. כמו חברותיה היא לקחה על עצמה את עול פרנסת המשפחה כולה. שני הילדים הבוגרים סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והקטנה רק התחילה. שכר הלימוד בשנה הוא כ-1200$ וצריך לשלם גם למגורים ולמחייה, ואילו משכורתו החודשית של בעלה, העובד כנהג עצמאי היא רק 150$. עבדתי בפיליפינים היא אומרת, אבל זה לא היה מספיק. חברה שלי היתה בישראל וכשחזרה סיפרה לי על כך ואז הגשתי בקשה לבוא לכאן.

אני מתעניינת איך עובד המנגנון המסועף הזה. ישנה סוכנות כוח אדם אליה פונים בפיליפינים, צריך לספק להם מסמכים רבים ולעבור בדיקות ותשאולים. המאושרות שמתקבלות משלמות כ-4000$ הכוללים גם את דמי הטיסה. מארסלינה לוותה כסף מבני משפחה וכמובן שהחזירה אותו ממשכורותיה בשנים הראשונות, כל שאר הכסף הולך ישירות לתמיכה במשפחה, אותה ראתה רק פעמיים מאז הגיעה לקיבוץ. היא שומרת על קשר באמצעות הסקייפ. היא מימנה את לימודיהם של הילדים, הבן מהנדס והבת אחות וכן את רוב הוצאות הבית והמשפחה.

מארסלינה אוהבת את רמות מנשה ואומרת שהיא מרגישה שיש הערכה כלפיה וכלפי חברותיה התומכות בוותיקי הקיבוץ לעת זקנתם. היא קוראת לחיה'לה "אמא" ולדבריה, מפעם לפעם – ולא לעתים קרובות – כשהיא לוקחת יום חופש, מחשבותיה עסוקות כל הזמן במה קורה עם חיה והאם המחליפה באמת דואגת לה כמו שצריך.

סדר היום כמעט קבוע – מקלחת, ארוחת בוקר ואחר כך הולכים לבית רקפות, ופעם בשבוע לגילאור. אחר כך ארוחת צהריים וכשחיה שוכבת לנוח – מארסלינה יוצאת לשעה-שעתיים לעבודות ניקיון בבתי חברים, כדי להגדיל את הכנסתה. בין לבין צריך לערוך קניות, לנקות, לכבס ולסדר את הבית. בערב היא מכינה ארוחת ערב והן צופות קצת בטלוויזיה וחיה הולכת לישון מוקדם. אני מבשלת לחיה אוכל פיליפיני, היא צוחקת, וכשהמשפחה שלה מגיעה לבקר בשבת – כולם אוכלים את האוכל שלי. אני שואלת את חיה אם היא אוהבת את האוכל הזה, יש לי ברירה? היא עונה בחיוך.

ארבעת בני גורביץ גרים מחוץ לקיבוץ, יש לה 11 נכדים ושני נינים ולדבריה כולם שומרים על קשר ובאים לבקר. בחגים מארסלינה מצטרפת אליה לנסיעה לאפיק או לכפר ורדים, שם מתגוררים שני הבנים הבכורים.  חיה אומרת שמאז ומתמיד הסתדרה מצוין עם כל אחד, אני מתרגלת מהר לאנשים ולשגיונות שלהם, אין לי בעיה. טוב שהיא כאן, כך אני לא לבד. מארסלינה מחבקת אותה ומחייכת אליה באהבה. היא הבינה את הנאמר.

מניין העברית שלך? אני שואלת ומארסלינה מספרת שלפני הגיען לארץ הן עוברות הכנה ובין השאר מקבלות חוברות שבהן מלים בפיליפינית, באנגלית ובעברית והן משננות. וכמובן – במשך השנים למדה הרבה תוך כדי שמיעה ודיבור, וחיה מבינה קצת אנגלית, אז אנחנו מסתדרות. נראה ששתיהן מרגישות מאד נוח זו עם זו. מארסלינה דואגת לכל מחסורה של חיה וחיה משרה אווירה נעימה ושלווה בבית ואיננה מרבה בדרישות.

אני לא חדלה להתפעל מן המסירות, מן הסבלנות ומן הנתינה של המטפלות הפיליפיניות וחושבת על חייהן – רחוקות ממולדתן וממשפחותיהן, סגורות ימים שלמים עם אדם מבוגר שאינן דוברות את שפתו, עובדות מסביב לשעון, ובכל זאת הן כל כך שקטות ומרוצות ואין תלונות בפיהן. אם מישהו תוהה האם יש אופי לאומי, נדמה לי שזה המקום להודות שאכן הוא קיים. האם תוכלו לתאר לעצמכם נשים ישראליות עומדות במצבן, ועוד מרגישות אסירות תודה ומחייכות כל הזמן? נכון שכורח החיים דוחף אותן אל מעבר לים, אבל הדרך בה הן מקבלות ומתמודדות עם ההכרח הזה ועם העבודה הקשה הזאת – מעוררת הערצה.

נפרדתי בחיבה מחיה'לה וממארסלינה ואיחלתי להן שהעבודות סביב ביתן יסתיימו במהרה כדי שלא יצטרכו להמשיך להתבוסס באבק ולדלג עם הקלנועית בין אבנים ומכשולים אין ספור.

פורסם בעלון רמות מנשה, יולי 2013