אוג 272013
 

באישון לילה הקיפו מאות שוטרים את בית האבן הגדול של משפחת אבו שרקיה בצומת ברטעה. בני המשפחה הוצאו בכוח לחצר לבושים בפיג'אמות, מנסים לשווא להתנגד – סעיד ונוזהה, שניים מתוך שבעת ילדיהם ושני נכדים צעירים שבאו לבקר את סבא וסבתא בימים הראשונים של החופש הגדול. נערים יהודים, כמעט בני גילם, שהובאו בידי קבלן ביצוע, קיבלו שעתיים כדי לפנות את הבית, וזרקו החוצה חפצים מכל הבא ליד. "כואב לי על הילדים האלה" אומרת פדווא אבו שרקיה, שנזעקה באמצע הלילה מביתה בגליל את בית הוריה, "איזה חינוך הם מקבלים?" כמובן שאת הרהיטים הכבדים ואת הארונות המלאים הם לא הצליחו לפנות וכך, משניתן האות, עלו 3 בולדוזרים ענקיים על הבית והרסו אותו על תכולתו, לא לפני שעקרו בדרכם עצי זית ואלון בני עשרות שנים. כשניסה נאיף, הבן הבכור, מתכנן ערים ומומחה לתכניות מתאר, להגיד מילה על החוק האוסר עקירת עצים ללא אישור, הוא נענה בזלזול על ידי אנשי החוק שדבקו במשימתם – הריסת הבית העומד כבר יותר מארבעים שנה על תוואי הרכבת של ואדי עארה. רכבת? בוואדי עארה? מי שמע על כך? לא ניכרות בסביבה שום עבודות להנחת מסילת ברזל. מסתבר שקיים תכנון עתידי לרשֵת את הארץ ברכבות ואחת מהן תעבור בוואדי אינשאללה, אולי עוד חמישים שנה, אולי עוד עשרים או שמונים, מי יודע? סעיד אבו שרקיה עצמו הודיע לרשויות כי אם וכאשר יגיע היום – הוא יהרוס את הבית במו ידיו, כדי שהרכבת תוכל לעבור כאן, אבל הן הקדימו אותו, אצה להן הדרך. הרכבת דוהרת.

סיפורה הטראגי של המשפחה ידוע בכול האזור. בשנת 1969 בנה סעיד בית ומסגריה על אדמת אבותיו ומיד החלו הצרות. זו אדמה חקלאית, היא סמוכה לכביש, איננה כלולה בתכניות המתאר של המועצה האזורית מנשה בתחומה היא נמצאת, ועוד כהנה וכהנה סיבות שהובילו להכרזה על הבית כלא חוקי. הוא ישב בכלא לפני שנים, נאלץ להרוס את המסגרייה שהיתה מקור פרנסת המשפחה ולכל אורך התקופה הארוכה בה גדלו שלושה דורות בבית, המשיך במאבק בכל דרך אפשרית – פנייה לבתי משפט, הצעות לוועדות התכנון המקומיות והמחוזיות בבקשה לשינוי קל בתכניות המתאר ועשרות פגישות עם אנשי ציבור ופוליטיקאים בתחינה שישנו את רוע הגזירה. כל זה לא הועיל ועל הבית איים צו הריסה. אבל אף אחד לא הכין את המשפחה לרגע הטראומטי הזה. ללא התרעה מוקדמת ובחסות החשיכה, בתוך כמה שעות נהרסו חייהם. ראש המועצה האזורית הוותיק אילן שדה (מענית) מכיר את העניין מקרוב וכמה פעמים הבטיח לעזור, אבל בני המשפחה אינם מאמינים לו. גורמים באזור שפעלו למען הבית, בין השאר בדרך של הכרתו כבית לשימור, אומרים שראש המועצה יכול היה למנוע את ההריסה אך משום מה לא עשה זאת. כשהגיע שדה אל הבית ההרוס גרשו אותו בנות המשפחה בבושת פנים. אחר כך התראיין בתקשורת ליד ההריסות ואמר שההריסה היתה מיותרת…

הם פתחו סוכת אבלים. ישבתי עם הנשים למחרת בבוקר על כמה כסאות שהצליחו לחלץ מהבית מול מראה מזעזע של ערימת בטון וברזל ואבנים. מקרר שבור ובו שאריות מזון, צעצועים מפוזרים, קרעי בגדים – וזה אחרי שסידרנו כבר, אומרת פדווא. "ומה עשו להם העצים?" לא נשמע בכי ולא קול זעקה, רק זעם עצור וכבוש. תדהמה.

כצפוי, העניין הפרטי הפך מיד לציבורי. ברבים מיישובי ואדי עארה מתמודדים התושבים עם צווי פינוי והריסה. ברוב היישובים התכניות אינן מוסדרות ובתים נבנים ללא היתרים. אף פעם אי אפשר לצפות מתי יגיעו הבולדוזרים. על פי הספר, אין חולק על כך שהחוק מורה על הריסת בית שנבנה ללא היתר, אבל כאן הבעיה סבוכה הרבה יותר, כיוון שהיתרים ניתנים במשורה, אישור תכניות המתאר נמרח שנים והלחץ לבנייה "בשל גידול טבעי" (מונח המוכר לנו ממקומות אחרים) גדול. בעיתוי הנוכחי נוספת לכך גם התחושה הקשה שמישהו מלמעלה החליט להתעמת עם הערבים. שורה של צעדים נוקשים כמו אישור תכנית פראוור בנגב, פעולות "תג מחיר" ביישובים והריסות מבנים ספורדיות ופחות מתוקשרות, יחד עם העלייה בגילויי הגזענות – מעוררים ייאוש וכעס, שסופם להתפוצץ על כולנו.

 

הזמן הירוק 29.6.2013

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות