מאי 272013
 

במלאת 70 שנה למרד גטו ורשה יזמה בתי, דניאלה אוסצקי-שטרן, את הוצאתו מחדש של ספרו החלוצי של אבי חיים לזר-ליטאי על הארגון הבית"רי במרד, אצ"י. לכבוד ההוצאה המחודשת כתבתי הקדמה המבוססת על הרצאות שנתתי במשך השנים בנושא:

ב-19 באפריל 1945 התקיימה בלובלין עצרת זכרון ראשונה לנופלים במרד גטו ורשה במלאת לו שנתיים, בהשתתפות שרידי הלוחמים מן הז'א"ב (הארגון היהודי הלוחם – אי"ל) ונציגי הממשלה הפולנית. לובלין היתה אז מקום ריכוז לפליטים יהודים מרחבי פולין ולכאלה שחזרו מברית המועצות. כבר אז הוקמה בה ועדה הסטורית שהחלה באיסוף עדויות וחומרים על תקופת השואה. העצרת הזאת היתה מאירועי הזכרון הראשונים וקבעה דפוס לעתיד. אבי חיים לזר, ניצול גטו וילנה ופרטיזן, היה פעיל באותה עת בהתארגנות הראשונית של הבריחה ובריכוז ניצולים חברי בית"ר בעיר. הוא נכח בעצרת וחמתו בערה בו: "לא הזכירו אפילו במילה אחת כי קיים היה גם ארגון נוסף, הארגון הבית"רי זז"וו. (הארגון הצבאי היהודי – אצ"י), אותה התעלמות שהחלה ב-1944 בדו"ח על המרד שנשלח ללונדון, כשהמלחמה היתה עדיין בעיצומה, נמשכה בעקביות. על הבמה מופיעים גם כמה מגיבורי המרד, מהללים ומשבחים את חברי כל ארגוני הנוער השמאליים על פעילותם המחתרתית ועל חלקם במרד ואף לא מילה על חלקה של בית"ר, אפילו לא צל של רמז!  לא רצינו ולא יכולנו להשלים עם זה. נפשנו לא מצאה מרגוע…", כתב. דומני שאז גמלה בו ההחלטה, שנשאה פרי רק כעבור כשמונה עשרה שנים, לאסוף עדויות, לחקור ולהתחקות אחר קורות האצ"י וחלקו במרד ולהוציא את האמת לאור.

בלובלין הוא פגש לראשונה חברי בית"ר מוורשה – אדם הלפרין ( לימים הרתאן)  פלה שבשיק (לימים פינקלשטיין), פרץ לסקר וד"ר דוד וודובינסקי שהיה מראשי בית"ר בוורשה, ולדבריו: "הם גוללו לפנינו את האפופיאה הנהדרת של הארגון הלוחם הבית"רי בגטו ורשה, אשר כלל בשורותיו גם מאות צעירים שלא מתוך התנועה". הוא עודד אותם להמשיך ולספר.

אדם הלפרין עבר בהמשך לאיטליה ושם מסר את מה שהיה ידוע לו על האצ"י לחברי התנועה שהגיעו מן הארץ  ולאנשי הבריגדה והם העבירו את המידע לארץ. ב-1946 הופיעו הדברים לראשונה בדפוס בחוברת שכותרתה: "האמת על המרד גטו ורשה", שפורסמה ע"י מחלקת ההסברה של שלטון בית"ר בארץ ישראל בעריכת יעקב רובין, ונפתחה בכותרת: "תשובה למסלפים: ההיסטוריה שנעשתה, אך טרם נכתבה".[1] גם וודובינסקי כתב על האצ"י בעיתון "המשקיף", אך דבריהם לא זכו להד ציבורי.

עם עלייתו של לזר לארץ ב-1947 הוא החל לשלוח ידו בעט וכתב ארבעה ספרים בנושאים אחרים: ספר אוטוביוגרפי על קורותיו בגטו וילנה ובפרטיזנים – "חורבן ומרד" שהופיע כבר ב-1950, הספרים "כיבוש יפו" על כיבוש העיר בידי האצ"ל ו"מבצר עכו", שתיעד את הפריצה למבצר ואת שחרור חלק מהאסירים הבית"רים שהיו כלואים בו, וכן מחקר מקיף על העפלת "אף על פי" שהופיע בספר בשם זה ב-1959. כך התעכבה הכתיבה על ורשה כעשור. בינתיים הופיעו בארץ כמה ספרים על מרד גטו ורשה והוא התקבע בזכרון הלאומי כאחד מגילויי הגבורה הייחודיים של יהודים בתקופת השואה. שמות מנהיגיו חברי האי"ל – אלה שנותרו בחיים ואלה שנפלו – נחקקו בפנתיאון הלאומי, אך שמו של הארגון הבית"רי נפקד כמעט לגמרי מן השיח הזה. היחיד שהזכיר אותו היה ברנרד–ברל מארק, מנהל הז'יך, הארכיון היהודי בפולין, שפרסם את ספרו על המרד ביידיש ב-1953 ובו כתב בין השאר על הדו"ח שהועבר ללונדון לאחר המרד, ואשר העתק ממנו נשמר בארכיון:

"הדין וחשבון של הזא"ב משנת 1944 נערך במחתרת ונכתב בצד 'הארי' על ידי חברי המפקדה ופעילים

אחרים של הזא"ב שנשארו אז בחיים, בהשתתפותו של יצחק צוקרמן (אנטק). דין וחשבון זה הוא אחד

המסמכים היסודיים השופך אור על התקופה וכן על מהלך המרד בגטו ורשה. אולם, דין וחשבון זה איננו

חופשי ממידה מסוימת של חד-צדדיות ובראש וראשונה ביחס לארגון הלוחם השני בשטח הגטו – הארגון

הצבאי היהודי".

בני הזוג לזר החלו באיסוף מסודר של עדויות מסוף שנות החמישים וחיים תעד את התהליך ביומנו. הוא גבה עדויות מן הניצולים הבודדים של הארגון, אסף מסמכים וניהל תכתובות ענפות עם כל מי שיכול היה לדעת משהו על פעולותיו של האצ"י במרד.  הנושא קיבל יתר דחיפות בעיניהם לאור משפט אייכמן שהתקיים בשנת 1961, בו נכחה חיה לזר כשליחת היעתון חרות. עדויות לוחמי המרד יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה לובטקין שוב התעלמו מהאצ"י. לובטקין הזכירה בסוף עדותה כי לאחר פרוץ המרד הזא"ב חיפש דרכים להוציא כמה מאנשיו לצד הארי ו"נאמר לנו כי במקום אחד יש בונקר על יד חומת הגטו. בבונקר הזה יש תעלה המובילה לצד הארי. הוטל עלי עם עוד כמה חברים לבדוק את הבונקר… הגישה לבית היתה קשה. בכל זאת מצאנו שם בונקר מסודר, עם הרבה אוכל והיתה גם יציאה לצד הארי. אחר כך הוברר לנו שחוץ מהארגון היהודי הלוחם אשר כלל בתוכו את כל צבעי הקשת של הציבוריות היהודית משמאל עד ימין, היתה קיימת קבוצה רוויזיוניסטית ברחוב מוראנוב. הם הכינו להם את היציאה הזאת אחרי כמה ימים של קרבות קשים. אחר כך רצו לצאת לצד הארי. נפגשנו עם אחד מהם שניצל. כל האחרים נתפסו ונהרגו".

לזר התקומם וכתב:

"איזו נדיבות לב! ואיזה שקר משווע! לא זו בלבד שידעו על קיום הארגון קודם לכן, אלא גם הופיעו כרוזים משותפים עליהם היו חתומים שני הארגונים. הם גם קיבלו נשק ותרופות מהארגון שלנו והתנהל מו"מ על מיזוג הארגונים זמן רב לפני פרוץ המרד. אך לצרכים מפלגתיים כנראה, ובוודאי לצרכי פרסומת אישית, הרי בעדותה במשפט היא מספרת שרק לאחר מכן נודע להם על קיום ארגון כזה".

מייד החלה התרוצצות כדי להביא אל דוכן העדים גם איש בית"ר שהיה במרד, וההחלטה נפלה על ד"ר דוד וודובינסקי, רופא פסיכיאטר שהתגורר באותה עת בארה"ב. הוא היה אמנם הבית"רי הבכיר ביותר שניצל מגטו ורשה, אך לא היה שותף בלחימה, שכן היה איש פוליטי ועוד לפני המרד התגלגל למחנות ריכוז וסבל תלאות רבות. בלחץ של דב שילנסקי, מנחם בגין ואחרים על התובע במשפט, גדעון האוזנר, וכתבות בעיתון חרות שהטילו ספק בשיקול הדעת שבבחירת העדים –  הובא וודובינסקי ארצה במהלך המשפט ונקרא להעיד. משך השבוע שקדם לעדות לזר לא הרפה ממנו, "ראיתיו יום יום והרביתי לדבר אליו על תוכן עדותו ועל מה לשים את הדגש. סיפקתי לו חומר למכביר על פעולות ארגוננו במרד גטו ורשה, בכתב ובעל פה – דברים שלא היו ידועים לו, אך כל הזמן היתה לי הרגשה שמשימה זו תיכשל". ואכן, האכזבה מעדותו היתה רבה, כיוון שבחר לדבר על מה שראה כרופא במחנות (נושא חשוב כשלעצמו) ולא על האצ"י.

"הוא החמיץ את ההזדמנות ההסטורית הנדירה שניתנה לו ואכזב את כל התקוות שתלו בעדותו, ושמו לאל את כל המאמצים שהשקיעו כדי להביאו לארץ להעיד. היועץ המשפטי אמנם שאל אותו אם היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי בגיטו ורשה, דבר שהדהים את הכול, וגם שאלו מה ידוע לו על הקרבות שניהל ארגון זה לאחר שהבונקר שלו נפל – אך במקום לספר על כך ולו רק בקצרה, הוא הפליט משפט אחד על נושא זה ועבר לתאר את המחנות שהיה בהם… אך את הנעשה אין להשיב, אין כבר כל אפשרות לתקן מעוות זה".

אך לזר ניצל את בואו של וודובינסקי לארץ וגבה ממנו עדות ופרטים ככל שהיה לאל ידו לספק. הוא אישר כי הזז"וו הוקם לפני האי"ל ומנה כ-400-500 לוחמים והיה מצויד הרבה יותר טוב ממנו, אנשיו היו בחלקם חיילים לשעבר בצבא הפולני ובעלי נסיון צבאי.

בחודש מאי 1962 הגיע לידי לזר מאמר שהתפרסם בעיתון פולני מאת אדם ששמו לא היה ידוע לו עד אז – תדיאוש ברנרדצ'יק, המספר על הזז"ו ואומר כי הוא היה ארגון המחתרת הראשון שהוקם בגטו. חודשיים אחר כך יצאה אמי חיה לזר לוורשה בעקבות כותב המאמר. היא דיברה פולנית שוטפת ועבדה בעיתון חרות. עורך העיתון אייזיק רמבה, שהיה מיודד עם השגריר הפולני השיג עבורה ויזה של עיתונאית שהתקבלה במהירות מפתיעה והיא נסעה לבדה.

הימים ימי המלחמה הקרה ומסך הברזל. אמי שהיתה צעירה תוססת ואפילו הרפתקנית נפגשה במהלך ביקורה עם עשרות אנשים, עם חלקם בסתר, תוך שהיא נתונה במעקב צמוד של שירותי הבטחון המקומיים. היא נפגשה בעיקר עם אנשי "ימין" שהיו חברים במחתרת A.K., אשר חלקם ישבו בבתי הסוהר של פולין הקומוניסטית ועדיין היו נתונים במעקב לאחר צאתם.

שני האנשים המרכזיים שפגשה אז ואשר שפכו אור על פעילות הארגון היו הנריק איוונסקי, איש המחתרת הפולנית שסייעה לארגון הבית"רי וברל מארק, מנהל הארכיון היהודי הראשון בורשה, אשר שוחח איתה רק בעת שהלכו לטייל בפארק ואחר כך גם צייד אותה במסמכים ובעדויות חשובות. איוונסקי הצביע בפניה על פתח המנהרה שהובילה מן הגטו החוצה ושימשה את אנשי הארגון וסיפר על הסיוע שארגונו הפולני הושיט לאצ"י.

לאחר שובה הם שמו להם למטרה לסיים את הספר עד אפריל 1963, מועד ציון עשרים שנה למרד.

בדצמבר 1962 נסע לזר לוורשה במסגרת משלחת של ארגון הפרטיזנים לכנס בינלאומי של לוחמים אנטי נאציים. "אני מקווה שאצליח לגלות עוד מספר פרטים על הזז"וו ולהכניסם לספר" כתב.

ואמנם, בתוך כשבעה חודשים השלימו חיים וחיה לזר את הספר, שיצא לאור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בניסן תשכ"ג.

אין זה ספר נקי מפגמים, אולם הוא מסתמך כולו על מסמכים ועדויות, חלקן מוצלבות ומאומתות ע"י מקורות שונים. אמנם לזר לא היה הסטוריון לפי ההגדרה האקדמית, אולם היה חדור תחושת שליחות הסטורית חזקה והעדויות והמסמכים שאסף בשנות החמישים והשישים מפי שרידי הגטו ומפולנים שהיו בצד הארי, כמו גם החומרים שאיתר ופרסם בשנים שלאחר מכן, משמשים עד היום תשתית מחקרית חשובה לכל מי שמבקש להמשיך ולהתחקות אחר ה"אמת" על המרד.

תקצר היריעה כאן לתאר את ארבעים השנים הנוספות בהן בילו הורי במאמץ מתמשך ובלתי נלאה לצרף מסמך למסמך, עדות לעדות, ולפרסם במשך השנים פרטים חשובים נוספים בסדרת החוברות של מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים. אני עצמי נסעתי עם אמי ב-1994 לפגישה ולגביית עדות מן הגב' אליציה קצ'ינסקה שהתגוררה ברחוב מוראנובסקה בצד המספרים הזוגיים (הצד הארי) והיתה עדה לדגלים המתנוססים על גג הבית בצד השני של החומה ואחר כך לשריפת הגטו וכתבה על כך ספר בפולנית בעת שמלאו לה למעלה מ-80. אבי גילה גם את דוד לנדאו באוסטרליה ועודד אותו לכתוב את זכרונותיו. ביום פטירתה של אמי בפברואר 2003 היו פרושים על שולחנה ניירות ותיקים הקשורים לזז"וו. היא חלמה להוציא מחדש מהדורה מתוקנת ומורחבת של הספר מצדה של ורשה, ואף לתרגמו לפולנית והנה היום, עשר שנים לאחר מותה נכדתה – בתי דניאלה אוסצקי שטרן ואנוכי ממלאות צוואה זו. אני שמחה שאחרים ממשיכים את המפעל הזה ובמיוחד מוקירה את פרופ' משה ארנס שלקח על כתפיו את המשימה והחיה מחדש את ההתעניינות באצ"י.

הפיכת מרד גטו ורשה  למיתוס מצדה המודרני התאים לצרכיה של המדינה הצעירה שחיפשה סיפורי גבורה בתוך האסון הגדול של העם היהודי, אולי כדי להתגבר על תחושת הבושה של בני הארץ נוכח ההליכה "כצאן לטבח" כביכול. שרידי האי"ל שהגיעו לארץ והתחברו לממסד ענו על הצורך הזה והפכו למיתוסים מהלכים עוד בחייהם, בצדו של מרדכי אנילביץ' שעשה מעשה מצדה. עצם העלאת נס המרד בתנאים הבלתי אפשריים ההם היא הבסיס עליו נבנה המיתוס. אפילו התאריך של יום השואה נקבע ליום פרוץ המרד ולא, כפי שהוצע בזמנו, לעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי.

לחחים וחיה לזר לא היתה שום כוונה לנפץ את המיתוס של מרדכי אנילביץ' וחבריו ולערער על גבורתם. השאיפה היתה לגשר על הפער שבין המיתוס לבין האמת ההסטורית, להתיק את המבט מן הנראטיב הדומיננטי ולבחון חלקים נוספים של הסיפור שהודחקו מסיבות פוליטיות ואחרות, להעשיר את הידע, ולעשות צדק עם אותם לוחמים אלמונים שאיש לא נותר כדי להעיד על מעשיהם.

תודה למכון ז'בוטינסקי ולמנהלו יוסי אחימאיר על הנכונות להוציא לאור שוב את הספר, כבעבור חמישים שנה למהדורה הראשונה, לציון שבעים שנה למרד.

תהא נא מהדורה חדשה ומעודכנת זו של "מצדה של ורשה" נר זכרון לפועלם ולמאמציהם של הורי חיה וחיים לזר.

 

הספר ניתן לרכישה ישירה מאיתנו באמצעות המייל:

sarahozacky@gmail.com

או במכון ז'בוטינסקי בתל אביב

 

 


[1] הנוסח המלא של החוברת בנספח לספר זה.

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות