האחים בילסקי, על ספרו של פיטר דאפי

האחים בילסקי, על ספרו של פיטר דאפי

שרה אוסצקי-לזר

פיטר דאפי, האחים בילסקי, סיפור אמיתי, מאנגלית: ג'וד שבא, זמורה – ביתן מוציאים לאור 284 עמ'.

הם חשבו שהם היהודים האחרונים עלי אדמות, האמינו כי מתוכם ייוולד העם היהודי מחדש אחרי השואה. המחשבה הזאת החזיקה אותם בחיים, 1200 יהודים, נשים, זקנים וטף, וקבוצת לוחמים חמושים ביניהם, שניהלו חיים חופשיים תחת הכיבוש הנאצי והתגוררו בכפר שהקימו במו ידיהם בלב היער. בכפר פעלו מטבח גדול, בתי מלאכה, מתפרה וסנדלריה, מפעלי מזון קטנים, בית ספר, ומרפאות לבני אדם ולבעלי חיים, במרכזו היתה כיכר רחבה בה התכנסו כולם. הגויים כינו את הכפר "ירושלים" בתערובת של בוז, קינאה ואנטישמיות, היהודים עצמם התגאו בכינוי ושאבו ממנו נחמה (עמ' 208). בראש הקהילה המיוחדת הזו עמדו שלושת האחים לבית בילסקי – טוביה, עשהאל וזוס, שבראשית המלחמה ראו את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם ונשבעו כי להם ולבני משפחתם האחרים זה לא יקרה. במשך כשלוש שנים קיבצו אליהם קרובים וחברים וניצולים בני עירם והעיירות הסמוכות, נתנו להם הגנה וחיים והנהיגו אותם במסעות ייסורים ארוכים בין היערות, עד שהתיישבו בפושקה [יער] נליבוקי בביילורוסיה וחברו לפרטיזנים הרוסים באזור. ושם בנו "מיני-ציביליזציה, העתק מוקטן של מה שהנאצים הצליחו להרוס בכל הערים והעיירות…" (עמ' 201).
פיטר דאפי, כתב הניו יורק טיימס, אמריקני ממוצא אירי, שלא היה לו דבר וחצי דבר עם יהודים ושואה, נתקל בסיפור במקרה בעת שוטטות בנבכי היער המודרני של האינטרנט. הוא הקדיש כמה משנות חייו לתחקיר מקיף שהוביל אותו בעקבות האחים בילסקי לפולין, בילורוסיה וישראל, הוא נפגש עם אלמנותיהם וצאצאיהם, ועם אלה שנותרו מן המחנה ההוא, קרא כל פיסת מידע שנכתבה לפניו ועיבד את הכל לספר מפורט ומרגש, שאיננו מחקר הסטורי של ממש, למרות ההערות מאירות העיניים בסופו, אך הוא מסופר היטב ועושה צדק עם האחים בילסקי ואנשיהם הנשכחים ששים שנה אחרי.
אי אפשר לומר שלא נכתב על הפרשה בעבר, כבר באפריל 1948 הופיע מאמר ארוך ב"המשקיף" מאת חיים לזר-ליטאי, ששמע על הבילסקים מפי מספר בית"רים שהיו במחנה, ביניהם לייזר מלבין "מנכ"ל" הכפר. לזר תאר את חיי הקבוצה בפרוטרוט ופאר את גבורתם יוצאת הדופן ואת ייחודם מבין אלפי הפרטיזנים היהודים והרוסים: הם היו היחידים שלקחו עימם ליער אוכלוסיה אזרחית גדולה, בניגוד לאחרים שעזבו את הוריהם ומשפחותיהם מאחור ונשאו עימם רגשי אשם קשים עד סוף ימיהם, על שנטשו אותם בגיטאות והצילו רק את עצמם. ואילו בני בילסקי לא הותירו זקנה או ילד בדרך. הם סברו כי תפקידם כפרטיזנים הוא בראש ובראשונה להציל ולהגן על כל יהודי שהצליח לברוח מן התופת, ולא רק ללחום בגרמנים. במשך השנים גילה מדי פעם עיתונאי חרוץ את ה"סקופ" וסיפר עליו בעיתון סוף השבוע, ולפני כעשר שנים פורסם ספר מחקרי מאת נחמה טק (משפחת אנשי היער, בהוצאת יד ושם תשנ"ז). ובכל זאת נותרו האחים בילסקי אלמונים בקרב הציבור הרחב. סיפורם ההירואי אינו נלמד בבתי הספר, שמם אינו מונצח ברחובות הערים והם אינם משמשים סמל לגבורה היהודית כמו שכניהם מגטו ורשה, למרות שסיפור שרידותם עולה על כל דמיון.
ארבע חזיתות עמדו בפני האחים בילסקי במשך כל שהותם ביער – השגת המזון היתה אולי הקשה מכולן, האכלת מאות פיות רעבים בחורף הקשה והפשיטות על בתי האיכרים  שהיו עלולים להלשין עליהם ולהסגירם היו מאבק יומיומי; ההתגוננות מפני הגרמנים והמשטרה המקומית חייבו עירנות מתמדת; היחסים המתוחים עם פיקוד הפרטיזנים הסובייטי, שהשתדל להכפיף אותם למרותו גרמו למשברים תכופים; וגם חזית פנימית נפתחה מדי פעם – התנגדויות מצד אנשים במחנה עצמו, שלא תמיד הסכימו עם שיטות ההנהגה של המפקדים (עמ' 143). כך נאלצו להתמודד עם גרמנים, פולנים, רוסים ויהודים, בתנאי מחיה קשים, לחימה של ממש בצבא הגרמני שרדף אותם, ותוך אבדן של חברים ובני משפחה לכל אורך הדרך.
דרך חיים זו הצריכה כמצופה שיטות בלתי שגרתיות של מנהיגות והטלת משמעת. טוביה, בכור האחים לא היסס לירות בדם קר באנשיו שלו אם לא סרו למרותו. אפילו ביום האחרון, בעת היציאה מן היער, מול חבריו הנדהמים, ירה בראשו של חבר הקבוצה שלקח מזון בניגוד להוראות, כשאשתו לצידו (עמ' 240). בעיניו, רק שלטון טוטאליטרי שמר על הקבוצה מאוחדת והעניק לה סיכוי לשרוד (עמ' 155). ואם על אנשיו לא חס – קל וחומר על האיכרים הפולנים שהעזו לבגוד. מסעות הנקם האכזריים במסגירי יהודים הטילו אימה על איכרי הסביבה, שלא העזו להתנגד לדרישות הפרטיזנים היהודים.
אולי התנהגות זו היתה בעוכרי הזכרון, ואולי גם העובדה שהאחים ביסלקי לא השתייכו לשום מפלגה או תנועת נוער, ובבואם לארץ לא היה מי שיקבל אותם ויאדיר את שמם, כפי שנעשה לגיבורים אחרים שהיו בצד הפוליטי הנכון. ביער נאלצו להתחזות לקומוניסטים נאמנים מול הפרטיזנים הסובייטים, בישראל של ראשית המדינה הם היו ימניים מדי ורחוקים מחוגי השלטון. הם השתתפו במלחמת השחרור, פרסמו ספר דק בעברית על קורותיהם, משה שרת ניסה לעזור להם למצוא פרנסה, אך טוביה וזוס ואחיהם הצעיר אהרן היגרו לאמריקה בחיפוש אחר לחם. האח עשהאל נהרג בתום המלחמה כחייל בצבא האדום ואשתו ההרה באה לארץ וילדה כאן את ביתם – העיתונאית והסופרת עשי וינשטיין, הנקראת על שם אביה. בברוקלין  חיו האחים בילסקי ובני ביתם חיים אפורים וצנועים, שונים מאד מן השנים הדרמטיות ביער. עם מותם, טוביה ב-1987 וזוס ב-1995 לא זכרו אותם כמעט בארץ, אולם טוביה שביקש להיקבר בישראל, זכה לטקס צבאי בהר המנוחות שנה לאחר מותו.
המאבק על זכרון השואה טרם הסתיים. פרשיות מופלאות של גבורה אנושית בתנאים לא אנושיים נחשפות מדי פעם וחודרות לתודעה הציבורית. אך נראה שצפוף מדי בתאי הזכרון הלאומי הישראלי, ומיתוסים שנתקבעו בשנות החמישים אינם ניתנים להזזה ואי אפשר לדחוק ביניהם סיפורים אחרים. ספרו של דאפי הוא ספר אמריקאי, אנשי קולנוע כבר רכשו את הזכויות לסרט שייעשה על פיו. אולי סרט הוליוודי יפנה לאחים בילסקי מעט מקום במפת הזכרון הישראלי, כפי שקרה לשינדלר למשל, הם בהחלט ראויים לכך.

כתיבת תגובה