מאי 272013
 

בביקור קצר בריגה בירת לטביה נתקלתי בכתובת גדולה על בניין אפור שלקח לי דקות ארוכות להבין את משמעותה: "המוזיאון של כיבוש לטביה 1940 – 1991". הבנתי כי בעיני הלטבים הכיבוש הגרמני והכיבוש הסובייטי חד המה וכי מבחינתם ארצם הייתה כבושה ונטולת עצמאות במשך למעלה מחמישים שנה, שרק בשתיים מהן – 1941 עד 1943 – היו תחת המשטר הנאצי ובכל השאר תחת שלטון סובייטי.

נזכרתי בכך כשקראתי את ספרו מעורר ההדים ועטור הפרסים של ההיסטוריון האמריקאי-יהודי הצעיר טימותי סניידר, שהיה לרב-מכר מייד עם הופעתו ותורגם לכמעט שלושים שפות. מחקרו כורך יחד את שני המשטרים הרצחניים הללו בתיאור מעשי ההרג ההמוניים שביצעו בין השנים 1933 – 1945, אותם הוא מכנה "המאורע המרכזי בתולדות אירופה". הוא לא תוחם רק את התקופה, אלא גם את האזור הגיאוגרפי הנקרא בפיו "ארצות דמים" Bloodlands וכולל את הארצות הבלטיות, בלארוס, אוקראינה, חלקים גדולים של פולין ואזורי גבול במערב רוסיה. זהו אזור ענקי בלב אירופה, הנמצא בתווך בין שתי אימפריות הרשע שבהן הוא דן במשולב – גרמניה הנאצית וברית-המועצות הסטליניסטית. יחד נרצחו שם בשתיים עשרה השנים הללו ארבעה עשר מליון בני אדם, אזרחים ושבויים, לא כולל חיילים שנפלו בקרב.

מקריאה ראשונה ההשוואה שמציג סניידר והחיבור ההדוק בין סטלין והיטלר מקוממים, והוא אמנם עורר עליו ביקורת בעולם האקדמי ובקרב ציבור הקוראים, על אף שהוא אינו הראשון העושה כן. שהרי הצבא האדום בפיקודו של סטלין הוא זה שלחם נגד הנאצים והשתתף בשחרור אירופה מידיהם, ולמרות שידוע כי סטלין פקד על מעשי הרעבה ורצח המוניים ומזוויעים, הרי המניעים שלו היו אחרים מאשר האידיאולוגיה הנאצית הטוטלית. מרבית קורבנותיו של סטלין היו אזרחי ארצו ולא בני ארצות אחרות והסיבות לרדיפות היו פוליטיות ולא גזעניות. הוא גם לא השתמש באותם אמצעים שפיתחו הנאצים אשר סניידר עצמו קורא להם "בתי החרושת למוות". מובן שאין מפחית בחומרת מעשיו של סטלין, אך השאלה היא האם יש מקום להשוואתו להיטלר?

סניידר לא מהסס ואף מרחיק לכת מעבר להשוואה בין המשטרים בטענתו כי הם הזינו זה את זה וכי כל אחד מהם העצים את פעולות הרצח של משנהו. כך למשל הוא טוען שהעידוד שנתנו הסובייטים לתנועה הפרטיזנית בבלארוס הגביר את האלימות הנאצית וגרם לרצח של יותר ממאתיים אלף בני אדם. ובמקום אחר הוא אומר כי העובדה שהצבא האדום נמנע מלסייע למרד הפולני מחשש שאנשיו יתנגדו אחר כך לקומוניזם, הקלה על הגרמנים לדכאו. וכמובן – בשנתיים שבהן הסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה בתוקף נקטו שני המשטרים באלימות רצחנית בארצות אותן חילקו ביניהם ושיתפו פעולה בדיכוי תושביהן.

נראה שסניידר צפה מראש שספרו יעורר מחלוקת, ולכן הוא מנסה לשכנע בהגיון שבהשוואה בין שני המשטרים: "חובה עלינו להשוות בין המשטר הנאצי למשטר הסטליניסטי לא כדי להבין זה את זה דווקא אלא כדי להבין את תקופתנו ואת עצמנו" (עמ' 403), ובהמשך: "רק קבלה חדה וברורה של קווי הדמיון בין המשטר הנאצי והסובייטי יאפשרו לנו להבין את ההבדלים ביניהם" (עמ' 413).

והוא אכן עושה זאת בכישרון רב וביכולת מרשימה ליצור אינטגרציה בין אירועים ומעשים שלכאורה אין קשר ביניהם – מההרעבה ההמונית של איכרים אוקראינים בידי סטלין בשנות השלושים, דרך השמדת היהודים, רצח פולנים בידי הגרמנים ובידי הצבא האדום ועד לטיהורים הגדולים שערך סטלין בברית-המועצות גם שנים אחרי המלחמה. מחנות הריכוז בפולין והגולאגים בסיביר, בורות הירי ושדות הרעב, הגטאות ומחנות הכפייה – כולם זירות רצח כמעט שוות בעיניו, כי תוצאותיהן מוות, ומותו של אדם הוא עובדה סופית ומוחלטת, ללא קשר לסיבה בגללה נרצח.

מבחינה יהודית וישראלית מתעוררת רתיעה מכך שסניידר מתייחס להשמדת היהודים כחלק ממעשי ה"הרג ההמוני" mass killing, מונח שבו הוא משתמש לאורך הספר לתיאור מעשי הרצח – לא ג'נוסייד ולא השמדה אלא "הרג", ודומה שאינו רואה בשואה תופעה ייחודית כפי שרובנו נוטים להאמין. סניידר הדף מראש את הטענות הללו ואמר בראיונות רבים שהעניק לרגל הופעת הספר כי השואה היא חלק מההיסטוריה ואיננה נמצאת מחוצה לה, וכי הדיון בשואה בתוך הקונטקסט ההיסטורי דווקא מונע את אפשרות הכחשתה. לדבריו, רוב היהודים שנספו בשואה היו פולנים ואי אפשר לנתק את ההיסטוריה שלהם מקורותיה של פולין. "גישתי היא אוניברסאלית", אמר סניידר בריאיון לאתר ישראלי, "כיוון שהתייחסתי לקורבנות מכול הקבוצות". בהתייחסו לאיסור הלא-כתוב על השוואת השואה למקרי רצח אחרים אמר: "אני לא מכבד את הטאבו הזה, הוא לא קוהרנטי מבחינה מוסרית, וגם בלתי אפשרי מבחינה היסטורית, כי מי שחי בארצות הדמים, יהודי או לא, חי תחת שני המשטרים, והשווה ביניהם בעצמו כי לא הייתה לו ברירה אחרת; הוא גם בלתי מועיל מבחינה אינטלקטואלית, כי אי אפשר להבין היסטוריה של לאום מסוים בלי להבין את ההיסטוריה של לאומים אחרים. מי שמאמין, כמוני, שהשואה הייתה שונה וגרועה מרציחות המוניות אחרות, מוטב שיהיה מסוגל להוכיח את הטענה. את זה אפשר לעשות רק אם מתייחסים ברצינות גם להיסטוריה שסבבה את השואה".

ביקורת מסוג אחר שהוטחה בו היא, שלמעשה אינו מחדש דבר בספרו אלא משתמש בעובדות ובדברים שכבר ידועים ומתאימם לתזה שלו, אינו מנתח אנליטית את הסיבות למעשי ההרג ההמוני אלא רק מתאר אותם ומשתמש במניפולציה רגשית על הקורא בתיאורי הזוועות הפרטניים שהוא מביא.

ואכן, חלקים ניכרים של הספר נקראים בחוסר נוחות ובזעזוע, ולעתים אף קשה לעקוב אחר ההיגיון הפנימי שלהם. יחד עם זאת, זהו ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו, הוא מאתגר ומעורר מחשבה, במיוחד של אלה העוסקים בחקר התקופה או מתעניינים בה במיוחד. שכן, סניידר מצליח להביא זה בצד זה מבט-על פוליטי-כלכלי-אידיאולוגי תקופתי וגיאוגרפי של שני משטרים דיקטטוריים אכזריים שהיו שזורים זה בזה, בצד סיפורו של האדם היחיד, הקורבן האינדיבידואלי של הרצח ללא קשר למוצאו, גילו, עיסוקו או מקום מגוריו, בין אם מת מרעב, מחנק בגז, מירי או בתלייה.

פרקי הספר מובילים את הקורא בשבילי הזוועה של המאה העשרים, תוך תיאורים יבשים וקונקרטיים כמעט ללא הפגנת רגש, שכותרותיהם: טרור מעמדי, טרור לאומי, פתרון סופי, בתי חרושת למוות, טיהורים אתניים ועוד. לעתים יש ערבוב עד כדי טשטוש בתיאור פעולותיהם של הנאצים והסובייטים. משונה שהמילה "אידיאולוגיה" איננה מופיעה בשום כותרת. בניתוח שלו הוא שם דגש חזק על המניעים הכלכליים של שתי המעצמות, שתיהן לטשו עיניים אל מרחביה של אוקראינה ורצו לשלוט ב"אסם התבואה" הפורה שבה, שכן באותה תקופה המזון היה משאב טבע לדבריו, והחשש מפני מחסור במזון היה משותף לשני המשטרים. גרמניה שאפה ל"מרחב מחיה" בו ייושבו גרמנים, והאמין כי "כיבוש אוקראינה יסיר מאיתנו כל דאגה כלכלית" (עמ' 183) וסטלין רצה להזין את אזרחיו בחיטה של אוקראינה והאמין שבאמצעות הקולקטיביזציה ישיג זאת.

פרק הסיכום מוכתר במילה "אנושיות" ובו מצפה הקורא להסבר כלשהו, לניתוח שיקרב אותו להבנה כיצד כל זה היה אפשרי, כיצד באמצע אירופה הנאורה במאה העשרים המודרנית והמתקדמת נרצחו מיליוני אנשים בשם האידיאולוגיות האוטופיות – זו של סטלין ששאפה ליצירת עולם טוב יותר וזו של היטלר שביקשה לטהר את הגזע ולהשליט את גרמניה העליונה על העולם כולו. לתחושתי, סניידר אינו מספק את הסחורה. הפרק חוזר שוב על ההשוואות בין היטלר לסטלין בשורה ארוכה של פרמטריים. יש בו משפטים מעורפלים שאינם תורמים להבנה, כגון: "יש שאידיאולוגיות מפתות גם את מי שדוחה אותן. כשהזמן או התמיכה באחד הצדדים מערטלים את האידיאולוגיות מן ההקשרים הפוליטיים והכלכליים הן נעשות מין הסבר מוסרני להרג המוני, הסבר שמאפשר להבדיל בנוחות בין המסבירים לרוצחים" (עמ' 423).

הוא חוזר וטוען ששני המנהיגים חשו כקורבנות ושכנעו מיליוני בני אדם שהם קורבנות גם כן – של מזימה קפיטליסטית בינלאומית או של קשר יהודי עולמי. הוא קובע כי "כל המלחמות הגדולות ומעשי ההרג ההמוני במאה העשרים החלו בטענתם של התוקפנים או מבצעי הרצח שהם חפים מפשע או קורבנות… אין גבול כנראה ליכולתו הסובייקטיבית של האדם לטעון שהוא קורבן, ומי שמאמינים שהם קורבנות עלולים להידחף למעשי אלימות גדולים"(שם). האם זה הסבר מספֵק? הוא שב ומדגיש את אנושיותם של הרוצחים וסבור כי מי שרואה אותם כחורגים מן העניין האנושי נופל בפח המוסרי שלהם. הם היו בעלי מסירות ואמונה "כמו כל אדם אחר הייתה להם יכולת לחשיבה מוסרית, גם אם המוסר שלהם היה מוטעה במידה נוראה" (עמ' 424).

אף כי ספרו עמוס בנתונים סטטיסטיים ודמוגרפיים ובחישובים מספריים של נרצחים, בסופו של דבר מכוון סניידר את קוראיו אל הקורבן היחיד, שיש לו שֵם, שהיו לו חיים חד-פעמיים, תכונות וחלומות שהיו ייחודיים רק לו – או לה – ובעמודים האחרונים הוא מדבר על חשיבות הזיכרון. הנאצים והסובייטים הפכו בני אדם למספרים "עלינו החובה בתור הומניסטים לשוב ולהפוך אותם לבני אדם. אם לא נצליח לעשות זאת כי אז עיצבו היטלר וסטלין לא את עולמנו בלבד אלא אף את אנושיותנו", הוא מסכם (עמ' 433).

כאמור "ארצות דמים" הוא ספר חשוב בעוררו דיון מחודש באופן בו ראוי לחקור ולהתבונן בשואה ובמקרים נוספים של רצח עם שאירעו במאה העשרים, גם כאלה שאינם נדונים בו והתרחשו בזמנים ובאזורים שמחוץ לשטח ולזמן המוגדרים בהם מתרכז המחבר. הספר חשוב גם בכך שהוא מרכז מידע עצום על שיטות ההרג והסיבות לו ומעלה שוב את השאלה המורכבת של המניעים שהובילו רבים כל כך להפוך לרוצחים חסרי רחמים ומצפון. הוא לוקה לדעתי בהתעקשות למצוא בכל מחיר את המשותף בין היטלר לסטלין ומשטריהם. המשטר הנאצי הונע בידי אידיאולוגיה חסרת פשרות, הגרמנים הזדהו כמעט כולם עם מנהיגם ושיתפו פעולה באופן אקטיבי או פאסיבי עם המשטר ועם האידיאולוגיה שלו ולא נפלו לו לקורבן (מאות אלפי אזרחים גרמנים אמנם נהרגו מהפצצות אך אלה של בעלות הברית ולא מידי שליטיהם). הרצחנות הנאצית כלפי העם היהודי נבעה מאמונה בתורת הגזע ומהשאיפה להכחידו מעל פני האדמה.

לעומת זאת, המקרה הסובייטי היה שונה, אזרחי ברית המועצות היו קורבנות ומחוללי פשע גם יחד. רבים מהקורבנות היו בני העם עצמו, חלקם כאלה שקודם לכן היו רודפים והפכו לנרדפים. באוטופיה הקומוניסטית הייתה גם אמונה בטוב, אף כי הדרך להגיע אליו הייתה רצופה במעשי רוע. אך עיקר העיקרים הוא ההבדל המכריע – הצבא האדום בפיקודו של סטלין לחם בעוז נגד הגרמנים ובסופו של דבר שחרר את אותן "ארצות דמים" מן המגף הנאצי. בעינינו כיהודים תמונות חיילי הצבא האדום הנכנסים למחנות הריכוז ומטפלים בשרידי הניצולים הן חלק חזק ומכריע בזיכרון ההיסטורי. נכון שבעיני תושבי הארצות הבלטיות, פולין ואוקראינה הסובייטים הם כובשים לא פחות אכזריים מהגרמנים, ובלארוס עדיין נתונה למשטר קומוניסטי דיקטטורי, אבל צריך לנהוג זהירות בהשוואה.

למרות הדברים הללו, "ארצות הדמים" הוא ספר מומלץ לקריאה לכול מי שרוצה להיות מעודכן במגמות העכשוויות בחקר מלחמת העולם השנייה, השואה ומעשי הרצח ההמוניים שהתחוללו במאה העשרים. ראוי ללמדם ולזכרם ולו רק כדי  לשמור על אנושיותנו.

האומה, חורף תשע"ג

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות