מאי 272013
 

הכירו את ליאן אייסון, היא חיה בינינו כבר חמש שנים ודואגת במסירות למניה, ועד לפני שנה גם לאברהם דיאמנט ז"ל. ליאן היא אחת מעובדות הסיעוד הפיליפיניות שנדדה הרחק מארצה וממשפחתה, בשל המצב הכלכלי הקשה, ועובדות יומם ולילה  כדי ללוות בכבוד את זקנתם של ותיקי הקיבוץ. היא אם לשלושה ילדים שבגרו בלעדיה, בנותיה בנות 24 ו-22 ובנה בן 20. הבת הבכורה נישאה בחודש מרץ וליאן לא השתתפה בחתונתה. גם בלווית אביה שנפטר לפני כשלוש שנים לא נכחה וגם כשאחיה נפטר מדלקת ריאות לא נסעה. זה המחיר של היותה כה רחוקה. הכסף שהיא מרוויחה כאן מממן את השכלתם הגבוהה של ילדיה – הבנות כבר סיימו אוניברסיטה ועובדות בתחום הכלכלי – ואת שיפוץ הבית הכפרי של המשפחה. ליאן התגוררה כל חייה בכפר לרגלי הר הגעש המפורסם מניטובו, אך הכפר נהרס כליל באחת מהתפרצויות הלבה והם איבדו את כל מה שהיה להם. כיום הם גרים בכפר מרוחק יותר, אמנם קיבלו מהממשלה בית קטן, אך הוא היה זקוק להגדלה ולשיפוץ. עכשיו היא מתכננת קניית מכונית למשפחה. בעלה עובד כנהג אך משכורתו נמוכה ואיננה מספיקה לצורכי הבית.  בפיליפינים היה לה עסק קטן למזון, אך גם זה לא סיפק את הדרוש. פעמיים נסעה ליאן לחופשות קצרות בפיליפינים, את הקשר המשפחתי היא שומרת באמצעות הסקייפ. כמעט כל ערב היא מדברת עם הבעל והילדים וכך עוקבת אחר הנעשה. האם אפשר כך לקיים חיי משפחה? אני שואלת, והיא משיבה בחיוך נצחי – אין ברירה.

ועוד אני תוהה – אולי תסבירי לי איך למרות קשיי החיים והריחוק, את וחברותייך תמיד מחייכות וצוחקות? אני לא רוצה להרגיש עצובה, אומרת ליאן, לא רוצה לחשוב על הגעגועים, הצחוק הוא דרך להתגבר על כך.

ליאן לא יוצאת כלל מהקיבוץ, נוסעת רק ליוקנעם כשצריך לשלוח כסף הביתה. טוב לה כאן, היא מקבלת יחס טוב ממניה ומשפחתה ומכל מי שהיא פוגשת בקיבוץ. היא אוהבת את החיים כאן, "אחרת לא הייתי נשארת", אבל חולמת על היום בו תוכל כבר לחזור. חיי החברה שלה מצטמצמים סביב ימי הולדת שחברותיה חוגגות זו לזו ומדי פעם הן מקיימות מסיבה לרגל החגים. אבל אני לא יכולה לעזוב את מני לבד, היא אומרת, אחרי שעה-שעתיים אני חוזרת. האם תמליצי לבנותייך לבחור בדרך חיים זו? לא ולא, משיבה ליאן בנחרצות. יש להן מקצוע והן עובדות, אני מקווה שלא ייאלצו לנדוד לארצות רחוקות.

רונית, בתה של מניה מתערבת בשיחה ואומרת: אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, באמת, אני לא יודעת…"

הכירו את ליאן – כבר חמש שנים היא כאן, סביר להניח שנתקלתם בה ובחיוכה היפה בכלבו או במרפאה. בפעם הבאה – הקדימו לה שלום, דירשו בשלומה. כל חייה דאגה מניה לכולנו, היום, כשהיא עצמה זקוקה לעזרה – היא באה מארץ רחוקה.

 

עלון רמות מנשה, אפריל 2013

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות